The Weight Of The World [פרק 6]

– [6] Field Trip1 –

סוף השבוע עבר וחלף, וכלל בעיקר עידכונים קבועים על חיי האהבה המטורפים של גוון עם פלאש, משהו שלא הלהיב אותי במיוחד, מסיבות ברורות. אחרי ערב הסרטים שלנו בבית שלי ביום שישי בערב, גוון לא הפסיקה לדבר על פלאש, על הזמן המדהים שבילו יחד בדוכן הגלידה בפארק. יוג´ין ת´ומפסון היה חכם, אבל ביותר דרכים מאחרות, הוא היה ביריון. הוא יצא מאיזור הנוחות שלו כדי להטריד תלמידים צעירים יותר, בניהם את פיטר פרקר, בכל הזדמנות שהיתה לו. לא חיבבתי את פרקר אבל זאת לא סיבה בשבילי לאהוב את הדרך שבה הבריון של בית הספר התייחס אליו.

זה היה יום שני בבוקר, ואני חיכיתי ליד הלוקר של מארי ג´יין, צופה בה טומנת את המחברות עמוק בתוך תיק הגב שלה. "היא התקשרה אליך אתמול?"
מארי ג´יין הנהנה, מתלתלת את שיערה האדום מאחורי אוזנה. "עשר פעמים בערך. אליך?"
הנהנתי, שיניי עוברות על שפתי התחתונה. ממקומנו ליד הלוקר של מארי ג´יין, יכולנו לראות את גוון ופלאש בהמשך המסדרון, מדברים עם כמה ילדים מקבוצת הפוטבול. גוון נמרחה על פלאש כאילו מסמנת טריטוריה. "גם. היא ממש בעניין שלו, הא?"
מארי ג´יין נאנחה. "אני באמת לא מבינה מה היא רואה בו."
לא יכולתי להסכים יותר. "אני מתכוונת, הוא דיי חמוד, בדרך הזאת של – אני רץ כל היום במגרש אחרי כדור ונאבק בבנים אחרים -, אני מניחה."

"נושא שיחה מעניין, עלמותי."
הסתובבתי במהירות, רואה את החיוך המוכר של הארי אוסבורן, נשען בנוחות על הלוקר לידינו, הוא נראה דיי לא קשור לבית הספר הפשוט שלנו. לגמרי שכחתי על המעבר שלו. "הארי!"
הוא הרים את גבותיו אליי, בוחן את הספרים שהחזקתי בין זרועותיי. "לומדת קשה, כמו תמיד, פרסון?"
התנדנדתי על עקביי. "תמיד כל-כך כיף לראות אותך."
חיוכו של הארי התרחב והוא הפנה את מבטו אל מארי ג´יין, שהשתתקה מיד. רגע של שקט עבר ביניהם אך מיד נפסק כשתקעתי את מרפקי בבטנה של חברתי. "היי, אני מארי ג´יין." היא פלטה במהירות, שולחת אליו חיוך קטן.
כמעט גררתי אותה מהארי מהצמות האדומות שלה. הכרתי את המבט שעבר על פניו, בידיעה ברורה של מה שעובר בראש הגברי שלו. "הארי אוסבורן. את בוודאי אדומת השיער, פיט לא מפסיק לדבר עליך."
צפיתי בה כשלחייה האדימו כמעט כמו שערה. "הו אלוהים, אני לא יודעת לגבי זה…" הקול השקט שלה מילא את החלל כשעיניה עברו אלי עכשיו. היא שלחה אלי חיוך עצבני. "אתה יוצא לסיור עם הכיתה?" היא שאלה אותו, משנה את הנושא במהירות.

הארי הנהן, דוחף את כפות ידיו לתוך הכיסים שלו. "כן, אני מניח. לאן הסיור הזה, בכל מקרה?"
"אנחנו נוסעים למרכז המדע של ניו יורק." פיטר צץ מאחוריו, חיוך מונח על פניו. "GTLE.. יש שם תערוכה חדשה, משהו שקשור לטכנולוגיה גרעינית"
הארי הנהנן באי הבנה. "כן, נשמע מאוד מעניין"
מארי ג´יין פלטה גיחוך ואני גלגלתי את עיניי אליה. "זה תערוכה עולמית, משהו שמדענים מכל העולם מדברים עליו ואנחנו איכשהו זכינו לראות את זה מקרוב. זה באמת מאוד מעניין, הארי."
פיטר היה הבא לדבר. "היא צודקת, אתה יודע."
הארי רק נאנח, אוחז ברצועת תיק הגב שלו. "אתם חנונים נועדתם זה לזו." הוא מלמל, עובר את שלושתנו לכיוון היציאה. עקבנו אחריו אל חצר בית הספר, ומשם לכיוון מגרש החנייה, שם עמדו מספר אוטובוסים צהובים, מחכים רק לנו.

החלקתי אל מושב ריק, מניחה את תיק הגב שלי על רגליי. כשהרמתי את מבטי, מארי ג´יין ישבה לפניי, ליד הארי. היא הסתובבה אלי וקרצה כשידו החליקה מעל כתפיה.
האוטובוס התמלא במהירות, גוון ופיטר ישבו מאחוריי.
"אכפת לך אם אשב כאן?"
הפנטי את מבטי אל המושב לידי, פוגשת את החיוך הקטן של סינדי מון, עינייה הכהות צופות בי. "בכלל לא, סין." הילדה הנמוכה התיישבה לידי, דוחקת את התיק שלה בין רגליה ומוציאה את הטלפון שלה.
סינדי מון הייתה הקפטנית של קבוצת ההוקי של בית הספר שלנו. לא רק שהיא היתה מדהימה בספורט, היא היתה חכמה גם. יש שמועות שאומרות שיש לה אפילו זיכרון צילומי, אבל לא הייתם מנחשים את זה מלהסתכל עליה. חלקנו שיעורים מאז בית הספר היסודי אבל איכשהו, מעולם לא היינו חברות קרובות. היו לנו שיחות קצרות לפני שיעורי ספורט ובתור בקפיטריה, אבל היו לנו תחומי עיניין שונים לגמרי. "איך הוקי?" שאלתי אחרי כמה דקות של שקט.
היא הרימה את מבטה מצג הטלפון, "אה, בסדר. איך ה..מחקרים שלך הולכים? עדיין בכיתת מחוננים?"
הנהנתי, משחקת עם רצועות תיק הגב שלי. "כן, למרות שהתחרות קשה."
"הו, את מתכוונת לפרקר?" סינדי ענתה, חיוך קטן צץ על שפתיה. כנראה, כל בית הספר יודע על התחרות שלי עם פיטר פרקר, ושכרגע הוא זה שהוביל.
בהיתי בה לרגע. "כן.. נכון."

סינדי שקעה עוד יותר במושבה, מריצה יד בין שערה הכהה. "הוא נחמד, את יודעת."
נאנחתי. "הוא שילם לך להגיד את זה?"
סינדי הנידה בראשה, מחייכת כמענה לשאלה שלי. "גם אני שנאתי את הקטור פעם, אבל תראי אותנו עכשיו."
נגסתי בשפתי התחתונה וצפיתי בה, מנידה בראשי. הקטור קרוונטז היה החבר שלה, עוד כוכב הוקי בבית הספר שלנו.
"זה לעולם לא יקרה," צחקתי למשמע דבריה. "לא בעוד מליון שנה."
סינדי רק חייכה. "את יודעת, אף פעם אל תגידי לעולם." מנוע האוטובוס התעורר תחתינו ובמהרה היינו בדרכינו החוצה ממגרש החנייה של תיכון מידטאון ואל מרכז המדע של ניו יורק. בדרכינו את המקום שישנה הכל.