The Justice's Manifest – אני הוא הצדק פרק 1

היי. רק עכשיו ראיתי את האתר המוזר והמדליק הזה, והחלטתי לשים בו לעת עתה את הסיפור בהמשכים (או ספר לחילופין) עליו עמלתי כל כך הרבה זמן. הפרקים הם יחסית ארוכים אבל לא יותר מדי בשביל לא להכביד על הקורא. מקווה שתגיבו וגם תיהנו.

פרק 1- No More Innocent Days

הגופה ששכבה ללא ניע ברצפת הדירה הצפופה הייתה שייכת בעיני ההיסטוריה לאתמול, אבל בעיני רוצחו, היא הייתה שייכת למחר. שלו, ואולי של העולם כולו.
הרוצח רעד, וזאת הייתה בעיה לא צפויה מבחינתו. מאז ומתמיד הוא היה אדם קר ואדיש, ולכן הוא לא יכל לסבול את בלילת הרגשות הלא נוחה בבטנו. האם זהו היה פחד מהרצח שביצע? או אולי שמא זאת הייתה חרטה, או אשמה?
הוא הרים את יד שמאל, והביט בסכין שאיתה השתמש כדי לנטול את חייו של הנרצח ולשלוח אותו לאתמול, כמעט בחרדת קודש.
העולם טוב יותר עכשיו, חשב הרוצח, והרשה לעצמו לחייך חיוך קצר מבעד לפחד שהשתלט עכשיו.
הוא הביט בדירה פעם נוספת. היא הייתה מוארת היטב, אבל בכֹל זאת הוא הרגיש שאפלוליות סוגרת עליו.
אני חייב לסיים את העובדה ולברוח מפה, הבין. הוא הביט בגופה ובדם שנזל ממנה בלי די, וידע מה לעשות בכדי להפוך את הרצח הזה למושלם עבורו. הוא ידע מה לעשות כדי לדאוג למחר.
הוא תחב את ידו לכיס המעיל, שלף משם כפפה חד-פעמית שלקח עימו מבעוד מועד, ועטה אותה על כף ידו השמאלית. הוא נשם עמוק, וכרע בזהירות לעבר הגופה. הוא הושיט את ידו הרועדת אל הפצע הפתוח, וטבל בעדינות את אצבעו המורה בדמו של הקורבן. כשאצבעו נצבעה כראוי, הוא הוציא אותה בעדינות, וטיפות דם נטפו בעקביות על חולצתו של המת. כעת, הוא הושיט את ידו לעבר ראשו של הקורבן, והחל לצייר על מצחו מאזניים מושלמות.

*

זה היה עוד יום שגרתי למדי עבור אנשי העולם. אך כשניל האנטר בן השבע-עשרה קם משנתו, הוא הרגיש שהאפלה שוב עוטפת אותו. ואולי זה היה בגלל שחלם את החלום הנורא ההוא שוב…
ניל התיישב, גירד בעורפו בעייפות ולחץ על כפתור השעון המעורר שהורה על השעה שבע וחצי בבוקר בדיוק. עיניו הכחולות התמקדו בתמונה שעמדה על השידה בצמוד למיטתו, ובה אישה בשנות השלושים לחייה – אמא שלו, ליסה, שכבר לא בת החיים.
ברוב המקרים של פוסט-טראומה, לאדם קשה לזכור את האירוע לפרטי פרטים. ניל לרוע מזלו יכל לזכור כֹל פרט ופרט מהיום הארור ההוא לפני כמעט שלוש שנים וחצי, בו צפה באימו נרצחת באכזריות בידי אביו – ג'ון האנטר, ששנים לפני כן התגרש מליסה. לאחר הרצח, הוא התאדה מעל פני האדמה, וכֹל מה שהמשטרה הצליחה לעשות הוא להסיק שהיא נרצחה בשל השנאה בין בני הזוג. ניל לא האמין בזה אף פעם. אך מה זה בעצם משנה, בכֹל אופן? ג'ון נעלם, והמשטרה לא הצליחה להניח את ידה עליו למרות הבטחותיהם לעשות כן. לאורך השנים הוא ניסה לשכוח את היום הזה. אך גם כאשר הצליח לא לחשוב על כך במהלך היום, הזיכרון הזה חזר להתעלל בו בלילה, בחלומות. החלום הזה כֹה הכאיב לו, לא רק משום שזו הייתה טראומה קשה עבורו, אלא משום שידע בתוך ליבו שהחלום הזה והדיכאון הנלווה אליו, הצביעו על דבר רחב וגדול עוד יותר, דבר שלא קשור אליו בלבד. אבל עד כֹה הוא לא הצליח להניח את האצבע מה זה בדיוק.
הדלת נפתחה אחרי כמה דקות בהן ניל המשיך להרהר לעצמו. אמבר אחותו הגדולה נכנסה לחדרו שתיק בית הספר על גבה. ניל לא היה צריך להרים את מבטו על מנת לדעת מי נכנס, משתי סיבות: הסיבה הראשונה והעצובה הייתה שרק הם חיו בבית הזה תקופה קצרה לאחר אותו יום ארור. הסיבה השנייה והיותר מעודדת היא שכמעט ולא היה בוקר שבו אמבר לא הייתה נכנסת ושואלת לשלומו.
למרות שהם היו אחים וההפרש בניהם היה רק שנה וקצת, רוב האנשים שהכירו את ניל ואמבר היו חוזרים ואומרים שהם הפכים גמורים, ואין סיכוי שהם אחים באמת. אחת הדוגמאות הטובות לשוני בניהם היא ההתנהגות של שניהם בתקופה לאחר המוות של אימם. בשעה שניל העדיף להתבודד, מה שעיצב עוד יותר את אופיו הקר והמחושב, אמבר העדיפה לשפר את חיי החברה שלה על מנת לא להתעסק במוות יותר מדי. גם מבחינת המראה החיצוני הם היו שונים לגמרי. עיניו של ניל היו כחולות, קרות ומסתוריות, ושערו היה שחור, קצר ורגיל. אמבר לעומת זאת הייתה נמוכה כמעט בראש מניל. שיערה היה חום בהיר, חלק וארוך, ועיניה היו חומות כמו שערה. אבל חשוב מכך, הן היו בוהקות ומלאות בהבנה, בניגוד לקור ששידרו עיניו של אחיה.
אבל למרות השוני ביניהם, לא היה ניתן להטיל ספק שהם היו בלתי נפרדים. האסון שאירע לשניהם לפני יותר משלוש שנים רק חיזק את הקשר ביניהם, וזאת אחת הסיבות שבגללן הם יכלו להישאר ביחד עד כֹה.
היא נאנחה בעצב, הניחה את התיק לצד המיטה והתיישבה על מיטתו.
"אתה שוב פעם חושב עליה?" שאלה אמבר. "בדרך כלל אתה מתגבר על זה יותר מהר."
"כן…" ענה ניל, ומרח את המילה בעצב.
היא הניחה יד על כתפו ואמרה בקול שקט, "אל תהיה מדוכדך ככה. זה מעציב אותי גם." היא הייתה האדם האחרון שרצה להעציב, ולכן הרים את מבטו למרות שעננת הדכדוך עדיין ריחפה מעליו.
"אל תדאגי. אני אתאושש מזה, כמו תמיד," אמר והוסיף חיוך קטן ומריר.
"אתה מתכוון ללכת לפגישה שלך עם דוקטור רוג'ר, נכון?"
"אני לא בטוח," הודה ניל.
אמבר הזעיפה את פניה. "ניל, אתה לא נפגשת איתו כבר יותר מדי הרבה זמן, ומקס כבר שילם לו ליותר מדי פגישות!" אמרה אמבר בכעס. "אל תשכח שקיבלת יום חופש מהלימודים רק בגלל שאמרת שיש לך פגישה עם רוג'ר."
"אל תזכירי לי את זה."
מקס הוונס היה בן-הזוג של ליסה האנטר. הם הכירו תקופה קצרה לאחר הגירושים מג'ון, והוא נכנס לחייהם במהירות. אך לפני שהספיק להתחתן עם ליסה, התרחש אותו אסון. מה שהיה מצופה ממקס לעשות הוא לגדל את ניל ואמבר בגפו. אך בניגוד לציפיות, הוא החליט לעזוב את העיר בטענה שהוא לא מסוגל לחיות יותר בבית הזה. ניל ואמבר לא רצו לעזוב את העיר וחייהם, בלי קשר לעובדה האם הוא רצה להמשיך לגדל אותם או לא. אך בזכות רכושו הרב של מקס, פשרה הושגה בין הצדדים. מקס עזב את חייהם של ניל ואמבר כמעט לחלוטין, אך המשיך לכלכל אותם מרחוק בקלות, וגם ביקר אותם לעיתים רחוקות. כשמקס שמע מאמבר ומוריו מבית הספר שניל מפתח תסמינים של פוסט-טראומה, הוא החליט לשכור עבורו פסיכולוג. ניל בז לרעיון הזה ולאדם שמנסה לכפות משהו עליו פגישות. אבל מאחר ובזכותו אמבר וניל נשארו ביחד, הוא החליט להסכים לכֹל גחמותיו, ולא להיות "כפוי טובה", כפי שטענה אמבר מפעם לפעם שניל העלה את הנושא.
"קדימה. תתארגן ונלך ביחד, בסדר?" שאלה אמבר בחיוך, ופנתה לצאת מן החדר.
"אני לא צריך שתלווי אותי!" מחה ניל.
"רק תעשה את זה בזריזות, בבקשה," הוסיפה אמבר מבלי להתייחס למחאתו של ניל, וסגרה את הדלת. ניל נאנח וניגש להתארגן. לאחר שסיים, הוא יצא מהבית יחד עם אחותו, כפי שנהגו לעשות מדי יום.
יש הרגלים שלא משתנים, ויש לכך סיבה טובה. הנכונות של אמבר לעזור ולתמוך בו, הפכו את המציאות של ניל לטובה יותר. למעשה, ללא אמבר לצידו, הוא לא ידע כיצד הוא יכל להמשיך הלאה לאחר אותו יום מקולל.
הם חצו את הרחוב, וצעדו בשדרה הראשית של העיר שהובילה לבית הספר שלהם. ניל עמד לחלוף על פני דוכן העיתונים הישן כרגיל, אך כשהבחין במילה "רוצח" על גבי הדף הראשי בעיתון באותיות אדומות וצעקניות, הוא נעצר בחדות. הוא לא יודע ממש למה, אבל הוא לקח עיתון אחד מערימת העיתונים, פרס אותו לפניו והחל לקרוא.
הכתבה סיפרה על רוס הונסון. רוס היה גבר בן עשרים ותשע, שלפי העדויות שניתנו על ידי שכניו, הכה למוות את אשתו המנוחה אנג'לה הונסון במהלך וויכוח קולני. בית המשפט החליט שעד מועד הקראת פסק הדין בשבוע הבא, רוס ישוחרר למעצר בית על מנת למנוע שיבוש הליכי משפט. עורך הדין מטעם משפחת הנרצחת אמר בתגובה, ש-"כֹל דבר מלבד מאסר עולם לרוס יהיה עיוות הצדק". ניל בהה עוד מספר רגעים במילה "צדק", לפני שגיחך לעצמו, וזרק את העיתון לפח.
זה אדיוטי. כאילו שכמה שנים נוספות בכלא הם אלו שיחליטו האם הצדק נעשה או לא, אמר ניל לעצמו בבוז. כשהוא עשה את הפשע הזה הוא ידע שעתידו הוא להיכלא לכֹל ימי חייו, וזה לא הרתיע אותו. להושיב פושע שכזה בין ארבעה קירות זה לא צדק. לרוצח כמוהו מגיע רק-
"ניל!" צעקה אמבר מרחוק, וקטעה את רצף מחשבותיו. "אתה בא?"
הוא השאיר את העיתון והמחשבות מאחוריו, ומיהר על מנת להשיג את אחותו הגדולה והנמרצת.

*

דוקטור רוג'ר טיילור התרווח על הכורסא החביבה עליו בסלון ביתו הקטן, ובזמן שסקר את רשימת הפציינטים היומית, הצית סיגריה נוספת, השלישית במספר מאז הבוקר. גיל שישים ושתיים זה גיל בו אפשר להכריז בחגיגיות שעברת הרבה בחיים, וכעת הגיע העת לנוח על זרי הדפנה. אבל זה לא היה נכון עבור רוג'ר. אמנם הוא אכן עבר הרבה מאוד דברים בחיים שלו, דברים שרובם המכריע של בני האם לא יכלו לחלום לעבור. אבל זאת לא הייתה ברכה בשבילו, אלא קללה. חייו המאושרים הסתיימו לפני יותר משבע-עשרה אחרי רצף אירועים מצער, ומאז הוא חי לבד. אבל גם אחרי אותו רצף האירועים הוא לא הפסיק לעבוד לרגע. בהתחלה הוא היה פסיכולוג פרטי שלקח סכומי כסף לא גדולים עבור שירותו. כשהשמועות על יכולותיו הטובות במקצוע עברו מפה לאוזן, אדם שהעסיק פסיכולוגים ופסיכיאטרים רבים תחתיו הציע לו לעבוד תחתיו תמורת סכום כסף לא קטן, וגדול בהרבה מרווחיו עד עתה. כשהבין לאחר שנים שאותו אדם גורם לאנשים לשלם על טיפולים רבים ללא צורך, הוא התפטר מיד, וחזר לעבוד כפסיכולוג פרטי, עד ימים אלו. ואכן, הוא היה פסיכולוג לא רע בכלל, יש אפילו אומרים הטוב ביותר בעירו. ולכן, היה לו די והותר כסף למחייתו כ-"זקן בודד", כך אהב להגדיר את עצמו. רוג'ר לא אהב להודות בכך, אך הוא היה נראה מבוגר לגילו. שיער ראשו כבר נשר כמעט לחלוטין, וקמטים רבים הופיעו סביב עיניו השחורות שהסתתרו מאחורי משקפיו. ולמרות זאת, הוא עדיין לא חדל מלעבוד, משתי סיבות: הראשונה הייתה שהוא באמת אהב את המקצוע הזה, וזאת הייתה הדרך שלו לסדר את מחשבותיו ובעיותיו האישיות באופן מסודר. השנייה הייתה שזוהי הייתה הדרך שלו לא לחשוב על אותו רצף אירועים מצער.
אבל בזמן האחרון הוא הרגיש מעט מוזר. כאילו חוֹם עוטף לא רק אותו, אלא את העולם כולו. מניסיונו האישי של רוג'ר, הוא ידע שכשדבר כזה קורה, זה מסמן שמשהו גדול עומד בפתח, ומבקש לפתוח את הדלת. הוא אהב לקרוא לזה "גורל". הבעיה הייתה, שלא תמיד אפשר להבחין מה הוא בדיוק המקור ל"חום" הזה. וכשהחום נעלם, זה אומר שההזדמנות חלפה ולא תחזור.
"פתוח," קרא רוג'ר למשמע הנקישות בדלת, והדלת נפתחה על ידי ניל. "אהה, ניל האנטר. טוב לראות אותך אחרי כל כך הרבה זמן."
"בוקר טוב, דוקטור רוג'ר," ענה ניל, והתיישב בספה הישנה, מול רוג'ר.
"כבר אמרתי לך שאתה לא חייב להיות כזה רשמי כלפיי," אמר רוג'ר בחיוך. "אז איך אתה מרגיש היום?"
ניל נאנח ואמר, "אני לא במיטבי, למרבה הצער. חלמתי שוב את החלום הזה."
"של הרצח, אה?" אמר רוג'ר בקול שקט. "אבל הפעם עושה רושם שיש עוד דבר שמציק לך."
עיניו של ניל נפערו מעט מעל הגודל הרגיל שלהם. "איך אתה יודע?" שאל ניל בהלם.
"אפשר לראות זאת בעיניך," ענה רוג'ר במסתוריות. "חוץ מזה, אני לעיתים קרובות אומר את זה כשאני במבוי סתום. למרבה ההפתעה, הפציינטים שלי מאמינים בזה," הוסיף בהתלוצצות.
ניל גיחך. "הבנתי."
"אבל ספר לי, ניל, יש לך מושג מהו אותו דבר נוסף שמציק לך?"
ניל השפיל את עיניו. "היום בבוקר קראתי בעיתון על הרצח ההוא."
"של אנג'לה הונסון? כן, זה בהחלט עצוב, אני מכיר את אחיה. מה עם זה?"
"חשבתי לעצמי," אמר ניל ואז עצר לרגע. "חשבתי לעצמי האם העונש שהרוצח ההוא עומד לקבל באמת יעזור?"
הנה זה בא, חשב רוג'ר.
"למה אתה מתכוון?" התגרה בו רוג'ר. "הוא יקבל מאסר עולם. זה העונש המרבי שאדם יכול לקבל."
"זה לא מספיק!" התפרץ ניל בקול. הוא נרגע מיד כשהבין שזוהי לא התנהגות הולמת. "סליחה. פשוט לדעתי לאנשים מסוגו יש רק עונש אחד הולם והוא-" ואז הוא היסס שוב.
"מוות?" הציע רוג'ר בקול שקט. כשניל לא אמר שום דבר, רוג'ר קם וניגש למטבח. הוא חזר עם קנקן עם קפה רותח, שני ספלים וצנצנת סוכר.
"אתה אומר דבר מאוד קיצוני, ניל," אמר רוג'ר בזמן שמזג קפה לשני ספלים מהודרים. "אתה אומר שמערכת העונשים היא לא טובה."
"היא נחוצה. אבל העונש לא הולם מספיק, לפחות לא במקרה הזה."
"האם זה בגלל שהרצח הזה מזכיר לך את מה שאבא שלך עשה?"
"אולי. אלא זה בגלל שהוא עשה זאת רק בגלל הרשע שבליבו," ענה ניל בביטחון.
רוג'ר הביט היישר לתוך עיניו של ניל ואמר, "אז לדעתך, מדוע אנשים לא לוקחים את החוק לידיים?"
ניל לא ענה מיד, וכך נוצר דממה מכושפת ביניהם. איך שהוא, בעיני ניל זאת הייתה הזמנה לעשות כן.
ניל התעשת מיד. "אל תהיה מגוחך, רוג'ר," אמר ושילב את ידיו. "רוב האנשים לא אידיאליסטיים, אלא חיים את החיים הנוחים להם ביותר, גם אם הם לא נכונים."
"אני מניח שאתה צודק," אמר רוג'ר ולקח את ספל הקפה אליו. "מאוד מצער שזאת האנושות, אם כן. אילו רק אנשים יכלו לעשות "פיילוט" לחלק מצורות חייהם…"
"פיילוט?" תהה ניל. "אתה מתכוון לתוכנית הרצה, כמו שעושים בתוכניות טלוויזיה?"
"לא, לא," ענה רוג'ר וחייך. "לפיילוט יש משמעות יותר רחבה, והיא הפעלה ניסיונית ומצומצמת לתוכנית או מיזם כלשהוא על מנת לתקן את הטעויות שלה, לפני שאותו מיזם פועל בצורה רחבה יותר."
"זה יכול להיות מעניין, אני מניח."
"בהחלט," אמר רוג'ר וחייך שוב. "אבל עולות כמה שאלות: מי יהיה המפיק של אותו פיילוט, מי יחליט מה תהיה העלילה של הפיילוט?"
"חשבתי שאמרת שזו לא תוכנית טלוויזיה," אמר ניל בבלבול.
"כנראה שהתבלבלתי. סלח לי, זה קורה לפעמים בגיל הזה." אבל ניל היה בספק עד כמה רוג'ר התבלבל.

היום עבר על ניל כרגיל, אבל כשהגיעה שעת הערב והוא שכב על המיטה בעייפות, הוא חשב אך ורק על הדברים של רוג'ר מהבוקר.
"מדוע אנשים לא לוקחים את החוק לידיים?", הדהד קולו של הפסיכולוג הוותיק.
מה הדברים שלו אמורים להביע? האם הוא שידל אותי לרצוח את רוס הונסון? שאל ניל את עצמו. הוא התיישב על מיטתו בתנועה חדה, ועבר לכסא המשרדי הזול מול המחשב הנייד שמקס הוונס קנה בכספו, אך ניל בקושי השתמש בו. לאחר שנדלק, הוא החל לחפש ברשת אודות רוס הונסון. הוא מצא את הכתבה מהעיתון העירוני בגרסא הוירטואלית שלו, כתבה שפורסמה ביום הרצח, כתבה על המשפט בעניינו… שום דבר מעניין. למעשה, ניל לא ידע מה הוא רצה למצוא ולמה הוא עושה את זה בכלל. כאילו שאם יתקל ברוס הזה הוא…
לפתע כתבה נוספת לכדה את מבטו. לפני כמה ימים אביה של אנג'לה המנוחה ניסה להתעמת פיזית עם רוס הונסון בדירה שבה הוא נמצא במעצר בית. אחרי שגידף אותו ואפילו כמעט התעמת עיתו פיזית, הוזמנה ניידת על מנת להרחיק אותו מהמקום. מה שעניין את ניל הוא שצורפה תמונה ובה בית הדירות שבה התרחש האירוע. ההבנה נפלה על ניל מיד – הוא מכיר את בית הדירות הזה. למעשה, הוא לא כֹל כך רחוק מביתו. הוא יוכל למצוא אותו בנקל, ואז…
לרצוח אותו? הוא נרתע רק מלחשוב על כך. זה מגוחך. אני אמנם אשמח במותו של רוס, אבל מכאן ועד לעשות את זה בעצמי… אני תלמיד תיכון, אז לא בטוח שאצליח לעשות זאת. וגם אם באמת אצליח, אני אסתבך עם החוק. אני עלול להיכלא.
"אילו רק אנשים יכלו לעשות "פיילוט" לחלק מצורות חייהם," אמר רוג'ר בדמיונו. הוא ישב קפוא מול צג המחשב שעדיין הציג את תמונת ביתו של רוס הונסון. לאחר כמה דקות של התלבטויות קשות, הוא החליט מה עליו לעשות. כשהחושך כבר ירד שתיים לאחר מכן, יצא ניל מביתו לבוש בז'קט כחול וישן, וחמוש בסכין מטבח משוננת.

באופן טבעי, המחשבה שחזרה וקדחה היטב במוחו של ניל הייתה – למה דווקא הוא? למה הוא מסכן את חייו ואת חירותו, ולוקח את החוק לידיים בצורה כזאת, בשביל אנשים שלא הכיר מעולם? האם זאת הידיעה שהצדק שאמור להיעשות לדעתו לא ייעשה אילו יתיר לרוס הונסון להיכלא? ברור שכן. השאלה היא למה זה הגיע עד למצב שבו הוא עושה זאת בעצמו, ולא ממשיך לכעוס על כך בליבו, כפי שעשה עד היום? האם זהו תוצר שלילי של התבגרות בצל אב רוצח שהרס את משפחתו, וחיי ניל בפרט? הוא ניער את תמונת אביו שעלתה בראשו, ועבר את הפנייה אחרונה בדרכו.
התוכנית הייתה פשוטה מאוד. להיכנס לבית במסווה של נער שהלך לאיבוד וצריך שיחת טלפון, לדקור את רוס בעזרת הסכין כשהוא לא שם לב ולהסתלק מבלי להשאיר סימנים. עוד כמה צעדים, והוא כבר ראה את בית הדירות מאותה תמונה. כשהיה במרחק כמה צעדים מבית הדירות, הוא חיפש סימן למשטרה, ולא מצא. ולמרות זאת, ליבו הלם בקצב הולך ומתגבר ככֹה שהתקרב לבית. הוא עצם את עיניו ונשם עמוק.
עד שלא אשלוף את הסכין מולו, אני רק נער תמים שאיבד את דרכו, אמר ניל לעצמו.
הוא ניגש לכניסה לבית הדירות, הביט ברשימת הדירות לצד דלת הכניסה וחיפש אחר שמו של מטרתו עד שמצא את מבוקשו. הונסון לצד הספרה אחד. זהו זה. בית הדירות היה זול להחריד, ורק אור מנורות להט קטנות וחלושות האירו את חדר המדרגות. הוא ירד שתי קומות, עד שנעצר מול דלת הכניסה לדירה מספר אחד. הוא הביט ימין ושמאל שוב ושוב, ואף אחד לא היה שם. אבל הוא עדיין רצה לחזור לביתו ולחייו הרגילים, גם אם יהיו מלאי אשמה כלפי עצמו מעכשיו. האומץ והתעוזה שגרמו לו להגיע עד הנה חזרו שוב, והוא הבין שעליו לנצל זאת לפני שיתחרט שוב.
הוא לקח נשימה עמוקה פעם נוספת, דפק בדלת ואזר את כל כוחותיו על מנת לחייך חיוך מאולץ. כאשר לא נשמע שום צליל מתוך הדירה, ניל העלה בדעתו את האופציה שבה רוס לא בבית, מסיבה מסוימת. אך עוד לפני שהספיק לדפוק שוב בדלת, הדלת נפתחה והמטרה שלו עמדה שם. למעט הזיפים שכיסו את פניו והסגירו שהוא לא התגלח בזמן האחרון, זה היה אותו רוס הונסון שהופיע בשער העיתון היום בבוקר.
"כן?" שאל רוס במבט עייף. זה היה רגע משונה. הוא לא הכיר את רוס הונסון אישית. למעשה, שמע עליו רק היום בבוקר. אבל הוא הרגיש שהוא ממש מתעב אותו.
"ערב טוב," ענה ניל בנימוס, וחש את הקושי לשמור על החיוך. "תוכל לעזור לי? הגעתי בטעות לשכונה הזאת, וסוללת הטלפון הנייד שלי התרוקנה," הוסיף ונופף בטלפון הנייד הכבוי שלו, למרות שהיה בו די והותר סוללה. "
רוס כאילו בחן את ניל מעבר למצופה, שבתגובה כבר החל לגבש תוכנית אם יסרב להכניסו. לבסוף, רוס הביט אחורנית לרגע, ואמר, "כן, אין בעיה." ניל נכנס בעקבותיו וסגר את הדלת.
"הטלפון נמצא ליד המטבח," אמר רוס והצביע על הטלפון הביתי. "תגיד לי כשתסיים." ניל החליט באמת לגשת לטלפון, ולהרים את השפופרת כאילו הוא לא משקר. כעת היה עליו רק צריך לבחור את הרגע בו יניף את הסכין, ויסיים את חייו של הפושע רוס הונסון. עיניו התלכדו על רוס אוטומטית כשיצא מהחדר, סוחב ארגז מקרטון.
קדימה, שלוף כבר את הסכין הזה! זעק מוחו של ניל. אבל העובדה שהוא באמת עומד להרוג מישהו שתקה אותו לחלוטין. הוא תיעב את האדם שעמד מולו, ובכל זאת לא היה מסוגל לרצוח אותו.
"התקשרת?" שאל רוס וקטע את התלבטויותיו.
"אה, כן," אמר ניל, וחייך חיוך מתנצל בזמן שהניח את השפופרת במקומה. "יבואו לאסוף אותי עוד כמה דקות. תודה רבה לך." בשלב הזה רוס היה צריך להגיד "אין בעד מה", ולשחרר אותו לדרכו. אבל האיש מולו הביט בו במבט חוקר משהו.
"מה השם שלך?" שאל רוס והחל להתקרב אליו.
"ניל."
"למה ביקשת שיחה דווקא מאדם שנמצא בקומץ הכניסה? לא היה הגיוני יותר לבקש טלפון מהדירה הראשונה שאתה רואה?" ניל קפא. הוא לא היה מוכן לזה. "צפיתי בך. השפתיים שלך לא זזו בזמן השיחה שלך. זאת אומרת שלא דיברת עם אף אחד. מה אתה רוצה ממני?"
ניל שתק והרכין את פניו. הדבר הנבון ביותר לעשות מול אדם שעלה על תוכניתך הוא לסגת במטרה להתארגן מחדש.
"אתה מכיר אותי מהעיתון, נכון?" שאל רוס. "אתה עיתונאי חוקר, או שאתה מהמשפחה של הכלבה הזאת, אנג'לה?"
הדבר הטוב ביותר שניל יכל לעשות הוא באמת לברוח מהבית. אך דבריו של רוס גרמו לו, מסיבה מסוימת, להירגע ולקבל החלטה קרת רוח.
"אני יודע מי אתה ומה עשית, רוס הונסון," אמר ניל בקור והתקרב אליו עוד קצת. "למעשה, המעשה שעשית שינה אותי. לראשונה, הבנתי מה הוא צדק."
רוס חייך. "כמו שחשבתי. אתה מהמשפחה שלה."
"טעות," ירה ניל מיד, ומחק את חיוכו של רוס. "ענה על שאלתי. כשעשית את אותו מעשה, האם שאלת את עצמך אם מעשיך נכונים, או שמא נכנעת לחלוטין לרוע בליבך?"
"אני מאושר מההחלטה שלי לרצוח אותה," אמר רוס בזחיחות. "נשים היום חושבות שיש להן דעה בכל דבר, והייתי צריך להשתיק אותה."
"יש בליבך רק רשע טהור, כמו שחשבתי," אמר ניל בייאוש.
"כנראה. מה אתה מתכוון לעשות עם זה?"
התשובה הייתה ברורה כעת עבור ניל. הוא שלף מכיסו השמאלי של הז'קט סכין משוננת, והניף אותה במטרה לדקור את רוס בגרונו. אך רוס הגיב בהתאם, ולפת את ידו של ניל רגע לפני שהסכין דקרה אותו.
"מה לעזאזל?!" צעק רוס, והניף את אגרופו לעברו של ניל, שפגע בפניו רק בקושי.
זה הזמן המתאים להפתיע אותו! הסיק ניל.
הוא תחב בזריזות את ידו השמאלית והחזקה בכיס הז'קט הימנית ושלף סכין נוספת. הפעם, לרוס לא היה סיכוי לחמוק. סילון דם ניתז ממקום הדקירה, וטינף את הז'קט של ניל וחלק מפניו. למרות המראה הקשה לעיכול, ניל התעשת מיד, והשתחרר מאחיזתו של רוס שהמשיך להיאנק ברעש רב. הוא נעץ את הסכין שבידו השמאלית ברוס פעם נוספת, הפעם בבטנו. רוס שחרר צווחה רמה, וקרס ארצה. בתגובה, ניל אטם את פיו של רוס בעזרת כף ידו שכוסתה בשרוול הז'קט. רוס ניסה להתנגד עוד כמה שניות, אבל שניהם ידעו שהקרב הוכרע לטובתו. רוס צנח סופית על הרצפה, והדם המשיך לנזול מחזהו ובטנו עד לסופו הוודאי.
מאותו יום, ניל האנטר ידע שחייו השתנו לנצח. לאורך יותר משלוש שנים הוא ניסה לברוח מהאתמול. אבל כעת נפלה עליו ההבנה שעליו לתת לאותו אתמול לנשוא אותו אל עבר המחר, מחר טוב יותר.
"עבורי ועבור העולם," אמר ניל, וחייך חיוך רחב.