The sky is not always blue- פרק 2

פרק 2:
פתחתי את עיניי לאור השמש החזק שסנוור את עיניי. הרגשתי את הזיעה הרבה שעל גופי.
לקחתי את ידי וגיששתי את פניי. לא הופתעתי לגלות שפניי חמות והצינורות חזרו לאפי.
בקושי רב סובבתי את ראשי לצד ימין של המיטה. אני זוכרת מה קרה אתמול, אבל אני לא מוכנה להכיל את זה.. אני מדחיקה, כמה שיותר מדחיקה, כי מה שקרה אתמול- מחזיר לי את הזיכרונות שכל כך ניסיתי לשכוח מאותו הלילה של ה- מקרה..
אני מספיק בוגרת להבין מה קרה ואיפה אני ולכן אני לא נבהלת כשאני מגלה שאני במיטת בית החולים..
להפתעתי אני רואה ראש מלא תלתלים במיטה שליידי. זה מוזר – אף פעם לא קיבלתי חדר עם עוד אנשים.
כחכחתי בגרוני כדי למשוך צומת לב.
"אדוארד, אתה לא קולט- שמעתי שמישהי חדשה אמורה לבוא לחדר שלנ- את לא אדוארד…" אמר הנער המתולתל בבלבול.
"לא, אני לא אדוארד." גלגלתי את עיניי "ואם אפשר לשאול- מי זה אדוארד? " הוספתי
הנער המתולתל הצביע על משהו מאחוריי. סובבתי את ראשי וראיתי נער שני, שיערו חום וחלק שמסודר כלפי מעלה.
"אהה, ואתה תמיד מדבר איתו כשהוא ישן? " חזרתי לנער המתולתל.
"לא- מסתבר שעכשיו אני אהיה חייב להיות טלפון שבור" גיחח
גילגלתי את עיניי והסתובבתי לכיוון השני. סגרתי את עיניי- מנסה להמשיך לנוח.
"ניקולאס" שמעתי אותו אומר מאחוריי.
היססתי לרגע,"סופיה" אמרתי כשגבי מופנה אליו ועיניי סגורות.
לאט לאט הרגשתי איך תחושת הזמן והמקום נעלמת ונפלתי לשינה עמוקה.
"איך היא? " שמעתי לחישה ליידי
"לא יודע.. היא בקושי דיברה איתי" קול מהצד השני לחש
"שנעיר אותה? " שאל הקול הראשון
"לא צריך, אני כבר ערה" אמרתי בקול עייף
"אני מצטערת אם אני גסת רוח אבל אתם יכולים לעוף מהמיטה שלי? " שאלתי בטון עצבני
"כןכן" הילד שעדיין לא הכרתי אמר
"תודה -?" "אדוארד" חייך ועבר למיטה שלו.
"גם אתה ניקולאס" אמרתי
"בסדר.. " אמר ועבר למיטתו
"תגידו- איזה יום היום? " שאלתי כדי "שלישי" אמר אדוארד
"אז זה אומר שלא הייתי בהכרה רק כמה שעות – טוב זאת הקלה.." אמרתי והעפתי את הפוני שלי מפניי.
"למען האמת את פה כבר שבועיים.. " קולה של אמי נשמע מהדלת. היא רצה לחבק אותי.
"אני פה שבועיים!?" נבהלתי
"כן אבל זה רק בגלל שרצו לעקוב אחרי הסרטן שלך.. הטיפולים היו, טוב, קצת קשים, לכן החליטו להשאיר אותך רדומה.. " אמי חייכה חיוך קטן
"ואתם נתתם להם?? " התעצבנתי
"לא הייתה לנו ברירה…" אמרה בקול שבור.
"טוב, נחמד שאני יודעת שיש לי על מי לסמוך.." סיננתי בכעס
"מתוק-" "אמא, אני רוצה להמשיך לנוח, את.. יכולה בבקשה, לצאת?" אמרתי בעצבים, מנסה לא להתחצף יותר מידי. היא הסתכלה עליי בפרצוף דואג ויצאה מהחדר.
שמתי לב שאדוארד וניקולאס מסתכלים עליי במבט מבולבל.
"אל תגידו כלום.." אמרתי בקול כועס ולקחתי את הספר שלי שהיה מונח לייד מיטתי.
'פרק 1:
בסוף החורף של שנתי השבע-עשרה, אמא שלי החליטה שאני בדיכאון, כנראה בגלל שרק לעיתים רחוקות מאוד יצאתי מהבית, ביליתי דיי הרבה זמן במיטה בקריאת אותו הספר שוב ושוב,אכלתי באופן סדיר, והקדשתי לא מעט משפע הזמן הפנוי שלי למחשבות מוות.'
ההתחלה של הספר הזה קצת מלחיצה אותי.. אבל מה לעשות, כשאימא ממליצה, אמא מכריחה..
המשכתי לקרוא את הספר והבזק עלה בראשי מהשיחה עם לינזי..
~'טוב, סופ, אני חייבת לזוז, ניקו קורא לי' אמרה במהירות
'ניקו?' שאלתי. אני לא מכירה שום ניקו בשכבה שלנו
'ניקו- ניקולאס, נוו ההוא המתולתל החתיך ההוא, שכל פעם הגנב אליו מבטים?' שאלה ופני בערו מהסמקה. כן, הסמקה זו גם אחת מתופעות הלוואי של הסרטן, וכשאני מסמיקה באמת, אני נראת כמו עגבנייה.~
"ניקולאס!" קראתי בקול מופתע.
"כן..?" שאל בחשש
"אתה יוצא עם לינזי נכון?? " שאלתי וראיתי איך עיניו הושפלו
"הו, אני מצטערת" השפלתי את עיניי.
"מאז ההתקף שלי, כשהתעוררתי פה, היא פשוט באה אליי עם פנים קודרות,בשתי מילים אמרה לי "זה נגמר" והלכה. השאירה אותי פה, עם המחלה המפגרת הזאת שתהרוג אותי, חסר אונים… " אמר ניקולאס בקול חלש
"ואז אני באתי" אדוארד התפרץ
"ואז אדי בא, ונתן להחדר הזה חיים" ניקולאס גיחח
"אדי..?" שאלתי לא מבינה
"אדוארד, אדי, שמות חיבה- בחיים לא שמעת על כזה דבר?" ניקולאס גלגל את עיניו
" אז, לשניכם יש את אותה המחלה כמו לי?" שאלתי
"אממ," ניקולאס ואדי אמרו והסתכלו אחד על השני "כן" אמרו בייחד.
"נחמד…" אמרתי בקול ללא הבעה..
"אדו- אדי, אתה יכולה להעביר לי את כוס המים שליד המיטה שלך?" שאלתי
"א..את בטוחה? כאילו, אנחנו אמורים לשמור על היגיינה וזה, כאילו אנחנו חולים ו…" הוא היסס
"אוקי, בוא אני אגיד את זה ככה, אם אתה לא רוצה, אתה לא חייב להביא לי אבל מה זה משנה? אנחנו חולים באותה המחלה, אז אין לך ממה להידבק ממני.." אמרתי בביטחון.
"בסדר- קחי" אמר מובס והביא לי את כוס המים. לגמתי לגימה אך הפסקתי במהירות כשהבנתי שאני יכולה לצאת מהחדר הזה, ולא להישאר כאן כל היום…
"לאן את הולכת??" שאלו ביחד כשחיברתי את עצמי למיכל החמצן הנייד שלי.
"לכל מקום,רק לא להישאר במקום המחניק הזה" אמרתי ויצאתי מהחדר.
'טיילתי' בין חדרי בתי החולים כשנתקעתי על דלת עם שלט קטן 'מחלקת ילדים חולי סרטן'. תהיתי לעצמי למה אני ניקולאס ואדי לא שם..
פתחתי את הדלת בזהירות ולא ציפיתילמה שאני הולכת לראות. חדר שלם מלא מיטות לבנות קטנות עם ילדים בני 3-7 בערך שוכבים להם או משחקים בניהם. עורם חיוור וראשם קירח.
הלכתי עד לסוף החדר והתיישבתי ליד מיטה של ילד הנראה בן 6 בערך.
"היי" אמרתי לפתע. הילד הקטן פקח את עיניו והתיישב מולי. במשך דקה הוא הסתכל ובחן אותי, בעיקר את הצינורות שבתוך אפי.
"שלום. מי את?" לבסוף שאל בקול זעיר.
"אני סופיה, ואתה?" שאלתי עם חיוך קטן.
"בנג'מין." אמר
"מה את עושה פה?" שאל
"אני חולת סרטן, ואני באשפוז" אמרתי לו
"את חולת סרטן?" שאל כאילו לא שמע את מה שאמרתי. הנהנתי "אז למה אין לך ראש קירח כמו שלי יש?" שאל. אני לא חשבתי שילד בן 6 יוד כל כך הרבה דברים על זה- הרי הוא בן 6..
"כי אני חולה בסרטן קצת שונה, אני לא מקבלת טיפולים כימותרפיים. אני מקבלת טיפולים שונים בגלל הסרטן הנדיר שיש לי." אמרתי לו
"ולמה את צריכה את אלו?" שאל והצביע על הצינורות שלי
"זה עוזר לי לנשום" חייכתי אליו
"גם אני אצטרך כאלה?" שאל בחשש
"לא, אני לא חושבת.." צחקקתי מה שהעלה על פניו חיוך קטן.
"בנג'י, זה בסדר שאני אקרא לך בנג'י?" שאלתי בחיוך רחב
"כן.. זה בסדר" אמר בקול מבוייש
"אתה רוצה לצאת איתי החוצה?" שאלתי אותו
"אני רוצה, אבל אני לא יכול, אדריאנה לא מרשה לנו לצאת מהמיטה" אמר
"מי זאת אדריאנה?" שאלתי
"אחת האחיות שלנו" אמר ושיחק עם משהו בידיו. באתי לשאול אותו עם מה הוא משחק אך פתיחת דלת החדר קטעה אותי.
"סופיה!" נשמעה צעקה מהדלת. סובבתי את ראשי במהירות לכיוון הדלת.
"אדי?" שאלתי מופתעת
"מה את/ה עושה פה??" שאלנו ביחד
"הייתי משועממת" אמרתי "מה אתה עושה פה?" שאלתי
"באתי לבקר את בת דודה שלי, אלה" אמר והתקדם למיטה השנייה מימין. ילדה הנראת יותר קטנה מבנג'י בעלת עיניים כחולות שיחקה לה עם שתי בובות במיטת בית החולים הקטנה.
"אדי!" אמרה בקול חלש עם חיוך גדול על פניה.
"היי אלה, מה נשמע?" שאל אותה
"בסדר- ואתה?" שאלה
"בסדר" אמר לה והתיישב ליידה. הסתובבתי בחזרה לבנג'י שנראה מתעניין בשיחתם של אדי ואלה.
"מה בנג'י? מה קרה?" שאלתי אותו כשראיתי את הבעת פניו העצובה
"אני גם רוצה שמישהו יבוא לבקר אותי ככה" אמר לי וסובב את ראשו אליי.
"אל תדאג, אני מבטיחה לך שאני אבוא לבקר אותך כל יום, אוקי?" חייכתי אליו
"אוקי." אמר והניח את ראשו על הכרית הקטנה.
"תלך לישון" אמרתי לו וליטפתי את ראשו הקירח "אתה עייף" אמרתי והוא הנהן קלות. לאט לאט עיניו נעצמו והוא נרדם עם חיוך קטן על פניו.
קמתי לאט ובזהירות מהכיסא ויצאתי מהחדר.. אפשר להגיד שרצתי לחדר שלי ונכנסתי במהירות. ניקולאס המסכן, נבהל ודפק את ראשו במיטה אך זה לא היה אכפת לי. רצתי להביא את הטלפון שלי מהתיק שלייד מיטתי.
'בואי לבית החולים- מחלקה ג' קומה 2 חדר 33. אני שם- אנחנו יוצאות מפה..' שלחתי את הסמס המהיר בחיי לחברה היחידה שנשארה לי- דינה.
דינה היא כמוני. יש לנו את אותם ההרגלים, אותן התכונות ואת אותו האופי. דינה גבוהה כמעט כמוני, יש לה שיער אדום (צבוע) ועיניים ירוקות. שתינו מתעבות את אותם האנשים כמו לינזי,לינזי דילוריס. הבעייה אצת דינה שקוראים לה דינה דילוריס.. כן, אם לא הבנתם, הן תאומות , אבל לא זהות(למזלה של דינה) .. שונות מכף רגל ועד ראש.
'אני באה עוד דקה' רשמה מייד.
סידרתי את שיערי השטני וסירקתי את הפוני שלי. לקחתי את הטלפון ואת מיכל החמצן הנייד שלי ויצאתי במהירות מהחדר.
היא עמדה שם, עם משקפי שמש משחקת עם הטלפון שלה.
"כמה זמן לקח לך להגיע?" שאלה וחייכה אליי
"פחות משלקח לך" אמרתי וגררתי אותה לכיוון המעלית.
"אני מרגישה כמו אסירה נמלטת" אמרתי וצחקקתי
"את בטוחה שיתנו לך לצאת?" שאלה
"שום דבר לא בטוח.." אמרתי ודלת המעלית נפתחה. הלכתי במהירות לכיוון הדלת של בית החולים
אך עצרתי כששמעתי מישהו אומר מאחוריי:
"לאן את חושבת שאת הולכת??"