the streets -6-

___________________________________________________________
~נ.מ אדם~
"אני לא יודע אם היא תשרוד את זה" פיטר אמר לי.
"לא סתם נפגשנו." אמרתי לו מייד.
"אוקי. מה אתה לא מספר לי ?" הוא שאל וכעסו התגבר. יכולתי להרגישאת זה עליו.
שניתי את צבע עיניי לעיניי הזאב.
"זה אדומות." הוא אמר. שתקתי. שתינו היינו מבולבלים.
"אדם ! הם אדומות ! איך בלאט הם אדומות ולא ירוקות?!" הוא צעק ודחף אותי לאחור.
"זה קרה כל בוקר אחרי שחלמתי עלייה. וביום שפגשתי אותה הרגשתי את עצמי משנה לגמרי. תשאל את דילן. הוא היה איתי." אמרתי לאחר שדחפתי אותו ממני.
"איך לא אמרת לי את זה ?! היא חייבת לחיות." הוא אמר ונגש חזרה אליה אל הסלון. היא סיבבה את ראשה בדיוק לצד השני.
"מה כל כך מיוחד בה ?!" שאלתי. לא השטלתתי על העצבים בדמי.
"היא אלפא מטומטם !" הוא צעק עלי.
"אני אלפא ! איך זה הגיוני ?!" צעקתי חזרה.
"אדם!" אנדראה צעקה והתעוררה, רותחת מחום ולא בשליטה.
"היה לי עוד חלום" היא לחשה. היא בהזיות.
"הכל בסדר.." אמרתי והעפתי את השיער מפנייה. היא כזאת יפיפייה.
"תתן לה את הדם שלך" פיטר אמר.
"בוא נקווה שבאמת השלמת את השינויי וזה יעבוד." הוסיף.
העלתי את אנדראה עליי והחזקתי בראשה.
"מה זה..?" היא שאלה באי הבנה כשראתה דם נוזל מווריד בידי.
"נשכת את עצמך הרגע ?" היא שאלה וצחקקה.
"תשתי." ציוויתי והיא נראתה כל כך מסכנה. לא יכולתי שלא להרגיש בשבילה.
"השתגעת?" היא שאלה עם עינייה הגדולות מביטות ישר בי.
"תשתי." ציוויתי והפעלתי את כח האלפא שלי, שעבד מכוון שהיא לא השלימה את השינויי שלה. היא שתתה ודמעה נזלה מעינייה. היא לא הפסיקה.
לבסוף נתקתי את ידי מפייה, שנייה כבר ארכו. הנחתי את ראשה על המזרן ועזבתי אותה. פיטר עזב כשלא שמתי לב.
_______________________________________________________________
~נ.מ אנדראה~
קמתי מתנשמת עמוק. לא הבנתי מה קורה. שמעתי פעימות. זה היה אדם. הוא ישר נגש אליי ולבו פעם מהר יותר. הוא נתן לי כוס אדומה עם מכסה וקש
"תשתי" הוא אמר ותמך בגבי. שתיתי מייד.
לא ידעתי מה זה אבל לא יכולתי להפסיק.
"עוד" אמרתי מייד כשנגמר.
"אין עוד, אין עוד את צריכה להשתנות. הירח כאן." הוא אמר.
"לא. זה לא נכון. זאת לא הייתי אמורה להיות אני. לא אני." אמרתי במין מלמול. אבל הרגשתי את זה. קמתי מייד אל המראה, ידיי לא רעדו אבל גופי היה רותח. נגעתי בפניי. נראתי בדיוק כמוה. "לא" לחשתי כשראיתי את צבע עיניי.
"זה.. וורוד..?" שאלתי לאוויר.
"זה יהפוך להיות אדום." אדם ענה לי.
לא הרגשתי כלום. לרגע, רק נאמנות. כאב ואכזבה ופחד הודחקו עמוק לבפנים וכל מה שנותר היה נאמנות. לאדם. הסתכלתי עליו לא הבנתי.
"הירח." הוא אמר.
"עוד כמה שעות זה יעבור." הוא הסביר בזמן שהעלה אותי על גבו ולקח אותי אל המרתף שלא ידעתי שהיה קיים. הוא קשר אותי בזמן שהרגשתי את עצמותיי נשברות ומשתנות מתחת לעורי. נשכתי את שפתיי עד דם והייתי קשורה לחלוטין בשלשלאות ששקלו יותר מחמש כמוני.
"זה יעזוב. הכל בסדר. הכל ישתנה." הוא אמר ותפס בפניי.
נשמתי נשימה עמוקה ונרגעתי. עדיין הרגשתי את זה. צרחתי בכיתי ושברתי את עצמי בפעם המליון. אלו היו השעות הארוכות ביותר בחיי. כואבות מייאשות וארוכות. אבל בעיקר. מפחידות.