This Is Who I Am

פרק 1-
הצלצול הצורמני והחוזר של השעון העיר אותי משנתי הרמתי את ידי והזזתי אותה לכמה כיוונים עד שמצאתי את הכפתור שמכבה אותו ולחצתי עליו לחיצה ארוכה עד שעצר, פקחתי את עיני אל המראה הרגיל חדר בגודל ממוצע עם ארון הזזה בתוך הקיר, שולחן, מטבחון, שירותים, מקלחת וחלון קדמי גדול למדי שמשקיף על העיר, פתחתי את הווילונות הלבנים וקרני שמש חמימות ליטפו את עורי, תמיד אהבתי לדמיין את הים ואת חולו החמים שמעבר לכל הבניינים האלה, אני חיה לבד כבר במשך שנה וחצי בדיוק, הסתכלתי על לוח השנה וראיתי שהיום העשרים ושניים באוקטובר – היום זה היום לזכר האסון הגדול שקרה לפני עשר שנים, כדור הארץ סבל מהתפוצצות אוכלוסין אך אם זאת הוא עדיין החזיק מעמד אבל ממשלת העולם הפיצה וירוס קטלני שנבע מהגז שאבנים שמדענים הביאו מהחלל למען מטרות מחקר הפיץ לאוויר וגרם לקריסת כל האיברים יחד ולמרות שזה פתר את בעיות האוכלוסייה זה דלדל אותה מאוד עד שנמצא החיסון הרבה אנשים מתו, זה קרה כשהייתי בת שבע אני והוריי שרדנו את המגפה אבל מאז הדברים לה היו אותו הדבר הם התייחסו אלי בצורה שונה הדחקתי את זה לא רציתי לראות את האמת שאפילו שהם לקחו את החיסון הווירוס היה כבר הרס חלק מתאי הזיכרון שלהם במוח וההזיות כבר נצרבו במוחם והם רק התגברו עם השנים לא סיפרתי על זה לאף אחד מעולם אבל לפני שנה וחצי אמי מתה בתאונה בשלב הזה הוריי כבר בכלל לא התייחסו אלי וכשהם כן הם צעקו עלי וכעסו עלי, אמי חשבה שאני מפלצת אני לא יודעת מה האבן עשתה לה וזה גם לא עניין אותי אני רק נאחזתי בזיכרונות הטובים שהיו לי איתם רק חבל שהם אט אט התפוגגו, באותו היום עדיין לא ידעתי שאמי מתה אבי נכנס לחדרי באותו רגע הוא היה שיכור אני זוכרת בבירור את הכוס עם הנוזל הסמיך והמסריח שהוא הטיח על מיטתי, הוא התקרב אלי בצעדים כבדים כל פעם קצת הלכתי כמה צעדים אחורה עד שנפלתי על המיטה, הוא טיפס מעלי ודמעות כבר מילאו את עיני, דחפתי את ידי כנגד חזהו אבל הוא היה חזק בשלב הזה הוא כבר היה בלי חולצה הוא פתח את חולצתי ומשך את חזייתי מעלי הרגשתי משב קריר על חזי ומיהרתי להסתיר אותו אבל הוא החזיק את ידי בידיו החזקות שמעתי אותו ממלמל כמה הוא חיכה לרגע הזה, הוא החליק את מכנסי מרגלי ניסיתי להתנגד, בעטתי צעקתי אבל כלום לא עזר עד שקול בראשי אמר לי זהו זה, זה הרגע לעמוד על שלך אחרי כל שנות ההדחקה האלה זה נגמר אז כיוונתי את בירכי ונתתי מכה חזקה אל מפשעתו בזמן שהוא נאנק מכאב וקילל אותי בשפה נרחבת להפליא לבשתי את בגדיי ברישול והתחלתי לרוץ אך הוא תפס את רגלי והפיל אותי על הרצפה ניסתי לתפוס דברים בידי ללא הצלחה חוט החשמל של הטלפון התנתק כשנפלתי עליו ואבי ניצל זאת הוא תפס בשערי לקח את שקע החשמל ותקע בעורפי מה שהוא לא ידע זה שהגוף שלי הוליך חשמל אליו והוא הרג את עצמו, בגלל שרוב האנרגיה עברה אליו אני נשארתי בחיים, מעולפת אבל בחיים, ואם השכנה לא הייתה באה לשאול אם יש לנו קמח לעוגה ככל הנראה שלא הייתי בחיים, אחרי שחזרתי להכרה בבית החולים והבטתי פעם ראשונה במראה לא הבנתי מה קרה איך המראה שלי השתנה כל כך, עיני החומות התכהו והפכו לשחורות לגמרי ושערי החלק נהיה מתולתל כאילו עשו לו בייביליס וצבעו צבע אדום לא אדום על גבול הכתום ג'ינג'י אלא ממש אדום,הוא הזכיר דם, אסון, הוא הזכיר לי את מה שקרה לי לא הייתה לי בעיה עם שערי אבל מאז שנאתי אותו והסיבה היחידה שיש לי מראה היא כדי לא לצאת מהבית כמו ליצן יותר ממה שאני כבר. קפצתי מהמיטה והחלפתי בגדים קיבלתי את התלבושת האחידה כבר לפני כמה ימים כשנרשמתי לבית הספר, התלבושת הייתה חולצה לבנה קצרה שמעליה שמלה בצבע בז' רך שמגיעה כמה סנטימטרים לפני הברך עם שתי כתפיות וכפתורים לבנים כדי לקשור אותה מעל החולצה, על שרוול החולצה התנוסס סמל בית הספר רקום בחוטי זהב ישר שראיתי את התלבושת אהבתי אותה היה בה משהו מיוחד, יחד עם התלבושת נעלתי נעלי אולסטאר לבנות ענדתי עגילי חישוקים כסופים וצמיד חרוזים מעץ חום, צחצחתי את שיני הסתרקתי שמתי קצת מסקרה שחורה שהבליטה את עורי הבהיר ואת לחיי בעלות הנמשים , לבסוף לקחתי את התיק ויצאתי . כשהגעתי לשער בית הספר נדהמתי ממבנה המפואר, משער המתכת המסוגנן מהמבנה הענק והחלונות הרבים שבו, עליתי כמה קומות ועברתי דרך מסדרונות מפותלים עד שהגעתי לכיתה, חיכיתי כמה שניות עד ששמעתי את המורה קוראת לי ואז נכנסתי עמדתי על יד המורה "תציגי את עצמך" היא אמרה ברוך והתחלתי לדבר "שמי הוא אלכס פוג'ואיה, אתם לא צריכים לקרוא לי בשם המשפחה שלי כי אני יודעת שהוא קשה להיגוי, במקור אני מיפן אבל אני בעיר הזו רוב חיי" סיימתי את דברי והתיישבתי בכיסא הריק היחידי שהיה בכיתה פתחתי את הספר והמורה המשיכה לדבר ולכתוב על הלוח, העתקתי כל מילה ומילה וגם את ההסברים שהיא אמרה בעל פה, הדגשתי בעט צבעוני את כל הדברים החשובים ולבסוף ציירתי חץ אל ההסברים והדוגמאות שהתייחסו למושג שהגדרתי לבסוף כנשמע הצלצול להפסקה חייכתי לעצמי חיוך קטן על העבודה שלי, הוצאתי מהתיק בקבוק מים קטן ותפוח אדום בטני התכווצה מרעב אחרי הכל לא אכלתי ארוכה מלאה במשך כמה ימים האחרון, או שאכלתי קערה של אורז וקצת ירקות וטיפה בשר מדי פעם או לחם עם גבינה ביצים ופרי, בגלל בית הספר והדירה הקטנה אני צריכה לחסוך בכסף זה גם למה אני מתקלחת מהר ומקפידה לחסוך בחשמל בבית אבל אחרי הכל אני עדיין צריכה לאכול אז לקחתי את התפוח ונגסתי ממנו התפוח היה מתוק וחמצמץ יחד, כשסיימתי אותו בטני כבר לא כאבה והרגשתי הקלה, הסתכלתי בשעון שעל הקיר מעל הלוח וראיתי שעוד מעט יהיה צלצול בחזרה לשיעור אז הוצאתי מהתיק פתק מקומט שרשום בו את מספר הלוקר שלי והסיסמא אז לקחתי איתי כמה מחברות ויצאתי, המסדרון היה מלא תלמידים שחלקם בהו בי חלקם התלחששו וחלקם פשוט התעלמו ממני והמשיכו בשיחה שלהם צעדתי על פני כמה ארונות של לוקרים והתחלתי לחפש את הלוקר שלי בפתק היה רשום רק את המספר לא את המיקום, עיני שוטטו על גבי ארונות כחולים ותלמידים עד שהתקרבתי למספר שלי והתחלתי לספור בקול "101 ו102 ורגע מה המספר שלי?" הבטתי שוב בפתק אך פתאום נתקעתי במישהו, מעדתי לרצפה וכשאני מתעלמת מהכאב וממי שהפיל אותי אספתי את המחברות וקמתי על רגליי "מצטער לגבי זה לא ראיתי לאן אני הולך" הוא אמר וחייך, אחרי מבט טוב יותר לא האמנתי כמה יפה הוא עם עיניו התכולות, עורו הבהיר ושערו השחור יחד עם מבנה גופו המושלם, נצבט לי הלב, בחורים כמוהו תמיד גורמים לבנות לבכות וזה מה ששנאתי יותר מכל הלכתי לכיוון הלוקר שלי מתעלמת ממנו לחלוטין, סובבתי את המנעול כמה פעמים עד שהוא נפתח והכנסתי לתוכו את הספרים בגדי הספורט ונעליים להחלפה הוא נשען על הלוקר על ידי וחיכה שאסיים לנעול את הלוקר שלי "את חדשה נכון? אני בראיין ואת?" הוא שאל, ראיתי את קבוצת הבנות שבהתה בנו והתלחששה, הבטתי בעיניו באדישות מוחלטת ואמרתי " שמי הוא אלכס, ולפי הבנות שמתלחששות שם, שאר הילדים שבוהים בנו והמראה שלך אני מבינה שאתה פופולרי וממש לא אכפת לי עד כמה אני לא פה כדי לרכוש חברים ובטח שלא כמוך, הפלת אותי קמתי ובזה זה נגמר" אמרתי והוספתי "יום טוב" חייכתי אליו וחזרתי לכיתה ידעתי שהוא לא ציפה לזה אבל אני כן, אני לא יכולה להרשות לעצמי חברים במקום הזה אני לא יכולה להשתלב בחברה סתם כך כי אז אצטרך לספר על עצמי ואני לא אוכל לעשות את זה אז אשקר ואני לא רוצה לשקר לעצמי, לא עוד, אני לא רוצה להיות תלויה בעבר שלי, אבל כשהסתכלתי בעיניו היה בהן משהו מוזר הן היו ריקות חסרות רגשות שקופות ממש חשבתי בדרכי ונכנסתי בחזרה לכיתה רעשי צעקות משכו את אוזני, בקצה הכיתה שני בנים רכנו מעל נערה בעלת שיער חום אסוף לקוקו גבוה שדמה לזנב סוס ועור שזוף אבל מה שמשך את עיני היה כיסא הגלגלים שישבה עליו, אגרופי התכווצו ונמלאתי בכעס, איך הם מעזים להציק לה גם בלי כיסא הגלגלים זה לא בסדר התקדמתי כמה צעדים לעברם ואמרתי בכעס "איך אתם מעזים לכו תציקו למישהו בגודל שלכם" השניים הסתובבו אלי וחייכו בזלזול "מה את יודעת בכלל?" שאל הראשון "או שאולי גם את רוצה להצטרף למסיבה?" השיב השני ושניהם התקרבו אלי "ברצון אבל הבעיה היא שהמסיבה נגמרה מזמן" אמרתי, מאז התקרית עם אבא שלי התחזקתי ולמדתי להגן על עצמי למדתי אומניות לחימה שונות אז לא פחדתי משני העלובים האלה בעטתי באחד מהם, הוא עף על כמה שולחנות ולא קם יותר השני לא וויתר הוא ניסה לפגוע בי אבל זזתי הצידה, דחפתי את האגרוף שלי לתוך בטנו ולחשתי באוזנו "שלא תעזו לעשות את זה עוד הפעם" הרפתי ממנו ונתתי לו ללכת "פריקית" הוא אמר כשהוא וחברו הולכים מהכיתה "את לא היית צריכה לעשות את זה רק בגלל כיסא הגלגלים שלי" היא אמרה בעצב והרכינה את ראשה "לא עשיתי את זה בגלל כיסא הגלגלים שלך, עשיתי את זה כי רציתי, אני שונאת בחורים כאלה זה הכל אני בטוחה שאת יכולה להסתדר בעצמך תאמיני לי" אמרתי והסתובבתי אליה בחיוך "תודה" היא חייכה אלי בחזרה "אני לינה אבל תקראי לי ליני איך קוראים לך?" "אלכס, אני חדשה פה" היא היססה לרגע ואז שאלה "את רוצה להיות חברה שלי?" חייכתי, בדיוק שהחלטתי שאני לא רוצה חברים הכרתי אחת "כן, אבל את צריכה לדעת משהו אם את רוצה להיות חברה שלי אני לא יכולה לספר לך הרבה עלי או על העבר שלי" בטח היא לא תרצה להיות חברה שלי יותר או תחשוב שאני מוזרה כמו כולם "זה בסדר לכולם יש סודות ובטח לך יש את הסיבות שלך" היא אמרה ולחצה את ידי בנועם, את שארית היום העברתי עם ליני היא הראתה לי הרבה מקומות בבית הספר והסבירה לי שבדיוק כמו שחשבתי בראיין הוא מאוד פופולרי והרבה בנות אוהבות אותו. "ניפגש מחר" היא אמרה ונופפה לי לשלום. כשהגעתי הביתה לא היו לי שיעורים או עבודה אז הלכתי להתקלח ולישון ומזה הרבה זמן מישהו חיכה שאבוא מחר ההרגשה הזאת הציפה אותי בחום מרגיע עד שעיני נעצמו אט אט לשינה עמוקה נטולת חלומות.