the girl without a past-פרק 2

~אחרי כ"כ הרבה זמן שלא המשכתי את הספור המשכתי לפצות במונולוג "חכם" (אם מישהו עדיין קורא כי.. לאדעת בנתיים לא הולך לי טוב><)~

*פרק 2*

עבר, מהו בעצם?
קובץ של דברים שעברנו? משהו שנגמר?
לדעתי עבר זה הרבה יותר מזה.
העבר בונה אותנו, את האישיות שלנו, את החיים שלנו. הוא מורה לנו דרך אפשרית להמשיך אל העתיד. העבר הוא הניסיות הכושלים, או אולי דווקא המוצלחים שלנו בחיים.
אבל מה עושים כשאין כזה? כשפשוט אין… עבר?

***
"הכל מוכן? כולם בפנים?"
"כן"
"מצויין, נוכל לתקוף בקרוב."

ג'ו הלך במסדרון, כרגיל, לבד, ככשמע את השיחה המוזרה. מישהו מוכר דיבר בטלפון מעבר לאחת הדלתות. אבל ממתי מרשים להכניס הנה טלפונים?
לג'ו היה נדמה כי שמע משהו לגבי תקיפה. 'יש כאן… בוגדים?'
הוא עצר ליד הדלת, עוצר את נשימתו. הוא רצה לשמוע עוד, כדי לגלות אם שמע נכון.
דממה.
נראה כי שיחת הטלפון הופסקה.
השקט עדיין שורר.
"מה?!"

***

"אני מתגעגעת למשפחה שלי.." אמרה ליסה. "אמא ואבא היו נחמדים כל כך.. הם גם לימדו אותי לרפא, כי הם רופאים." הוסיפה ונשמה בכבדות. "גם אני מתגעגעת לאמא. היא תמיד קיבלה אותי למרות שאחרים אמרו שאני תמיד גורמת לבעיות ועושה יותר מידי רעש." אמרה סנדי, ילדה בת 12. אני אוהבת אותה. משום מה יש לי חיבה מיוחדת לבנות בגילאים האלה, אני מרגישה אחראית עליהן. סנדי היא גם זו שצירפה לי את השם "אליס", כדי שאני לא אשאר חסרת שם. "אליס" כמו "אליס בארץ הפלאות", הספור האהוב עליה. "אני די מתגעגע לאבא שלי. אבל הוא היה מתעצבן עלי הרבה, ככה שגם בלעדיו די בסדר." אמר טים, עוד אחד מהנערים השוהים כאן. ישבנו במעגל, בחבורה קטנה, ואיכשהו השיחה התגלגלה לדיבור על משפחה וגעגועים.
כמובן, בתור מישהי שאיבדה את הזכרון ולא זוכרת כלום ממשפחתה, הייתי אמורה להרגיש רע. אבל הרגשתי הרבה יותר מזה. הרגשתי כאילו בדיוק עכשיו, כשהתחילו לדבר דווקא על משפחה, הבחנתי שחלק ממני נגזר כבר מזמן וכעת החלל הריק מזכיר את זה שהוא חסר. הרגשתי כאב, כאילו מדובר במשהו נוראי. הרגשתי כאילו אני זוכרת בדיוק מה קרה, משהו נוראי, שהשאיר לי צלקת נצחית.
אבל כל זה היה רק הרגשה.