The Weight Of The World [פרק 5]

– [5] Pride And Prejudice –

זה היה יום שישי אחר הצהריים. מצאתי את עצמי בתאטרון הקטן של תיכון מידטאון, הרגליים שלי מונחות על המושב בשורה שלפניי. מארי ג´יין היתה עסוקה בחזרות למחזה על הבמה,צוות השחקנים וההפקה מתרוצצים מסביבנו. החזרות היו בדרך כלל סגורות, אבל בגלל שמארי ג´יין היא הדמות הראשית הפעם, נתנו לחברים שלה להיכנס ולצפות. לא שתשומת ליבי היתה בכלל לכיוון הזה, מאחר והגשתי את החיבור שלי בפיזיקה רק כדי להתחיל אחד אחר.

"היא נראת דיי קטנה יחסית לבמה הענקית הזאת, נכון?" גוון ישבה לידי, ממוקדת בחברה היפה שלנו על הבמה. התאמצתי להסיט את מבטי מהמחברת והסתכלתי עליה. מארי ג´יין עמדה ליד שמיניסט שלא הכרתי, מה שבאמת גרם לה להראות נורא קטנה. "על מה המחזה שוב?"
הוצאתי את העט מבין שיניי, "הו, גאווה ודעה קדומה."
"באמת?" גוון שאלה, קלפת את הלק האדום שהיה על אצבעותיה, "אבל זה ספר."
התיישרתי במושבי, נותנת לעיניי לעבור אליה עכשיו, "אני חושבת שהמחזה מספר את הסיפור אבל בתקופה המודרנית.. או משהו כזה." מארי ג´יין הסבירה לי כמה פעמים את התהליך, אבל זה אף פעם לא באמת עניין אותי. כל מה שידעתי היה שהיא משחקת את אליזבת בנט בתקופה המודרנית.
"אה.." גוון הנהנה ואני צפיתי בה כשמבטה עבר אל דלתות הכניסה לאולם. השעה הייתה קצת אחרי ארבע אחר הצהריים, רק עוד חצי שעה לסיום החזרות. תכננו ערב מלא בג´אנק פוד וסרטי קומדיות ישנים אצלי בבית.

הנחתי את הספר שלי על המושב לידי. "את מחכה למישהו?" שאלתי. הכרתי את גוון סטייסי במשך שנים, והמבט על הפרצוף שלה סימן שהיא היתה דיי לחוצה לגבי משהו.
"לא, למה?" היא הנידה בראשה, שערה נופל על כתפייה ואני חייכה אלי. כיווצתי את עיניי אליה, תוהה מה היא מסתירה, כשלפתע המושב לידי חרק.
סובבתי את ראשי, רואה לא אחר מאשר פיטר פרקר, מתיישב באי נוחות במושב לידי, התיק שלו על הרצפה, ועליו מונח הספר שלי. "היי, גוון" הוא חייך אליה.
"היי, פיט" היא חייכה אליו חזרה.

דחפתי את העט שלי חזרה בין שיניי, נותנת לםיטר מבט ריק לפני שהרמתי את הספר שלי וחזרתי להתמקד במאמר שלי. הרגשתי את היד של פיטר מתחככת עם שלי כשהוא הוציא משהו מהתיק שלו. לא רציתי לעבור מושב ולהשאיר אותם ככה, אבל ידעתי שהשיחה ביניהן לא הולכת להיגמר בזמן הקרוב. "היא נראת נםלא שם למעלה," הוא הצביע בראשו על מארי ג´יין, "היא מגלמת את אליזבת דיי טוב, את לא חושבת?"
גוון הנהנה. "אמ-המ, אתה מתכנן לבוא להצגה?"
"לא אפספס את זה." פיטר ענה וצליל סגירה נשמע. הסטתי את מבטי כדי לראות מצלמה בידיו, מתעדת את החזרות.
לא חשבתי שהבמאי ירשה את זה, אבל שמרתי על זכות השתיקה שלי. "הו, הצטרפת לעיתון בית הספר, פיט?" גוון שאלה. אני השארתי את עיניי על הספר שלי, מנסה בכל כוחי להתעלם מהשיחה שלהם שהתקיימה משני צדדי.
הרגשתי את פיטר מתיישר שוב במושבו, מקרב את הוף שלו אליה עוד יותר. "כן, החל מאתמול זה באופן רשמי."
"זה נהדר!" גוון ענתה ואני גלגלתי את עיניי, אצבעותי מתופפות על הברך שלי. הם באמת היו חייבים לנהל שיחה שלמה בזמן שאני מנסה להתרכז?

לפתע, גוון נעמדה ומבטי הופנה אליה, רואה את פלאש עומד בפתח האולם. "לאן את הולכת?" שאלה, קולי גבוה יותר משתכננתי. הוצאתי את העט מהפה שלי וחיכיתי לתשובה.
גוון הסתובבה חזרה אלי. "יש לי תוכניות." הכרתי את המבט הזה על פניה. "מה? עם פלאש?"
גוון נתנה לי הנהון קטן, מיישרת את החצאית הקצרה שלבשה. עיניי הופנו חזרה אל הילד שעמד בפתח האולם וחיכה לה. תחושת בחילה התעוררה בי. "חשבתי שלנו היו תוכניות."
"טוב, הנחתי שעכשיו תורי להבריז לך." בהיתי בה בהפתעה. "אני צוחקת, תרגעי. אני פשוט אפגוש אתכן מאוחר יותר, אוקיי?" היא כבר קפצה במעלה המדרגות , שולחת למארי ג´יין נפנוף להתראות לפני שהיא ויוג´ין ת´ומפסון נעלמו מאחורי הדלתות הגדולות. לא הספקתי אפילו להתחנן בפניה להישאר לפני שהיא נעלמה, משאירה אותי מאחור, לבד, עם פיטר פרקר.

נשארנו לשבת בשתיקה מביכה, צופים בחזרות על הבמה. יזעתי שלא היה לי סיכוי להתרכז ולהספיק לעבוד על המאמר שלי בכימיה עכשיו. הפלתי את רגליי מהמושג לפני, הספר מתנדנד על ברכיי והעט שלי התגלגל ונפל על הרצפה.
זזתי במהירות, אצבעותי מנסות להגיע לעט ואלו של פיטר עושות את אותו הדבר. קצות אצבעותינו נגעו באחרות, שנינו מתחמקים מהמגע במהירות. התיישרתי במושבי, פטר נותן לי את העט. "הנה" האו אמר בחיוך.
"תודה" השבתי בפשטות.
"על מה את עובדת?" הוא שאל ואני הסתובבתי לכיוונו, תוהה למה הוא מנסה להיות חברותי. אחרי השיחה הקצרה שלנו במסדרון באותו היום הוא לא דיבר איתי או אפילו הסתכל לכיווני. חשבתי שהיה בינינו הסכם, הסכם מרוד ברור.
"כימיה." עניתי. "לא שה אכפת לך?"
פיטר הנהן במהירות, עינייו מופנות חזרה אל הבמה. "נכון." נתנו לשקט למלא את החלל סביבנו שוב. "אז, הארי סיפר לי שהוא עובר למידטאון. זה יהיה מעניין, נכון?"
הסתכלתי עליו שוב. "למה אתה בכלל מנסה ליצור פה שיחה, פרקר?" שאלתי, קולי חזק יותר משתכננתי. עיניין התרחבו, הבעה לא ברורה הייתה על פניו. "חשבתי שהיה לנו הסכם? אנחנו לא חברים, אוקיי? החלטנו על ההסכם הזה יחד, ואנחנו צריכים לכבד אותו יחד."

פיטר התיישר שוב, "אה, אני רק–"
אני כבר התחלתי לארוז את הספרים חזרה בתוך התיק שלי. "תראה, אני אהפוך את זה לפשוט בשבילך ופשוט אעבור מקום."
"פלורנס, בבקשה–" הוא התחיל.
אבל אני כבר לא הקשבתי ונעמדתי, "ותפסיק לדבר עלי עם הארי, אני יודעת שהוא לא יכול לשלוט בזה כי זה מי שהוא, אבל אני לא צריכה לשמוע עליך כל הזמן, מכל החברים שלי." העפתי את התיק שלי על הכתף וירדתי במדרגות כמה שורות לתוך שורה חדשה של כיסאות ריקים, מתיישבת באחד המושבים. עיניי נתקלו באלו של מארי ג´יין על הבמה, שנראתה מודאגת.
שקעתי בתוך המושב, ראשי מסתובב חזרה אל פיטר, אבל הוא כבר לא היה שם.