the streets -1-

~נ.מ. אדם~
כוכבים ממלאים את שמי הלילה הכהים והירח ריק כמו בכל תחילת חודש חדש. מחשבות ממלאות את ראשי. זיכרונות ילדות מהמשפחה.המשפחה שהולכת ודוהה בזכרוני מיום ליום, התמונות שאני מנסה להאחז בהם נעלמים לאט לאט. העיניים שלי נעצמות ויותר ויותר קשה לי לפתוח אותם מפעם לפעם. נרדמתי. חלמתי שוב על השדה. שדה חיטה גבוה שמגיע עד ברכיי ונוף ולאינסוף, שמיי הלילה מעליי ללא כוכבים והירח דק ומעוגל כמו כל פעם. הסתובבתי הסתכלתי סביבי, ראיתי דמות שרצה אלי ובעצם רק נראת רחוקה יותר ויותר. אני מנסה להתרכז, לראות אותה אך היא מתושתשת. אני יכול לזהות שזו בחורה, שיערה ארוך ושחור ואני אף פעם לא שם לב למה שהיא לובשת. אבל אני יודע שזו גופיה לבנה. אני מתחיל ללכת אלייה. היא מתחילה להראות קרובה יותר. אני מתיל לרוץ, הירח מתחיל להתמלא כאילו הלילות עוברים בחודש. אני מסתכל עלייה שוב. היא כל כך קרובה אבל עדיין רחוקה אני יכול לשמוע את הצחוק שלה באוזני כשאני רוה חיוך מטושטש על פניה. זה הדבר היחיד שאני יכול לזהות בוודאות בחלום. החיוך שלה. אני רץ יותר מהר. ואז אני עוצר. מולי מופיעים שתי נחשים. אני לא מצליח להתרכז בכלום חוץ מהם, אחד חום או אדום בצבע האדמה שמתחת לחיטה. והשני בצבע אדום כאש. הם זוחלים נורא מהר ופתאום נעצרים ומסתכלים בי. אני מסתכל עליהם.ומתכופף להביט בהם יותר טוב. הם מתפתלים במקום ולוחשים. הנחש החום משיל את עורו בשניה אני מסתכל עליו ומאבד את הריכוז בנחש האדום. הנחש החום מזדחל בצורת S אל שדה החיטה הרחוק מעיניי ונעלם. הנחש האדום מכיש אותי בכף ידי השמאלית. אני לא מפחד. אני קם לעמידה יציבה, הנחש מתפתל בין רגלי ונעלם אל השדה מאחוריי. אותה ילדה שרצה עברה מולי תוך שנייה נורא ארוכה ועל צווארה שנחשף משערה שהתנופף ברוח ראיתי כנף זעירה. והילדה נפלה על הרצפה ומתה. ממש מולי, אני לא יכול לסובב אותה כדיי לראות את פנייה אבל אני מצליח להזיז את שיערה מצווארה. פרפר. זאת הייתה כנף של פרפר. מין פרפר שחור כזה. או שלא ? אני משתשל לראות, מצמצם את העיניים שלי כדי להתרכז. הכל מטושטש. ואז עיניי נפתחות. אני שוכב על הגג של הבניין הנטוש שלנו. מתחת לשמיי הכוכבים. נרדמתי. התיישבתי והמשכתי להסתכל על הירח שלא השתנה אפיל קצת.
"יואו אדם !" שמעתי את דילן צועק לי מלמטה.
"מה קורה גבר ?" מיד קמתי וקפצתי למטה אל המרפסת ואל ארון החשמל ומשם לרצפה וחיבקתי את אחי דילן.
"אתה יושב שם כבר שעתיים גבר מה הולך ?" הוא אמר אחרי שהשתחרר מאחיזתי.
"סתם יושב חושב" אמרתי והעפתי את מבטי שוב לשמיים.
"שעות אתה יושב גבר מה יש ?" הוא שאל ובחן אותי בעינייו.
"כלום אני סתם עייף" אמרתי בתשובה.
"אתה בא לסיבוב אחי אני לא נרדם" הוא שאל.
"בוא אחי." אמרתי ויצאנו להסתובב בפארק.
סנטרל פארק בלילה היה מלא בזוגות קיטשיים ופנסי לילה, נגן רחוב התחיל לנגן בגיטרה ולקבל מייד כסףאל תוך הקייס של הגיטרה.
ואז ראיתי אותה. אותה ילדה רצה אליי, הייתי בטוח שאני מדמיין סגרתי את עיניי ופתחתי אותם שוב והילדה ממשיכה לרוץ ומתקרבת אליי, לאט לאט היא נהפכת לנערה ואם כמה שהיא מתקרבת אני רואה שהיא בערך בגילי. אם כמה שהיא מתקרבת הכל ניהיה שקט ואני לא שומע טוב את מה שדילן אומר לי. היא עוברת ממש מימיני ומסתכלת עליי. הסתובבתי קצת בשביל להמשיך להסתכל אם זו היא והיא המשיכה לרוץ תוך כדי שהסתכלה עליי והסתובבה חזרה למסלולה אחרי חיוך קטן שלא הספקתי לראות, שנייה אחרי זה חברה שלה עברה בריצה. היא רדפה אחרייה והם צרחו אחת לשנייה תוך כדיי. הכל חזר להיות רגיל, החיים חזרו לקצב שלהם ושוב שמעתי הכל ולא רק את קצב הנשימות שלה.
"כוסית הא.." דילן אמר לי כשהמשכנו ללכת בפארק.
~נ.מ. אנדראה~
ישבתי בחדר והסתכלתי בחלון הורדתי את ראש הלפטופ וכיביתי אותו. חדרי ניהיה חשוך ורק אור הירח הריק האיר אותו. יכולתי לחשוב רק כמה אני מתגעגעת לאמא שלי כל פעם שאני מסתכלת על הירח.
"אם תרגישי חולשה, או תתגעגעי אליי. תראי את הירח. אני תמיד אסתכל עליו גם. לא משנה כמה רחוקות אחת מהשניה ניהיה. הירח יהיה אותו אחד, ושם אני אחכה לך." אלו היו מילותיה האחרונות. אני זוכרת אותה שוכבת על המיטה בחדר הלבנה. חולה יותר ויותר ופנייה נהיות מקומטות יותר מיום ליום.
"מבטיחה אמא" שאלתי מייד. לא רציתי להפרד למרת שהרגשתי שהיא פשוט מחליקה מבין אצבעותיי בשניו אלו. ידעתי שהיא לא תשרוד את הלילה הזה הסתכלתי בחלון וראיתי שהיא מסתכלת על הירח כמוני בדיוק.
שמעתי את הנשימות שלה נהיות כבדות יותר ויותר. והיא לא השתעלה פעם אחת ברבע שעה האחרנה. היא לקחה נשימה עמוקה אחת ומייד הסתכלתי עלייה בבהלה. ידעתי באותו רגע ש..
"מבטיח…ה" היא הצליחה לסיים את המילה בקושי. והדמעות חנקו את גרוני כלכך חזק. רציתי לצרוח ! להרביץ לה שתקום ! שתתעורר ! שתחייך ! שתגיד משהו ! שתגיב רק. ! שתשאר שם. בחיים ! לא יכולתי לעשות כלום. הייתי משותקת. אני זוכרת את עצמי. ילדה בת 7 מנהלת את השיחה האחרונה כשהיא שוכבת במיטה עם אמא שלה כשהיא נושמת את נשמותייה האחרונות. בכיתי. ראיתי את עינייה נשארות פקוחות ואת גופתה שרויה שם ללא רוח חיים. בכיתי את חיי באותו רגע. התפללתי לאהלוהים כל אותה שנה שיקח אותי ויחזיר אותה. שאני לא רוצה להיות כאן בלעדייה. שאני לא יכולה.
מאז אני נזכרת בזה כמעת כל ערב. אני כבר לא בוכה. נגמרו לי הדמעות ובמילא לא היו עוד מותרות כאלה יותר.
עיניי התחילו להעצם לאט לאט וראשי נשען על הספריה הגדולה לימיני. אותו החלום שוב.
חלמתי שוב על השדה. שדה חיטה גבוה שמגיע עד מעל ברכיי ונוף ולאינסוף, שמיי הלילה מעליי ללא כוכבים והירח דק ומעוגל כמו כל פעם. הסתובבתי הסתכלתי סביבי, ראיתי דמות שרצה אלי ובעצם רק נראת רחוקה יותר ויותר. אני מנסה להתרכז, לראות אותה אך היא מתושתשת. אני יכולה לזהות שזה גבר., שיערו כמעת קצוץ ושחור. ואני אף פעם לא שמה לב למה שהוא לובש. אבל אני יודעת שזו גופיה שחורה. אני מתחילה ללכת אלייו. הוא מתחיל להראות קרוב יותר. אני מתחילה לרוץ, הירח מתחיל להתמלא כאילו הלילות עוברים בחודש. אני רק מסתכלת עלייו שוב. הוא מרגיש כל כך קרוב אבל עדיין רחוק מאוד אני יכולה לשמוע אתו לוחש לי משהו באוזני כשאני רואה חיוך מטושטש על פניו. זה הדבר היחיד שאני יכולה לזהות בוודאות בחלום. החיוך שלו. אני רצה יותר ויותר מהר. ואז אני עוצרת. מולי מופיעים שתי נחשים. אני לא מצליחה להתרכז בכלום חוץ מהם, מאבדת אותו בחור מיסטורי שרץ אליי. אחד מהנחשים שמולי חום או אדום בצבע האדמה שמתחת לחיטה. והשני בצבע כתום אש. הם זוחלים נורא מהר ופתאום נעצרים ומסתכלים בי. אני מסתכלת עליהם ומתכופפת להביט בהם יותר טוב. הם מתפתלים במקום ולוחשים. הנחש החום משיל את עורו בשניה אני מסתכלת עליו ומאבדת את הריכוז בנחש האדום. הנחש החום מזדחל בצורת S אל שדה החיטה הרחוק מעיניי ונעלם. הנחש האדום מכיש אותי בכף ידי השמאלית. אני לא מפחדת. אני קמה חזרה לעמידה יציבה, הנחש מתפתל בין רגלי ונעלם אל השדה מאחוריי. אותו ילד שרץ עובר מולי תוך שנייה נורא ארוכה ועל מרפק ידו שנחשף אלי כשלקח תנופה בידיו כדי לרוץ ראיתי כנף זעירה. והילד נעלם.ממש מולי, אני לא מצליחה לראות כלום לרגע והרגשת החנק של הדמעות תופסת בגרוני ועיניי. פרפר. זאת הייתה כנף של פרפר. מין פרפר שחור כזה. או שלא ? אני משתשלת להזכר, מצמצמת את עיניי. הוא הופיע שוב רחוק ממני אבל ראיתי אותו. הוא בסדר. הכל מטושטש. אני מנסה להתרכז בדמותו ששוב נעלמה ואז עיניי נפתחות בשנייה. לקחתי נשימה ארוכה. ראיתי את הכוכבים בחלוני והורדתי את ראשי מהספרייה. "הוא בסדר." לחשתי לעצמי.
יצאתי מהחלון אל הפרגולה של הגינה ואז הסתובבתי. אבי עמד מאחורי הדלת. הלך עלי.
"מה את עושה?" הוא שאל וכוס המים נפלה מידו.
"כלום." אמרתי כשעמדתי שם חנוקה בולעת את הרוק שבפי. הוא פתח את הדלת וניגש אלי.
"תכננת לברוח שוב ?!" הוא שאל כועס.
"לא. רק רציתי לנשום וידעתי שאם תשמע את דלת חדרי נפתחת תחשוב שאני רוצה לברוח. אני לא." אמרתי.
"יכולת לפתוח חלון. תכנסי חזרה." הוא אמר ותפס בידי "את חושבת שעשו אותי באצבע ?" הוא אמר כועס ומשך אתי אל הסלון.
"עזוב אותי!" אמרתי. הוא הכאיב לי.
"כנסי חזרה לבית !" הוא צעק ודחף אותי מעבר לדלת, הלכתי שלוש צעדים רק מהתנופה שלו ואז מעל הזכוכיות.
"את לא יוצאת לשום מקום היום. תעלי לחדר." הוא אמר ומייד עשיתי כדבריו. שום דבר טוב לא יצא מלהתווכח איתו.
"שוב כל הפרוצדורה הזאת." אמרתי ושלפתי את התיק שמוכן בשבילי בדיוק למצבים כאלו עם הספקה של שבוע לפחות מיחוץ לבית מוחבא מאחורי כל הסוודרים בארון, דחפתי לשם בקבוק מים כמעת מלא שעמד לייד המיטה שלי וסוודר, שמתי עלי ג'ינס ארוך והתאפרתי מעט. "איזה בנאדאם דוחה." אמרתי לעצמי. "אבא. הוא שואל למה אני לא קוראת לו אבא." מלמלתי לעצמי ונעלתי את הסניקרס שלי וניגשתי אל החלון.שמעתי ששוב הוא מדבר בטלפון עם חברה שלו. הנחתי לעצמי שאם אני אצא עכשיו הוא לא ישים לב. שמתי את התיק השחור על הגב.
[בגד ברציתי להוסיף]
שמתי אוזניות טלפון מטען ומפתח בתא הקטן של התיק. יצאתי בשקט. הייתה הרגשה של סערה שבאה ומתקרבת בשמיים וכמו כן בביתי. נעלתי אחריי את הדלת והודתי לאלוהים שהוא שכח את הטלוויזיה פתוחה ירדתי במדרגות במהירות וישר רצתי אל המטבח. התחבאתי מאחורי המקרר הגדול והשחור ונשענתי על התנור הכבוי. שמעתי אותו הולך. אני כבר לא מפחדת מהמכות שהוא יביא לי. הוא רק נותן לי מוטיבציה לא לחזור שמעתי דלת נטרקת. הוא בשירותים. פתחתי מהר את החלון שיילל טיפה עליתי במהירות על השיש. שמעתי את המים יורדים וקפצתי אל מיחוץ לחלון, נשרטתי מתחתית החלון. "זכוכית מז*****" קיללתי לעצמי בלחש שהתחבאתי בכיפוף מתחת לחלון.
"אנדראה !?" שמעתי אותו צועק ואז את צעדיו אל עבר המטבח. רצתי מהר ושמעתי סיר נופל מהשיש. התגלגלתי על הדשא והגעתי לסוף הקיר התחבאתי מאחוריו.
"אנדראה!" "אנדראה!" "אנדי!!" שמעתי אותו צועק מספר פעמים בלי לחכות לתשובה.
רצתי ברחוב החשוך מהר ככל שיכולתי אל הבית של מאיה ודפקתי על הדלת עשרים פעם. זאת הייתה הקלה כשלבסוף פתחה בפיג'מה עם הג'ויסטיק בייד.
"איפה אמא שלך ?" שאלתי אותה במהרה.
"ישנה. מה קרה ?" היא שאלה והכניסה אותי.
"אנחנו יוצאים בואי." אמרתי לה וידעתי היא לא תתנגד. כמו תמיד רצנו בשקט במעלה המדרגות והיא מייד התלבשה ויצאנו בשקט מהבית.
"סנטראלפארק?" שאלתי כרגיל.
"לא חשבתי אחרת." היא נענתה בהסכמה.

אשמח לתגובות וביקורות על הכתיבה (: