the streets -3-

~נ.מ אנדראה~
"זה היה מוזר." מלמלתי לעצמי תוך כדי שנכנסתי לחדר של מאיה במגבת ישר מהמקלחת.
"מה ?" היא שאלה כאילו שמעה את מה שאמרתי.
"מה מה ?" שאלתי. לא הבנתי איך היא יכלה לשמוע את הלחשוש שלחשתי רק לעצמי.
"מה אמרת ?" היא שאלה והקשתה את גבותיה
"אמרת משהו ?" היא שאלה שוב כאילו לא הייתה בטוחה.
"אמרתי שזה היה מוזר." עניתי לה ועל פניה נהייתה הבעה לא מבינה כלל.
"פגשתי איזה אחד בפארק." אמרתי בלי לפרט.
"זה לא מוזר בכלל. את תמיד פוגשת "איזה אחד" בפארק" היא אמרה וחייכה משועשעת.
"לא… הוא היה שונה.." אמרתי והיא פשוט קמה מהמיטה חייכה אליי ויצאה לאמבטיה בעצמה.
הוצאתי את המחברת שבה ציירתי את הפרפר, ראו אותו בברור מתחת לכריכה השקופה, לא יכולתי להפסיק להסתכל עליו. סיימתי לצייר אותו ולבסוף מאיה נכנסה לחדר וסיימתי להוסיף פרטים שהורסים. הסתכלתי עליה בחיוך.
"מה ?" היא שאלה לאחר כמה שניות.
"הולכים לעשות קעקוע." אמרתי מאושרת.
"ואו. זה חדש, מה הפעם ?" היא שאלה בחיוך ומייד פתחה את הארון והתלבשה.
סובבתי את המחברת והראתי לה.
"איזה יפה. ואוו את עשית את זה ?" היא חטפה את המחברת מידי.
"כן זה בא לי באיזה חלום מוזר" אמרתי בחיוך וקמתי להתלבש, שמתי מחוך שחור וגינס שחור גם כן ועליונית תחרה של מאיה, התאמתי גם עקבים שחורים עם קצת זהב בצדדים.
"יוצאים ?!" שאלתי בצעקה מהסלון והמשכתי להתאפר.
"כן אני באה !" היא צעקה וסיימתי בדיוק כשירדה במדרגות.
"איילינר זהב ?" היא שאלה בהפתעה והסתכלה על הנעליים שלבשתי שהתאימו לעיניים ולעורי השזוף.
"מתאים לא ?" אמרתי מרוצה לגמרי משילוב הזהב בבגד.
"יפה לך העליונית שלי" היא אמרה בחיוך ויצאנו.
"צריך להכנס אליי דקה הכסף אצלי בבית" אמרתי כשהתבשמתי לייד הדלת ולקחתי את הטלפון כשמאיה כבר חיכתה לי בחוץ.
"את בטוחה ?" היא הרימה גבה בפליאה.
"כן" אמרתי והסתכלתי עליה.
"את רוצה שאני ילווה לך ? את תסתבכי." היא אמרה.
"את דואגת לי ? אני יסתדר אל תדאגי." אמרתי בחיוך לתגובתה.
"אני מבינה שיש לנו ערב קשה היום הא, לקחת את הפרפר ?" היא שאלה ועצרנו לייד ביתי.
"כן אני יהיה בסדר." אמרתי ולבשתי את הטימברלנד השחורות שלקחתי בתיק והשלתי את העליונית מגבי, הוצאתי את הטלפון מכיסי ואספתי את שיערי שמתי שתי סיכות סבתא מאחורי אוזני וכפפות עד אמצע האצבע על ידיי. האור במטבח היה דלוק והטלוויזיה הרעישה חזק.
"תכבי את האורות וחכי לי בסוף הרחוב" אמרתי והיא עשתה כדברי.
התקדמתי אל הגדר וראיתי את אבי על הספה מול הטלוויזיה בסלון. התקדמתי בריצה כפופה עד שראיתי את הפרגולה מעל הגינה ומעליה את חלוני הסגור. הלכתי כמה צעדים לאחור ולקחתי תנופה בריצה וקפצתי על גדר הברזל הגבוה. הרמתי את עצמי ונעמדתי, הטלוויזיה לרגע נחשכה והחשיכה את החדר יחד איתה, נבהלתי והתכופפתי מייד למטה והחזקתי על ידי בין רגלי את הגדר, התוכנית בטלוויזיה המשיכה ואבי לא שם לב לכלום.
"לפעמים אני לא יודעת מה אתה יותר אידיוט או מפגר." מלמלתי לעצמי כשראיתי חמש בקבוקי בירה ריקים לצד המיטה ואחד בידו. קפצתי למטה והתגלגלתי על גבי, נעצרתי לייד העמוד העגול הגדול של הפרגולה שהסתיר אותי טוב בצילו והוצאתי מין 'קליקים' בעצבעותי בתנועת אגרוף הסתכלתי למעלה וחייכתי בבטחה.
"אני יודעת את הדרך" אמרתי לעצמי בלחישה, "את יודעת את הדרך." הוספתי, בשניה אחת קפצתי אל הקיר ונתפסתי בפרגולה הגבוה שלעולם לא אכזבה ותפסה את משקלי. הרמתי את רגלי לקרש השלישי ולפפתי אותן סביבו, כפות רגלי החזיקו בקרש הרביעי. עזבתי את ידי וראשי בשניות צנח למטה, ראיתי את אבא קם למטבח ופותח עוד שישיה של בירות, החלקתי את גופי בין הקרש השני לשלישי לפני שהוא יסתובב ואת ראשי העברתי בזהירות ונשכבתי ברוגע על גבי, קירבתי את רגלי ונעמדתי, הלכתי מהר ודילגתי מעל החלקים החורקים, הגעתי לזכוכית והלכתי עליה עד שהגעתי לחלון חדרי שהיה נעול, הוצאתי את סיכות הסבתא ופרצתי אותו בפשטות נכנסתי במהרה וסגרתי אותו חזרה כמעת עד הסוף, "כסף, כסף" אמרתי והלכתי מהר למגירת השידה פתחתי אותה בשקט ואת התחתית הכפולה הסרתי ולקחתי שטרות של מאה שהיו מגולגלות בגומיה, "זה יספיק" אמרתי לעצמי ולקחתי עוד כמה שטרות בודדים של עשרים. החבאתי בחזיה את הכל. האור מהחלון העיר לי את הדרך ושמעתי את הטלוויזיה ממשיכה כרגיל. נצמדתי את הדלת והתרכזתי. שמעתי את אבי צועד חזרה אל הספה ומתיישב בחריקה חלשה. התנתקתי מהדלת ויצאתי מהחלון, סגרתי אותו והוא ננעל בעצמו. עמדתי על הפרגולה והסתכלתי על אבי. התגעגעתי, אבל לא לאדם שנהפך, לאדם שהיה. אבי מת יחד עם אמי, ומי שנשאר. זה מישהו אחר.
נצמדתי אל הקיר והמשכתי ללכת לכוון שממנו באתי רק לא ירדתי מישם, הלכתי עד הסוף למאחורי הבניין. העמוד שהחזיק את המנורה הכבויה היה חזק מספיק כדי שאני אטלה עליו וצינור המים מחובר לקים טוב מספיק כדי שאגלוש עד למטה, לקחתי תנופה וספרתי עשר צעדים מרגל ימין. רצתי בצעדים גדולים שבהם הספיק לי רק שישה צעדים וקפצתי, נגעתי באצבעותי אבל הייתי נמוכה מידיי לא הספקתי להתפס ומייד הסתובבתי ונחתתי על ידי שהזדעזעו ונשחקו מאוד ומיד דחפו אותי לגלגול על גבי, מהתנופה עשיתי שתיים או שלוש והתהפכתי על הבטן בכדי לעצור. שכבתי על הרצפה על בטני. שחקתי את שיניי בכאב ודמעות עלו ביניי.מייד התאשתתי וקמתי בקפיצה על רגליי. רצתי. חשבתי שאולי זה יעביר את הכאב אבל זה לא, עד שהגעתי למכונית הדבר היחיד שהעלים את הכאב זה ריצה של עשר דקות ברחוב הראשי, התכוונתי לקצר אבל לא החלטתי שלא, רציתי יותר זמן לנשום לפני שאראה את מאיה ואצתרך לתאר לה את הנפילה המבישה שלי. ראיתי את המכונית שלה חונה תחת רמזור ביציאה מהרחוב, מייד נכנסתי נשענתי על גבי באנחה. הסדרתי את נשימתי והיא הסתכלה עלי כל הזמן, חטפתי מבטים אל פנייה מידיי פעם וחזרתי לשבת עם ראשי אל הדרך ועיניי עצומות, מרגישה את ליבי פועם, מפחד, מאדרנלין, משמחה, מהכל.
"תאמיני לי, אין לי מושג איךאת עושה את זה כל פעם." היא אמרה ומייד הסתכלה חזרה על הכביש.
"זה אדרנלין מטורף." אמרתי והסרתי את הכפפות מידיי, סובבתי את מפרק ידי במטרה להרגיע אותו. כל פעם שעיניי נעצמו ראיתי את הנפילה הזאת.
"מה קרה ?" היא שאלה לבסוף.
"מה קרה ?" שאלתי ונשימתי כבר כמעת הסתדרה.
"אני רואה עלייך שקרה משהו." היא אמרה וחייכה לעצמה.
"דפקתי את הנפילה של חיי" עניתי. היא צחקקה.
"מה הפעם?" היא שאלה משועשעת.
"קפצתי למנורה ולא נתפסתי." אמרתי והסתכלתי עליה.
היא עצרה מייד את האוטו בחריקה נוראית.
" את מה ?!" היא שאלה בכעס והסתכלה אליי.
"לא נתפסתי." אמרתי בבושה.
"את בעצם אומרת לי שקפצת מהקומה ה1.5 של הבית שלך בהנחה שתתפסי במשהו שהצלחת לתפוס רק פעם אחת בחיים שלך וגם זה היה במזל והרבה טימטום, ובלי הרבה ברירות. מה קרה ? הוא ראה אותך ? היית צריכה לרוץ ?" היא שאלה אחרי הנאום.
"חשבתי אני יגיע. באימוניי אקרובטיקה עשיתי דברים דומים ובאימוני מעודדות עשינו דברים כלכך הרבה יותר מסוכנים והם היו בלי תנופה אפילו." אמרתי והסתכלתי עליה.
"בכל המקומות האלו היו מזרונים, אנשים שיתפסו אותך, צוות עזרה ראשונה, רצפה עם בולמי זעזועים ועוד הרבה דברים שאיכשהו מאפשרים לכך שתיהיה יחסית בסדר אם תפלי." היא אמרה בכעס.
"אוקי. אבל אני כבר מאומנת והכל בסדר אז את יכולה להרגע." אמרתי לה והיא המשיכה לנסוע.
"את לא נורמאלית." היא אמרה והנהנה בראשה.
"לא ואת. משהו." אמרתי בחיוך.
"טוב, הגענו." היא אמרה אחרי רבע שעה של נסיעה ועצרה מול חנות הקעקועים.
"מתרגשת ?" היא שאלה בהתרגשות בעצמה.
הסתכלת עליה וגיחחתי. "אני יהיה בסדר" אמרתי בחיוך ויצאנו מהמכונית.