The Piano Boy-פרק 1-

אני מסתכלת לה בעיניים
היא עצובה
כמה עצב יש בתוך עיניים כהות
ותמימות עד כאב
אפשר לראות סערת רגשות
עצב
געגוע
כעס
אכזבה
אני מסתכלת בעיניים האלה ומוחה דמעה בוגדנית שזלגה על לחיי אני לא מבינה למה העיניים האלה,הפנים האלה כל כך מעציבות אותי
יש לי צמרמורת
נהיה לי קר
אין מי שיחבק אותי, שיגיד שהכל יהיה בסדר,שיעביר לי את חום גופו, כי הבן אדם היחיד שהצליח לעשות את זה כבר לא איתי
אני מחבקת את עצמי לוחשת לעצמי שהכל יהיה בסדר מחר, מחרתיים או אולי עוד שנה,אבל הכל יהיה בסדר.
ומסיטה את מבטי מהמראה.
אני יורדת למטה בשמלתי השחורה רואה את הוריי מחכים לי,ואני יוצאת מהמבנה שהיה פעם בית בשבילי.
היריות באוויר מרעידות את גופי, באוזני שומעת את אימי בוכה ואת אבי מנסה להרגיע אותה.
כמה צביעות, הם בכלל לא הכירו את בנם,לא אהבו אותו כמוני.
בסיום ההלוויה אני שמה את הפרחים הצבעוניים שקניתי לו על קברו לזכר הצבע שהוא העניק לחיי.
שום דבר לא יחזור לקדמותו. החיים שלי לא יהיו אותו הדבר בלעדיו, החיים שלי לא יהיו צבעוניים יותר.
הגענו "לבית" ישר רצתי לחדרו ונעלתי את עצמי, מנסה להחזיק כמה שיותר זיכרונות מהפעם האחרונה שהייתי פה איתו, היצור שלי בחיים לא יחזור לחדר הזה.
"ליה תפתחי את הדלת, את צריכה לאכול משהו לדבר איתנו" אמא אומרת, אני פותחת את הדלת בתנופה, "אל, אל תנסי אפילו להיות האמא שבחיים לא היית לי, לנו.
הכל בגללכם, בגלל שניכם" אני צועקת ומסתכלת על פניהם ההמומים של האנשים שאמורים להיות הוריי.
"בגללכם הוא הלך לצבא המפגר הזה, בגללכם הוא התגייס, המסגרת שלכם הרגה אותו! המסגרת שלכם תהרוג גם אותי.
הוא התגייס כי הוא רצה לצאת מהבית המפגר הזה אתם אשמים בזה שאיבדתי את הבן אדם היחיד שאהב אותי"
אני רואה את הדמעות בעיניים של אמא שלי, היא שבורה
"אל תעיזי אפילו להגיד דבר כזה, אני עשיתי הכל בשבילכם, הכל, וזה מה שאני מקבלת תמורה?"
"עופי לי מהבית!"היא צורחת, אבא מחבק אותה ומסתכל עליי בעיניים מאוכזבות, זאת הפעם הראשונה שאמרתי להם מה שאני באמת חושבת.
אני תופסת את הגלשן שלי ויוצאת מהבית בריצה, חייבת להירגע קצת, והמקום היחיד שאני יכולה לעשות את זה זה בים.
כבר מחשיך ואני מחליטה לחזור לחוף, פתאום אני רואה שני גולשים שגלשו על ידי לפני זה מעשנים, החלטתי להיצטרף.
"היי, תהיה לכם סיגריה בשבילי?" אני שואלת
"ילדה, עופי מפה את לא יודעת מה זה בכלל" הם צוחקים עליי,"מה זה בת כמה את בכלל?" הם ממשיכים,
"זה לא עניינכם,עזבו שכחו ששאלתי בכלל" אני מסתובבת והולכת, "היי חכי שנייה" אחד מהבנים עוצר אותי, זה שצחק עליי בהתחלה, הוא גבוה בעל עיניים ירוקות ובלונדיני "אני רון וזה דין" הוא מצביע לעבר השני גם הוא גבוה בעל עיניים אפורות ושיער שחור, "אל תשימי לב להתנהגות שלנו, בואי תצטרפי, אבל אני חייב להזהיר שתתמכרי לחרא הזה"
"לא נורא, אני ליה דרך אגב"
"מה את עושה פה כל כך מאוחר ועוד גלשת, זה מסוכן לגלוש בחושך"
אני צוחקת טיפה ועונה,"אל תדאג אם יקרה לי משהו אף אחד גם ככה לא ישים לב"
"וואו אחי נפלנו על מישהי דיכאונית" דין זורק הערה מפגרת לרון.
"טוב אז יש לכם סיגריה בישבילי או לא?"
"כן בטח בואי שבי"
הוא מביא לי סיגריה אחת ומדליק אותה, אני שואפת את העשן הרעיל בפעם הראושנה בחיי,ונהנת מההרגשה המרגיעה שעוברת.