S.H.I.E.L.D.פרק 6

אני זוכר מעט מעוד מהשעות הבאות, פה מישהו צעק את השם שלי. שם אלכסיס חובשת את הפצע שלי, אבל בעיקר אני זוכר את ההזיות שלי. החלומות המשונים שרדפו אותי בשעה שהייתי מחוסר הכרה. זיכרונות העבר שהשתלתו על תודעתי מחדש.

קול צעדים נשמע, מישהו עולה במדרגות לעבר עליית הגג, זה אבא. אני מחביא את בראיין ונורה בתוך הארון הקטן. את קנת' מאחורי ארגזי קרטון גדולים. אבל לונה יושבת במרכז החדר ובוכה בקולי קולות, בת שלוש, אולי ארבע. היא מחבקת לי את הרגל בחוזקה ומסרבת לעזוב. קול חבטה עמומה נשמעת שאבא מנסה לפתוח את הדלת. ומגלה שהיא נעולה "ריי תפתח את הדלת מיד!!!" הוא אומר. כמובן שהוא כבר שיכור, זה רע, שהוא שיכור הוא מרביץ יותר חזק. "ריי אני מפחדת…" לונה מתייפחת. "תשבי ליד קנת'! הוא יגן אליך! רק תתחבאי כבר!" אני מנסה לשכנא אותה. אבל היא מחבקת אותי עוד יוותר חזק. "אני רוצה אותך!" היא אומרת. לא מתוך פינוק, היא יודעת שקנת' לא יוכל להגן אליה, אבל אני כן. אני מתקופף אליה ומביט בעיניה הבהירות בעוצמה. העיניים שלה. מערבולת של ירוק כסוף וכחול. ממש כמו שלי. "אני מבטיח שאני לא אלך מכאן טוב? עכשיו לכי תתחבאי ליד קנת'" היא מהנהנת ומצתופפת כנגד קנת' שמחבק אותה בחוזקה, גופה הכחוש והקטן רועד כעלה נידף ברוח. אני מחזיר את הארגזים למקום. בדיוק בזמן כי אבא פורץ את הדלת. הוא ניגש אלי בהליכה מתנדנדת בקבוק משקה בידו, בקבוק ריק. "אתה… את… תה?!…" הוא מגמגם בבלבול. ודוקר את חזי הקטן באצבעו המגושמת. "איפה כולם?! אני יודע שלא רק אתה כאן טיפש אחד!" הוא צועק. אבל אני לא זז סנטימטר, אסור שהוא ירעה כמה אני מפחד ממנו, כי הוא יפרש את זה ככניעה. ואני לא מתכוון להיכנע "אין לי מושג" קולי רועד הרבה יותר ממה שרציתי שהוא ירעד. הוא נותן לי סטירה בידו הגדולה. הכאב מתפשט בפני, מגיע בגלים שהולמים ביחד אם הדופק שלי. "אני יודע שאתה משקר לי שרץ קטן!" הוא אומר ודוחף אותי הצידה. יבבה חלושה נשמעת מאחורי הארגזים, לונה הסגירה את מיקומם. אבא ניגש לשם ומפרק את קיר הארגזים שמפריד בינו לבין אחי הקטנים. שם הוא מוצא את לונה וקנת' מתחבקים, שניהם בוכים. קנת' נולד אחרי, ואז נולדו התאומים. בראיין ונורה, ואז לונה, הקטנה ביותר. אבא תופס במפרק ידה הזעיר של לונה ומרים אותה באוויר, היא מתייפחת. "למה אתפ מתחבאיפ ממני?! האם אתם מפחדים מאבא שלכם?!" הוא צועק אליה. היא מהנהנת בראשה לשלילה בהיסטריה. "את לא מפחדת ממני?" הוא שואל, ומקרב את פניו על שלה. אני רואה אותה מעקמת את האף לנגד ריח האלכוהול החזק שנובע מפיו של אבינו. הוא מקרב את ידו אל חזה, והדבר היחיד שאני יכול לראות זה את עינייה האדומות נעצמות בחוזקה. לפני שאני מספיק לעצור ת עצמי אני בועט ברגליו של אבי ומפיל אותו לרצפה. הוא נוחת על צד גופו וראשו נחבט בקרקע. אני תופס את לונה ומרים אותה על גבי. קנת' כבר בדרך החוצה אם בראיין ונורה. כולנו רצים בכל כוח על עבר השדות שמשתראים כמרבד ירוק זהוב וחום מבסביב לביתנו האשואי עץ ואבן. קולות שאגותיו של אבא נשמעות מאחורינו.

אני פוקח את העיניים במרושל, מעלי רוחנת בחורה צעירה, לרגע אני חושב שזאת נורה ואז ראייתי מתבהרת. אלכסיס קוראת לי. "מיילס… אתה שומע אותי?" היא שאלת בקול מפוחד במקצת. אני מהנהן ומנסה להזדקף. כאב חד מפלח את כתפי. אבל אני מתיישב בכל זאת. אני מביט סביבי אנחנו עדיין באותה דמטה מאובקת. "כמה זמן היית מחוסר הכרה?" אני שואל בבלבול. "בערך שעתיים. אתה בחור קשוח, הרוב כבר היו בוכים לאמא שלהם. אבל מה שכן, לפי מה שמלמלת. כדי מאוד שתתקשר למישהי בשם לונה" אלכסיס מסבירה. אני מהנהן. קיילה ורון עומדים מאחוריה. "איפה נייט?" אני שואל. כולם משפילים את מבטם. "אל תגידו לי שהם…" אני לא מסיים את המשפט. רון מסתכל אלי "הם מצאו אותנו. ניסיתי לחסום ותם אבל…" דבריו נקטעים. אלכסיס מביטה בו בבוז ואז מסתכלת אלי. "הם חטפו אותו"