The Killers – פרק 1 | Traumatized [עברתי טראומה]

"היא כמעט ולא מדברת," קולו של אבא שלי נשמע בלחישה. אני יושבת על הספה, בוהה בחלל האוויר. אמא שלי טסה את כל הדרך מאיטליה לכאן, בלי בעלה החדש, ברגע ששמעה על התאונה. עכשיו הם עומדים מטר או מטר וחצי מאחוריי, מסתודדים ביניהם, ומנסים להחליט מה לעשות עם הדיכאון ששקעתי בתוכו. אבל לא שקעתי בדיכאון, לא ולא, הם רק חושבים ככה. אני פשוט לא יודעת מה לחשוב או להגיד, אז אני פשוט בוהה בחלל האוויר. כל יום, כל היום. בהתחלה, כששהיתי בבית החולים, החברים שלי באו לבקר אותי. אבל אז הם כבר לא. כשהם חזרו שוב, אמרתי להם שפשוט יעזבו אותי בשקט. אני לא יודעת איך להתמודד עם זה בעצמי, למה שהם ידעו? אז אמרתי להם ללכת. טוב, גם צעקתי קצת. הרופאים אמרו שהייתי בהלם.
"מייקל, אני חושבת שאנחנו צריכים לשקול את קבוצת התמיכה שוב." קולה של אמא שלי נישא באוויר, אבל לא אכפת לי. שישלחו אותי לקבוצת תמיכה, אז מה? זה לא ישנה את המצב.
"לא, היא בסדר. היא רק צריכה לצאת מההלם." הוא עונה, אבל אני יודעת שבעוד רגע הוא יישבר ויסכים. אני לא מנידה אצבע, רק מצפה להסבר הגיוני מאמא שלי שתכניס בו קצת שכל.
"היא לא בסדר. למען השם, היא עברה תאונת דרכים! היא צריכה את זה." היא צועקת – לוחשת ואני מסכימה במוחי, למרות שאין לי ממש כוח או רצון לסחוב את עצמי והקביים שלי אל תוך האוטו, לנסוע שוב אל בית החולים ואז לשבת במשך שעה שלמה ולהקשיב למתבגרים מגילאי שתיים עשרה עד שמונה עשרה מדברים על התאונות הנוראיות שעברו בחיים המסכנים שלהם.
ֹֹ"מאדי?" ידו המחוספסת של אבי מונחת על הכתף שלי בעדינות. אני לא זזה אפילו מילימטר.
"אמנם עברתי תאונת דרכים, אבל היא לא עשתה אותי חירשת." אני אומרת בקרירות ששמרתי לאחרים, לא להורים שלי. התאונה שינתה אותי, אבל אני לא בטוחה אם לטובה או לרעה.
"מדיסון נטלי גרין, אל תדברי ככה לאבא שלך," היא אומרת קצת בכעס, אבל אני יכולה להרגיש שהיא מתחרטת על זה. החיים שלי יראו ככה מעכשיו – מישהו פולט משהו, מתחרט, מתנצל. אני יודעת שאני לא אהיה מאלה שמסתירים את האומללות שלהם בהומור. אני אהיה צינית הרבה, אבל תמיד הייתי ככה. בכל אופן, לא התווכחתי כשהיא אמרה שאני הולכת מחר לבית החולים. טוב, לפחות אני אזכה לראות את בלייק, הרופא שהתיידדתי איתו. בסופה של השיחה (זאת אומרת עוד משפט וזהו,) אני קמה והולכת אל החדר שלי, מכבה את כל המכשירים והולכת לישון.

"מאדס, תתעוררי. יש עוד שעתיים עד לקבוצת התמיכה." הקול הנעים של אבא שלי מעיר אותי בשקט. אני מתהפכת על הצד ומביטה בו, ערנית לגמרי. "תפסיקי להסתכל עליי בעיניים הביקורתיות שלך ותקומי." הוא צוחק ומטיל את ראשו לאחור. אני מחייכת ומתיישבת לאט.
"תביא לי את הקביים." אני מניחה את שתי רגליי על הרצפה, האחת שבגבס והאחת שלא. הוא מסתובב, לוקח את הקביים בשקט ומוסר לי אותם. אני לוקחת אותם ומתרוממת על רגלי הימנית. "עכשיו, עם מי זה? הפסיכולוג או מדריך או משהו כזה של בית החולים?" אני שואלת.
"כן, הפסיכולוג של בית החולים. אמרו שהוא נחמד, אני חושב." הוא מושך בכתפיו בענייניות. "את מתכוונת לצעוד אל המקלחת או שאני אצטרך לסחוב אותך לשם?" שאלתו נשמעת מאיימת יותר משהיא אמורה להיות, אבל היא לא משפיעה עליי בכלל, למרות שאני מצייתת.
אחרי שאני נועלת את הדלת, אני מתפשטת ומכסה את הרגל שלי בשקית ניילון כדי למנוע מהמים לחדור את הגבס. אני אוספת את שיערי לפקעת מרושלת על העורף וממלאת את האמבטיה במים חמימים. אני מכניסה רגל אחת ואת השנייה מיד אחריה לתוך המים. אני שוקעת באמבטיה עד הצוואר, משעינה לאחור את הראש. אחרי שאני מסיימת אני עוטפת את גופי במגבת ויוצאת אל חדרי. אני נועלת את הדלת ולובשת בגדים תחתוניים וגופיה מעליהם. ״מאדס?״ קולה של אמא שלי נשמע מחוץ לדלת והיא מנסה לפתוח אותה. אני יכולה לשמוע אותה נחרדת כשהיא מגלה שהיא נעולה. ״מאדי, תפתחי את הדלת, עכשיו!״ היא צועקת.
״אני רק מתלבשת, אלוהים!״ אני צועקת לה בחזרה ומרימה את הג׳ינס היחיד שהסכמתי לקרוע חלק ממנו כשהלבישו עליי את הגבס. ״אני תכף אצא, אמא.״ אני אומרת ומשחילה את ידיי בין השרוולים של חולצת המיקי מאוס השחורה שלי. מעל זה אני מוסיפה ג׳קט שחור ואת המעיל האפור האהוב עליי. אני נועלת רק אחד ממגפי הדוקטור מרטינס שלי ופותחת את הדלת בעזרת אחד מהקביים. היא פורצת לבפנים בסערה רק כדי לגלות אותי יושבת על מיטתי, לבושה וחיה.
״דאגתי,״ היא נאנחת ומתיישבת לידי. לרגע אני מרגישה כמו שהייתי מרגישה לפני התאונה, אבל אז כבר לא.
״את מוכנה?״ אבא שלי נכנס ושואל. אני מהנהנת ויורדת למטה, נותנת לו לסחוב את הקביים עד סוף המדרגות. אנחנו נכנסים לאוטו ומשאירים את אמא שלי מאחורה, מתקדמים אל בית החולים ומה שכנראה יהיה הסיוט של חיי.