the streets -7-

קמתי מכוסה בשמיכת פליז שחורה מלאה בפרווה אפורה. בפרווה שלי.
עדיין קיוויתישזה היה מין חלום רע או הזיה מסוג של סם. שאני אקום ולא אבין מה קורה.
אבל אני יודעת בדיוק מה הולך. אני עברתי את השינוי. אני לא יודעת איך בדיוק.
"בוקר טוב סאנשיין" אדם נכנס לחדר ומייד הרמתי את השמיכה וכיסיתי את גופי עוד יותר.
נשמתי נשימה עמוקה כשראייתי כבר לא הייתה מטושטשת שניה אחרי זה וראיתי שזה אכן אדם.
"ידעת שאת אמורה להפוך נכון?" הוא שאל אחרי שתי שניות שישב ליידי.
"כאילו… דיברו איתך על זה כשהיית קטנה או משהו נכון ?" הוא שאל שוב לאחר דקה ארוכה של שתיקה.
"זאת הייתה אמורה להיות אחותי.."אמרתי לאחר נשימה עמוקה.
"היא פשוט ברחה.. אבא שלי אפילו לא המשיך לחפש אותה אחרי שאמא שלי.."אמרתי בגמגום..
"אני יכולה את הבגדים שלי ?" שאלתי כשראיתי שהוא החזיק אותם ביד.
"כן בטח" הוא אמר והושיט לי אותם בחיוך. כשנגעתי ביד שלו בטחות הרגשתי גל חום עובר בגופי ומייד אחיזתי השתחררה.
"זה בסדר.." הוא אמר והרמתי את מבטי אליו.
"תראי זה סתם… הרגשה כזאת, לא קורה כלום זה עובר.."הוא אמר ותפס בכתפי. זה באמת עבר.
לקחתי את בגדי ורק אז שמתי לב שאני במין…מרתף. יש בו שלשלאות על הקירות ואין צבע על הקיר. רואים את הלבנים. הרצפה קשה, מאוד. במין צבע חום נורא כהה.שחור אפילו. הדלת גדולה יחסית, ולייד הדלת מהצד יש מקלחת, סוג של. יש ברז גבוה וביוב למטה. הלכתי לשם ולבשתי את החזיה והתחתונים והמכנס, שנייה אחרי זה אדם נכנס עם שתי צלחות בידיו.
"ואו!"צעקתי והסתבבתי.
"כאילו לא ראיתי כלום" הוא עמד וצחקק. החיוך שלו נתן לי הרגשה של רוגע. כאילו, הכל בסדר. אפילו נפלט לי צחקוק קטן.
שמתי את הגופייה והתיישבתי ליידו, נשענו על הקיר איפה שהשארתי את השמיכה. מול הדלת שנשארה פתוחה.
בצלחת אחת היו בערך שישה שניצלים מבשר פגריות ואורז. בצלחת השניה ציפס וכמה רטבים והייתה גם קערה עם סלט ירקות בתיבול שמן זית.
"לא ידעת מה לקנות הא?" שאלתי אותו כשראיתי כמה הוא הביא לי לאכול.
"לא ממש." הוא אמר וצחקק.
"אבל אי אפשר להחזיר כלום אז את מוזמנת להתפרע." הוא אמר ובאותו רגע בדיוק התחלתי לאכול מהשניצלים. אכלתי מהר, כאילו לא אכלתי שלושה ימים. כמו ילדה מורעבת ממש, סיימתי את הסלט והשניצלים ואפילו חצי מהציפס וקצת אורז.
"זהו ?" הוא שאל והסתכל עלי כשחזרתי להישען על הקיר.
"לא רגע." אמרתי ומייד לקחתי עוד שתי ציפסים.
"זהו." אמרתי בפה מלא. הוא צחק. אני אוהבת את החיוך שלו.
"את רוצה לעלות ?" הוא שאל לאחר שהסתכל עלי דקה.
"אני אשמח."אמרתי. בחיוך, הוא הושיט לי יד ועזר לי לקום. רק אז שמתי לב כמה קר.
"קר לך?" הוא שאל מייד כשראה את פני.
"לא" אמרתי וחייכתי אליו.
"קחי קחי" הוא מייד פשט את ג'קט האדידס שלו ושם אותו עליי. הוא הרים את הצלחות ועלה לפני את המדרגות, חזרנו לסלון המוכר ולבית הנקי והבהיר.
"מה השעה ?" אמרתי ועיניי עדיין לא התרגלו לשמש.
"בערך 11 בצהריים" הוא אמר וזרק את הצלחות במטבח.
"אז מה את רוצה לעשות ?" הוא שאל ונעמד מולי.
"להתקשר למאיה. היא בטח דואגת." אמרתי מייד.
"את לא יכולה לספר לה.."הוא אמר מייד.
"היא כבר יודעת." אמרתי מייד. מאיה יודעת הכל עלי ועל משפחתי.
"איפה הטלפון שלי ?" שאלתי.
"אני לא יכול לתת לך לדבר איתה." הוא אמר.
"אויש מטומטם." אמרתי.
"היא לא…." ניסיתי להסביר את המצב ונזכרתי שאני לא יודעת מה מותר ואסור לספר.
"היא לא מה ?" הוא שאל מייד.
"אני לא יכולה. אסור לי." אמרתי מייד.
"היא גם ?" הוא שאל מייד. "היא לא נראתה לי.." הוא הוסיף.
"לא. היא לא זאב. מאיה ? מה פתאום." אמרתי וצחקתי.
"אז היא לא מה ?" הוא שאל בעצבים.
"היא גם לא אנושית." אמרתי והסתכלתי עליו.
"מאיה ?" הוא שאל.
"טוב יש בה משהו קצת מחשפתי כזה." הוא אמר לגלגולי העיניים שלי.
"לא אמרתי שהיא..!" אמרתי מייד. איך הוא ישר הבין ?!.הוא דפק בי פרצוף.
"את חושבת שנולדתי אתמול." הוא אמר ומייד נתן לי את הטלפון מהמטבח.
'הלו' נשמע מהטלפון בלי שניה של עיכוב
'אן ?' היא שאלה מייד.
ניתקתי.
"מה ?" הוא שאל באי הבנה שלמה.
"מה אני אגיד לה ?!" שאלתי אותו ואת עצמי. הוא הסתכל עלי ומבטו היה משועשע.
"היי מאי שמעי אני זאב אחותי כנראה מתה אז זה עבר אליי את יודעת ירושה כזאתי.. אז מה עם הקאל אוף דיוטי עבר שלב ?" אמרתי לו כהסברה לשיחה שתיהיה לי איתה.
"לא פשוט תקראי לה לכאן.." הוא אמר בפשטות.
"אתה תקרא לה לכאן זה הבית שלך" אמרתי.
"טוב מה המספר.." הוא שאל כאילו כלום ולקח את הטלפון מידיי.
"לא אני יקרא לה עזוב." אמרתי. בהיתי בטלפון בערך שתי דקות ואדם בהה בי.
לפתע הטלפון צלצל ומרוב בהלה הפלתי אותו ואדם תפס אותו לפני שהתנפץ על הרצפה.
"זאת היא.." אמרתי מייד.
"הלו ?" הוא ענה במקומי. ידיי נכנסו ישר אל הכיסים מאי הנוחות.
הפעמון של הדלת צלצל ואני נרתעתי.
"ואו" הוא אמר לתגובתי. החזרתי את מבטי ללמעלה לאחר שזרקתי את מטה.
"תפתחי את הדלת ?" הוא ביקש.
הלכתי אל עבר הדלת ופתחתי אותה. ראיתי את מאיה עם החבר הזה של אדם.
"מה את עושה כאן ?" שאלתי מייד.
"מוצאת אותך.." היא אמרה וחיבקה אותי. לא זזתי.
"את יודעת שאני יודעת נכון…?" היא שאלה לאחר שראתה את פניי..
"שמה.?" הכחשתי בתור אינסטינקט.
"ששכבתם, זה אחד. ושהשתנת במקום אחותך. הרגשתי את זה זוכרת ?" היא אמרה והעלתה אתכף ידה הראתה לי את הצלקת מהכישוף המחבר הראשון שהיא עשתה. שהיה איתי. הייתה לי צלקת תואמת.
"זה כאב לך ?" שאלתי מייד.
"לא.. אני פשוט ידעתי מה קורה לך וראיתי דרך העיניים שלך.. לא הרגשתי כלום." היא אמרה. מייד הוקל לי.
"אפשר לחזור הביתה ?" היא שאלה כשראתה שאני עדיין נרתעת מהכל.
"כן בטח.. בואי.." אמרתי מייד.
"בואי לאן ?" אדם שאל מייד.
"אני לוקחת אותה הביתה." מאיה אמרה מייד.
"לא את לא היא בטוחה כאן." הוא אמר מייד ותפס בידי.
"היי אדם זה בסדר זאת מאיה.." אמרתי בניסיון להרגיע אותו.
"לא את נשארת כאן. עוד כמה ימים ירח. ובעוד חודש ליקוי חמה. את צריכה להיות פה. איתי." הוא אמר והרגשתי את הפחד שלו.
"מאיה.." אמרתי לה.. ניסיתי לרמוז לה שתוותר.
"צריך להביא את הדברים שלך.." היא אמרה.
"אז בואי נלך להביא דברים לפה לאיזה שבועיים.." אמרתי.
"איך תביאי תיק של שבועיים ?!" היא שאלהץמנסה לשלול את דרכי להשאר עם אדם.
"אני יודעת איך זה אצלכם הזאבים. אבל היא עדיין לא השלימה את כל השינויי שלה. והקשר שלכם לא כזה חזק. אדם. אני לא צוחקת איתך. היא אצלי. אתם מכירים אולי שלושה ימים." מאיה אמרה בכעס.
"מאיה.. אני רוצה להשאר. אני מרגישה פה בטוח.. את לא.." ניסיתי להסביר לה אבל היא קטעה אותי מייד.
"אני מבינה בדיוק." היא אמרה והראתה לי שוב את הצלקת. "אני יודעת כל מה שאת מרגישה. ותרגישי. ואיפה תיהיה ומה תעשי. את לא מבינה ?! את צריכה להשאר איתי." היא אמרה. לעולם לא ראיתי אותה כל כך לחוצה.
"את יכולה להשאר פה גם !" דילן צעק לה מהמטבח.
"כן ! מדהים. תשארי פה גם." אמרתי לה מייד.
"בשנייה שאני אומרת ללכת אנחנו הולכות." היא אמרה
"דיל" אמרתי "דיל" אדם אמר. "דיל!" דילן צעק. "דיל.." מאיה סיכמה.
"עכשיו איך אנחנו מביאים את הדברים שלי ?" שאלתי.