the streets -2-

~נ.מ אנדראה~
"פאק!" צעקתי כשהבנתי שקמתי בבוקר על הדשא הלח של הפארק.
"קומי מאיה!" צעקתי ותלתלתי אותה בחוזק.
"אה..מה?" היא שאלה מנומנמת כשקמה.
"מטומטמת יש בצפר היום!" צעקתי עלייה וקמתי תוך שנייה.
"השמש לא זרחה אפילו." היא אמרה והסתובבה.
"אויש. ממש לא. את לא עושה לי את זה !" צעקתי ותפסתי אותה ביד הרמתי אותה וסחבתי אותה על גבי לבית שלה שהיה במרחק של רבע שעה הליכה. התיק ניהיה כבר בידיי והיא נהייתה כבדה יותר מצעד לצעד. בסופו של דבר היא התעוררה והלכה את המשך הרחוב בעצמה.
"רק שש !" היא צעקה עלי במין לחש כשראתה את השעון על קיר הסלון בביתה. אמא שלה לא הייתה בבית ולא אביה ואח שלה חלףעל פנינו כמה דקות לאחר שנכנסנו לשירותים להתחיל להתארגן. לקחתי ממנה סוודר של ביה"ס ומכנסון ויצאנו בעיכוב כמובן.
"די כבר !" צעקתי עלייה כשהסתכלה שוב במראה ותקנה את האיפור שלה. שניה לפני שיצאנו.
"לא אני צריכה להחליף !את מתחילה רק בתשע ! לחץ…" היא אמרה בעצבנות ורצה במדרגות להחליף את בגדיה בפעם החמישית הבוקר.
הסתכלתי בהשתקפותי במראה הגדולה שהתנוססה לגובה הקיר. שיערי החום בגוונו המוזר שנראה כמו שוקולד היה חלק לאחר שסירקתי אותו שוב ושמתי מסקרה שבנוסף לאיילינר הבליטו נורא את העיניים שלי. הרגשתי יותר מידי עם כל זה. אני תמיד מתארגנת יותר מידי במצבים שכאלו. ותמיד מרגישה מוזר כשאני צריכה לצאת ככה לביה"ס.
"את באה ?" צעקתי לה.
"תעשי שתייה !" היא צעקה חזרה. הורדתי את התיק והלכתי למטבח. חתכתי כמה פירות והכנסתי אותם לבקבוק ארוך וצר מהרגיל מלאתי במים את המקום שנשאר וסחתתי לימון לבסוף סגרתי את הבקבוקים והקשים שלהם התמלאו במים שהייתי צריכה לשתות קצת, מאיה בדיוק באה ולקחה בקבוק אחד מידיי ויצאנו לבסוף.
מאיה לא יכלה לנהוג במצבה הנוראי אז אני התיישבתי מאחורי ההגה. אם היו תופסים אותנו זה היה אסון.
"לא אמרת ששללו לך את הרישיון בערב ההוא?" היא שאלה וחייכה כשראתה אותי יוצאת מהחנייה בזהירות.
"כן שללו אבל את ממש לא יכולה לנהוג נכון ?" אמרתי וחייכתי. שללו אותי כשהייתי איתה.
"הגענו לביה"ס ונכנסנו שתינו באיחור לשיעור דקה לאחר שהמורה סגרה אחרייה את הדלת. יחד עם כל המאחרים.
לא יכלנו לשבת יחד כי לא באנו מוקדם מספיק כדי לתפוס את מקומינו הרגיל. ישבתי לייד מקס שכל הזמן לעס את העיפרון והקיש על השולחן באצבעותיו בעצבנות יתר.
מאיה ישבה לייד מישהי שסיכמה את החומר בלפטופ. הם היו בשקט.
הסתכלתי על המורה מסבירה חומר שלמדתי בחופש בשיעור ספרות ולאט לאט התחלתי פשוט לבהות בחלל. נזכרתי בחלום שלי. שחזר על עצמו וחשף יותר פרטים מפעם לפעם.
הפרפר. נזכרתי בתמונה ברורה ונקייה של הפרפר על פרק כף ידו.
"פרפר." לחשתי לעצמי. "פרפר." מלמלתי בשנית מייד לאחר מכן.
"יש לך משהו להגיד גברת פירס ?" המרה פנתה אליי ומקס הסתכל עלי וניסה לא לצחוק.
"הא ?" למרות ששמעתי מה שהיא אמרה לא כל כך הבנתי מילה.
"את רוצה לשתף אותנו במשהו ?" היא שאלה בשני במילים אחרות.
"לא." עניתי כאילו כלום לא קרה.
"סליחה." גחחתי את גרוני בשיעול והתנצלתי. המשכתי להעתיק מהלוח ולשרבט במחברת.
לפי לוח הצלצולים של בהי"ס היה מייד לאחר מכן הפסקה ארוכה של חצי שעה.
יצאתי במהירות מהכיתה והלכתי להתבודד בפינה כלשהי במדשאה הגדולה שמתי אוזניות גדולות שחורות של פיליפס ושמעתי צ'ילסטפ באוזניות כהרגלי. התמונה של הפרפר לא יצאה מראשי. והחלטתי להויא את הסקטץ' בוק שלי ולצייר את הפרפר מזכרוני על הדף. התחלתי בשרטוט פשוט של פרק כף היד שמתוחה לאגרוף וציירתי את הפרפר תחילה בבהירות ועם הרבה מחיקות ולאחר כמה דקות עברתי על פסים שהתחילו להיות כאלה שלא אמחק בעפרן חזק יותר שלא ימחק בקלות מהדף. מישהו נגע לי בכתף והקפיץ אותי. מייד תפסתי את ידו מיתוך בהלה וסובבתי את ראשי. זה היה בחור שלא הכרתי.
ראיתי את השפתיים שלו זזות והורדתי מייד את האוזניות מראשי והמוזיקה נקטעה. הוא נראה לא מזיק. תלמיד בדיוק כמוני. אפילו מוכר טיפה.
"היה צלצול" זיהיתי את תנועות שפתיו כששמעתי את מילתיו בקול.
"אויש תודה. לא שמתי לב." אמרתי בחיוך וקמתי מייד עם העפרונות על הנייר והמחברת בידיי.
"איזה יפה. מה זה ?" הוא שאל והצביע על הציור. הסמקתי טיפה. אנשים לא פשוט מסתכלים במחברות של אחרים.
"הו." חייכתי והסתכלתי על איך שזה נראה עד עכשיו.
"זה סתם שרטוט. זה יהיה פרפר." אמרתי בנחמדות לילד שלא באמת הכרתי.
"זה קעקוע ?" הוא שם לב ליד שבציור.
"סוג של?" עניתי בשאלה וקצת צחקקתי.
"אני מיק" הוא אמר והושיט את ידו.
"אני אנדראה." אמרתי בחיוך ולחצתי את ידו.
"אני איתך במתמטיקה." הוא אמר וגרם לי להרגיש פחות מובכת.
"אני צריכה ללכת לשיעור" אמרתי והלכתי בחיוך.
היום עבר מהר ופגשתי את מיק שוב בשיעור מתמטיקה. התחלנו לדבר קצת בשיעור על נוסחאות הוא הרגיש בנוח לשבת ליידי אני מניחה.
בשיעור האחרון שלי בשעה שלוש הלכתי לכיתה של מאיה ופגשתי אותה במסדרון.
"היי אני סיימתי מתי את יוצאת ?" תפסתי אותה ועצרתי אותה מאחור.
"אמ. יש לי עוד שתי שיעורים. רוצה לחכות לי ? ואז נלך אלי ונברר מה קורה איתך.?" היא שאלה בקצת אי נוחות.
"אז אני אלך להסתובב תתקשרי כשתצאי סבבה ?" אמרתי תוך כדי שנפרדה ממני וסימנתי לה טלפון בייד נופפתי לה כשהסתובבתי והיא רצה חזרה לכיתה.
יצאתי משערי ביה"ס והלכתי לאכול בקפה הסמוך. עליתי על אוטובוס שמגיע לבית שלי ונזכרתי.. 'אני לא באמת יכולה לחזור לשם בזמן הקרוב' מלמלתי לעצמי כשתמונתו של פניו הכועסות של אבי נצנצה במוחי.
ירדתי בתחנה הקרובה לסנטראלפארק והלכתי ברגל בערך חמש דקות. נזכרתי באיש שחלפתי ליידו אתמול בערב בדיוק במקום שדרכתי בו. הסתכלתי על הרצפה והלכתי לצד להסתכל על השביל הריק, ראיתי בראשי את נוף שמי הלילה הדשא ושביל שממולא באנשים, דמיינתי אותו הולך שם עם עוד מישהו. הזכרון היה מטושטש במוחי אבל זכרתי שרצתי ליידו והרגשתי כאילו הכרתי אותו. האטתי. הסתכלתי עליו ואפילו קצת הסתובבתי לראותו לאחר שעברתי אותו בריצה. גם הוא הסתובב. הוא הסתכל כאילו ניסה לזכור כמה שיותר פרטים מפניי. או כאילו מכיר כל פרט בפניי.נזכרתי בפניו. ואז נפלה עלי תמונה מעוד מקום. החלום. ראיתי אותו גם שם. אני מציירת את הפרפר מיידו. הוא רץ ליידי בחלום ואני רצתי ליידו במציאות. מישהו נכנס בי וכמעת מעדתי. יצאתי מהפלאשבק שיצרתי במחשבותי והסתכלתי עליו.
"אאו" נפלט מפי במהירות כשאיזנתי את עצמי.
"כאילו מה אתה לא רואה?!" אמרתי בכעס. הוא חייך מסיבה לא מובנת כלשהי.
"מצתער." הוא אמר והמשיך להסתכל עליי.
"כן אתה צריך." אמרתי בחוצפה שלא ציפיתי מעצמי.
"ואו." הוא אמר וזה שיעשע על פי המבט בפניו.
התנערתי לרגע.
"סליחה." אמרתי מייד לתקן את עצמי בתנודת ראש. "אתה בסדר?" שאלתי בסימפטיה מזויפת.
"כן הכל טוב. תזהרי כן" הוא אמר בחיוך ואחריו רצו שני גברים. אחד מהם זיהיתי. זה אותו אחד שהרגע ניסיתי להזכר בפניו. זה מוזר, לעולם לא נפגשנו.
~נ.מ אדם~
רצתי יותר מהר כדי לעקוף את דילן וטום היה מאחורי נאבק בקצב.
"יואו די !" צעקתי לו. הוא נכנס בבחורה ההיא ולאחר שנייה המשיך לרוץ. אני מכיר אותה, או.. או…שלא . המשכתי לרוץ אחריו ועקפתי אותו.
קיצרתי דרך אמצע הפארק והגעתי ריאשון לנקודת המפגש.
"קיצרת רמאי !" הוא צעק כשראהאותי יושב עם רגליי משולבות מחכה.
"לא.פשט רצתי כל כך מהר שלא ראית אותי עובר." אמרתי בחיוך.
"זאת הכוסית מאתמול בערב" הוא אמר והבנתי למי התכוון.
"זאת היא ?" שאלתי שוב. לא זיהייתי אותה.
"מי שמגיע ראשון חזרה?" שאלתי ואיתגרתי אותו כדיי לעבור שוב במקום שראיתי אותה.
"אתה מפסיד." הוא אמר ומייד פתחתי בריצה כשהו אחריי.
ראיתי את הילדה הזאת יושבת שם על הדשא עם האוזניות על ראשה. היא הייתה כל כך רגוע כשקשקשה במחברת שלה. אוטומטית ניגשתי אלייה. כשהתכופפתי היא נבהלה. לא בגלל שניגשתי אלא בגלל שהיא זיהתה אותי.
"אנחנו מכירים ?" היא שאלה בכל זאת.
"לא חושב. אני אדם. וזה דילן מדשדש שם מאחור" הצגתי את עצמי.
"אוקי ?" היא אמרה בסנוביות. הסתכלתי עלייה לשנייה. לא יכולתי להאמין שזאת אותה אחת מהחלום שלי.
"יש לך שם ?" שאלתי בחיוך לתגובתה.
"כן. אנדראה. אתה בטוח שאנחנו לא מכירים ?" היא שאלה.
"לא." עניתי.
"לא ?" היא שאלה באי הבנה.
"אולי אנחנו מכירים. נראה לי שחלמתי עלייך." אמרתי, היא לא הבינה.
חיוך משועשע עלה על פנייה.
"כמה אירוני." היא אמרה.
"מזתומרת ?" שאלתי.
"אני כמעת בטוחה שחלמתי עליך גם. לא במובן של משפט פתיחה." היא אמרה ואז הציגה לי דף עם תמונה של פרפר. פרפר שאני מצייר מאז שחזרתי אתמול מהפארק.
"אני מכיר את הפרפר הזה." אמרתי. זה היה חשוד.
"כן. גם אני." היא אמרה בחיוך.
"מהח..לום.." השלמנו אחד את השנייה.
"איך?" היא שאלה.
"מאיפה את ?" שאלתי שאלה שונה לגמריי.
"בימים אלה שום מקום." היא אמרה "אתה ?" שאלה חזרה.
"שום מקום." אמרתי. החיוך הזה רוצח אותי. אני בטוח שזו היא.
"איך אמרת שקוראים לך ?" היא שאלה שוב.
"אדם" אמרתי בשנית. הטלפון שלה צלצל והיא נבהלה לשנייה.
"אני צריכה לענות לזה." היא אמרה. מספר חסוי היה כתוב על הצג.
דברים כמו 'אני לא חוזרת.' ו'אתה יכול להחנק עם הבקשות שלך' או 'מה עם הזכויות שלי?' נשמעו מהשיחה 'אני לא אתן לך עוד הזדמנות' היא אמרה כשחזרה והתיישבה ליידי.
"חבר שלך ?" שאלתי.
"עזוב." היא אמרה. לא יכולתי שלא לשים לב ליופי שלה גם שהסתובבה במקום ודיברה בעצבים בטלפון. רגליה ארוכות ובינהם רווח קטן נעלי הטימברלנד שמסיבה כלשהי עבדו עם השורט והסוודר הגדול מעל. לא יכולתי שלא לשים לב שהיא תלמידה. ושהיא בערך בת 18 או מקסימום 19. עצמות לחייה היו חזקות ושערה שחור. שפתיה מדויקות אחת לאחת ממה שזכרתי מהחלום ולק שחור וקצת מקולף היה על צפורניה הארוכות בידיי הקטנות.
"אני יכול את המספר שלך ? איך ידעת על הפרפר ?" שאלתי ומהר הסתכלתי על עורפה כשהיא הורידה את מבטה לידיי.
"מהחלום." היא ענתה. שתינו הרגשנו משהו מוזר. יכולתי לראות עלייה צמרמורת ועור סומר כל פעם שאיך שהוא נזכרה שאנחנו כן נפגשנו פעם. מתישהו. אולי בחיים אחרים.
עוד פעם הטלפן שלה צלצל.
"הטלפון שלך" אמרתי. נראה כאילו היא לא שמה לב. ולאחר שנייה רק הוא התחיל לזמזם צלצול ולרטוט.
"איך…?" היא שאלה ואז הסתכלה על צג הטלפון.
לא ידעתי איך למען האמת. פשוט שמתי לב לתזוזה קטנה כלשהי. היא ענתה לטלפון שוב רק שהפעם נשארה לשבת.
"אני אוספת אותך?" שמעתי מהצד השני.
"כה אני בסנטרלפארק. תתקשרי כשאת בשער אני דקה משם." היא אמרה.
עשיתי תנועה של שאלה בראשי והיא חייכה ונפנפה בידה תנועת ביטול.
"אני אצתרך ללכת עכשיו." היא אמרה ואז המשיכה לבחון אותי במבטה.
"אני יכול את המספר שלך ?" שאלתי. לעולם לא סירבו לי. לא בחורות נורמאליות לפחות.
היא הסתכלה עלי בשעשוע והגבה שלה התרוממה מייד.
"בשביל כל הקטע המוזר הזה." תירצתי. המשכתי להסתכל לה בעיניים. הרגשתי כאילו לא אוכל לראות אותם יותר לעולם. לעולםלא ראיתי אותם בחלום, כל השיחה שהייתה לנו עכשיו הסתכלנו אחד לשני בעיניים כמעת כל הזמן.
"כן" היא אמרה וראשה התנוענע מצד לצד פעמיים ואז כתבה את מספרה על הדף בלי להסתכל אפילו.
"תתקש" היא אמרה וקטעתי אותה שוב.
"הטלפון." אמרתי.
"…שר אליי" היא סיימה את המשפט ושוב הטלפון שלה צלצל רק כמה שניות אחרי והיא קמה והלכה לכניסה הראשית. כשנעמדה ולקחה את דבריה וירדה מהדשא לשביל הסתובבה להסתכל עליי ואז המשיכה בדרכה.