S.I.E.L.D פרק 8

רון משמיע מן שילוב של יבבה וצעקה, קיילה עומדת קפואה, ועיניה מתרוצצות מסביב. אלכסיס בערך באותו מצב. משום מה אני מוצא את עצמי צועד לעבר נייט. ונעמד מולו, "מה לעזאזל קרה כאן?" אני שואל, אני לא יודע למה הקול שלי רך כל כך. נייט מסתובב ובוהה בי במבט חסר רגש, הוא כל כך הרבה יותר נמוך ממני. הוא לא מרפה מהאקדח. משהו כאן לא בסדר. "הם סיפרו לי אליכם. אל כל הסוכנות הזאת." הוא אומר בטון קר. הוא אוחז באקדח כל כך חזק שהאצבעות שלו מלבינות. "נייט…" אני אומר במין
שאלה\אזהרה. "אמרו לי איך זה עובד אצלכם עם מגויסים חדשים. סביר להניח שאני אבזבז את שארית החיים שלי בסוכנות הזאת, בלי יכולת אמיתית לעזוב. אבל מצד שני אם אני אעבוד בשילד שארית חיי לא תהיה כל כך הרבה זמן" הוא ממשיך באותו טון. "סיפרו לי שחצי מהאנשים בסוכנות הזאת בסוף מוצאים אותם כאוייבים של המדינה. סיפרו לי איך בדיוק ישליכו אותי לערמה אחרי שבועיים! אני עזבתי את החיים שלי! אהבתי את החיים שלי! ועכשיו אין דרך חזרה! קודם הייתי מסובך עם מאפיונר אחד, עכשיו מאות סוכני אויב רק רוצים להרוג אותי! ואותך! וכל מי שעובד בסוכנות הטיפשית הזאת! סיפרו לי שיש סיכוי של אחד לעשר שסוכן שילד אחר יהרוג אותי בחודש הקרוב! אני לא רציתי להסתבך בזה! אתם סיבכתם אותי! הייתם חייבים להרוס את החיים שלי?! גם אתם רק כלי שחמט! ממש כמוני!" הוא צועק, שפתי נקפצות, בעיקר כי לפעמים אני חושב כמוהו. אלכסיס באה לעזרתי, "תירגע. הכל בסדר." היא אומרת ומתקרבת אליו, נייט מכוון את האקדח בדיוק מפתיע ללב שלה "אל תתקרבו אלי!" הוא צועק, שרירי נדרכים במהירות מדהימה. יש כאן יותר ממה שאנחנו חושבים, עוד דברים שנייט לא מספר לנו. כל טיפת אמפתיה שאי פעם הייתה לי אליו התמוגגה בתת אחת. אני שולף את האקדח שלי ומכוון אותו לראש של נייט. "תיקו מקסיקני*." הוא לוחש, רון מנסה להתקרב בשקט, אני לא יכול לראות את קיילה. "רון בוא לכאן! תעמוד לידם!" נייט צועק, רון עושה כדבריו. אני יכול לראות את האקדח שלו שמונח על אחד המדפים הרחק מהשיג ידו, "כל הכבוד גאון" אני מסנן בשקט. "נייט תוריד את האקדח" אלכסיס אומרת בקול מרגיע "אף אחד לא הולך לפגוע בך" היא משקרת, אם נייט יוריד את האקדח עכשיו הדבר הראשון שאני יעשה זה לנטרל אותו, ולהביא אותו לסוכנות, אני לא יודע בדיוק מה יעשו לו שם אבל נעים זה לא יהיה. "את משקרת!!!" הוא צורח בבהלה, "כולכם משקרים!" הוא ממשיך, אני יכול לראות הבהוב של חוסר ביטחון בתנועות גופו, הוא הולך להתפרק לגמרי. "נייט, תירגע. אתה רק מחמיר את המצב" אלכסיס ממשיכה בנסיונות להרגיע אותו. אבל אני יודע שזה חסר טעם, בפעם הראשונה מאז שפגשתי אותו אני רואה מי נייט באמת. התדמית של הילד המעצבן והפחדן הייתה רק הסוואה, דרך להסתיר את הנער הלא יציב, המריר, והמשוגע שהוא באמת. שום דבר לא ירגיע את נייט עכשיו. למעשה, אני כמעט לגמרי בטוח שהוא בעיצמו של התקף מחלת נפש כלשהי. קול ירייה מעיר אותי ממחשבותי, בבת אחת כל החדר מתמלא כדורים. אני צולל תחת מחסה ומספיק למשוך רק את רון איתי. יש כאן יותר מידי אנשים! יותר מידי רובים בשביל חמישה אנשים! אני קם לשבריר שנייה ויורה באפלה. כאב חד מחזיר אותי למקומי "באמת? עכשיו הכתף מתחילה לכאוב לי?!" יבבה נשמעת. רון ממש בוכה, עם דמעות והכל. משהו בתוכי מתעורר. אני מוצא את עצמי חובק את כתפו ביד אחת. "תתאפס רון!" אני אומר, הוא ממשיך להתייפח "יורים אלינו!!! אף פעם לא ירו אלי!!! אני לא רוצה למות ריי! אני בן שש-עשרה! אני מבין במחשבים! יש לי זיכרון צילומי!!! אני לא יודע מה לעשות שיורים אלי!!!" הוא צורח. אין לי זמן לזה… היריות מאיטות. אני מנצל את ההזדמנות להביט החוצה, יש שם עוד לפחות שלושה אנשים שאני לא מזהה. השיער הבהיר של אלכסיס מציץ מאחורי אחד העמודים. אני חושב שאני רואה את נייט מכווץ באיזו פינה. אבל קיילה…
עיני ננעלות על גוף דק ודרוך מסתתר מאחורי יריעת פח גדולה. היריות הפסיקו. אני מזהה בבירור שלושה מאלא שרדפו אחרינו. כולם מסתתרים מאחורי משהו. אני ורון בפינה הימנית הקרובה לכניסה. אלכסיס מאחורי עמוד שצמוד לקיר השמאלי. נייט בפינה השמאלית הרחוקה מהכניסה. יריה נשמעת ואחד מאלא שרדפו אחרינו נופל. כתם אדות פורח אל חזהו. מכתים את הז'קט שלו. זו הפעם הראשונה שאני נזכר מה אני לובש. החליפה שלי כבר מוכתמת בדם ובוץ כל כך שאי אפשר לזהות אפילו באיזה צבע הייתה החולצה. אני לא מאוד מגונדר כן? אבל זה הלבוש הרשמי של הסוכנים. לפחות הסוכנים הרציניים. לידי יושב רון בטי שרט וג'ינס. אלכסיס מציצה לרגע ויורה בעוד אחד מ"הבאד גייז" ואני מוריד את השלישי. אני רק יורה לו ברגל. הוא יחיה. נייט מציץ החוצה. כך גם רון ואלכסיס. רק אני וקיילה נשארים נטועים במקום. לא נראה שלנייט יש אקדח. אבל הוא בקושי עומד. אלכסיס בסדר חוץ משריטות שהשאירו כל הגלגולים האלה על הרצפה הקשה. נייט מביט על רון ואז על אלכסיס ואז אלי. "אני…" הוא מתחיל לומר ואז רורס במקומו. אני רואה את הפצע שהשאיר אחריו כדור שנכנס לו לגב