S.H.I.E.L.D פרק 4

"תעצרי!" מכריז רון מהמושב האחורי, אלכסיס עוצרת מול בניין לבנים ישן ומתפורר. "איזו חורבה…" קיילה מעקמת את האף "זה לא כל כך נורא…" אני אומר במורת רוח, הבית שאני גדלתי בו היה הרבה יותר גרוע. אנחנו יוצאים מהמכונית ומתחילים ללכת לכיוון הבית. רון עומד פשוט להיכנס פנימה. "ווקי תעצור!" אני אומר בבהילות. "אתה נורמלי? אתה רוצה להתפרץ פנימה ולקוות לטוב? צריך תוכנית!" קיילה ממשיכה את מה שאני עמדתי להגיד. "תראו, מבנה רעייה." לאף אחד מהם אין מושג על מה אני מדבר. לפעמים אני שוכח שלא כולם גדלו בחווה באוהיו. "מבנה רעייה, עומדים גב על גב במרווחים קטנים. קוראים לזה ככה בגלל שככה הכבשים מצטופפות שהכלבים רועים אותם." אני מסביר, "מאיפה אתה יודע את הדברים האלה?!" קיילה נשמעת מבולבלת. "אני פשוט יודע" קיילה מושכת בכתפיה ונעמדת עם כתפה צמודה לשלי, משאירה לרון ואלכסיס מקום להצטרף למבנה. ככה אנחנו צועדים לתוך הבניין, קיילה צדקה, זו באמת חורבה. הדבר היחיד שיש בחדר הוא מדרגות מתכת שמובילות לקומה שנייה, אנחנו מפרקים את המבנה כמעט מיד, לוקחים את הרובים ומתחילים בחיפוש. החלל גדול וקירות הבטון מכוסים בגרפיטי,ערמות של לבנים שבורות ושאריות מתכת מכסות את הרצפה. החלונות המעטים שבורים ואלה ששלמים כל כך מלוכלכים שאי אפשר לראות כלום. האוויר חם ומחניק ובכל המקום יש ריח של אבק. אני שומע רחש מלמעלה. "חכו כאן" אני אומר. קיילה נראית כאילו בא לה להקיא. אבל זה לא מפריע לה להציק לי. "אתה אמרת בעצמך, זה אידיוטי ללכת לשם לבד. אני באה איתך" אני מגלגל עיניים. "טוב נו. אבל תמהרי" אני עולה במדרגות שניצבות בפינת החדר. הקומה עליונה הרבה יותר סגורה. אבל גם פחות מוזנחת, יש בה מסדרון ארוך שהרבה דלתות ניצבות בו, רובן סגורות אבל יש כמה פתוחות לרווחה, שמובילות לחדרים ריקים. אנחנו בודקים את כל הדלתות. שתיים מהן נעולות אני פורץ אחת. נשמתי נעתקת, היא מובילה לחדר גדול פי שניים מהאחרים, הקיר שמפריד בין החדר הזה לחדר הסמוך שהוא כמובן מקור הדלת הנעולה השנייה נהרס ברישול והחדר מלא מחשבים קיר אחד מכוסה כולו בניירות שמשורבטים אליהם רישומים ומספרים. ברגע שאני סוגר את הדלת מישהו מתנפל אלי מאחור.
אני כמעט מרחם על הבחור המסכן. מתוך אינסטינקט כופפתי את ידו מאחורי הגב והצמדתי אותו לקיר, מיד זיהיתי את התוקף כנתנאל קוגר, ההקאר שאני צריך לגייס. אני משחרר אותו ונסוג צעד אחורה. "אני לא רוצה לפגוע בך." אני אומר בקול רך, הכתפיים שלו נרפות מיד. בדיוק כמו שרציתי. לפעמים זה פשוט קל מידי. "מי אתה?" הוא שואל בקול מלא ביטחון, שאמור לגרום לי תחושה שהוא שולט במצב. גם הוא יודע לתמרן אנשים. זה בהחלט יהיה מעניין… "הסוכן ריימונד מיילס. מS.H.I.E.L.D" הוא מרים גבה. "סוכן חשאי כאילו?" יופי, ממש גאון. "תקרא לזה איך שאתה רוצה. אני כאן לגייס אותך" בדרך כלל הייתי עושה את זה ביותר עדינות, מתחיל להסביר לו כל מיני דברים קודם. אבל יש לי תחושה שהוא פשוט יתפוצץ מרוב התרגשות. "אתה, מציא לי, להיות סוכן חשאי?!" הוא שואל. קשה לי להחליט אם הוא ממש מת על זה. או ממש שונא את זה. "ומה יצא לי מזה?" העיניים שלו מצומצמות ברשעות. "זאת אומרת חוץ ממהזדמנות להציל חיים של עשרות ואלי מאות אנשים?" אני שואל בקול קריר. הוא מהנהן. "משכורת נאה ושימוש חופשי בציוד מחשוב בשובי מליארדי דולרים" אני מציין כבדרך אגב. "אתה רציני?" נראה לי שנתנאל הולך לצרוח מרוב התרגשות. אפשרי להיות יותר ילדותי מרון, מי ידע? "אני חושב שזו תשובה חיובית…" הוא מהנהן. "באופן רשמי אתה סוכן נתנאל קוגר" אני אומר "נייט" הוא מתקן אותי "ואתם לא צריכים, כאילו, לתחקר אותי קודם?" המצח שלו מקומט. אני צוחק צחוק קטן ותופח לו על הגב. "אנחנו כבר מכירים אתך יותר ממה שאתה מכיר את עצמך" הוא בולע רוק. "אוקיי… מה עכשיו?" הוא שואל, תמה. "למפקדה." אני מוביל אותו החוצה. קיילה אלכסיס ורון עומדים בחוץ עם שני רובי שמונה מילימטר מכוון לראש של נייט. הוא מעוד אחורה. "וואו אחי!!! לא אמרת לי שיש פה עוד אנשים!!!" הוא כבר בעיצומו של התקף חרדה. זה בדיוק מה שאני לא יודע לטפל בו. מעניין עם גם אני נראיתי ככה שגייסו אותי, סביר להניח שנראתי יותר לחוץ. דווקא אלכסיס ניגשת אליו "אני אלכסיס. אלא קיילה ורון. אין סיבה להילחץ, אנחנו רק חמישתנו כאן." היא מדברת בקול רך. חשבתי שאלכסיס עשוייה מקרח, אולי רק לקיילה אין לב… נייט נרגע טיפה. הוא קם. "אני נייט קוגר…" הוא אומר בקול רועד קצת, משום מה הוא נעמד מאחורי, כאילו אני אמור להגן אליו מפני קיילה. "תנו לי לאסוף את הדברים שלי." כולנו הולכים אחריו לחדר מלא המחשבים אני רואה מיטה קטנה שניצבת בפינת החדר, היא כל כך קטנה ונמוכה שלא שמתי לב אליה בהתחלה, הוא ממש גר כאן. בחדר הקטנטן והמסריח הזה. אני מתחיל לרחם אליו. אחרי כמה דקות יש לו מזוודה ארוזה אם כמה קפוצ'ונים וג'ינסים. הוא מביט מסביב "מה אם המחשבים?" הוא שואל. "כל החיים שלי אליהם" אוקיי זה כבר ממש עצוב. "אל תגאג נשלח מישהו לאסוף אותם. הוא מהנהן ולוקח מחשב נייד שחור שנח על המיטה, על המחשב מודבקת מדבקה ש
"dream it, be it*."מוטו מעניין בשביל מישהו שכנראה לא יצא מהבית שלו בחודש האחרון. נייט נעצר לפני הדלת. הוא מביט סביב ופעם אחת אחרונה ואז צועד בנוקשות החוצה. הוא מתיישב במושב ליד הנהג. פחות מחמש דקות אחרי שאנחנו יוצאים נייט נראה כאילו הוא שוקל ברצינות לקפוץ מהחלון. "מה קרה?" אני שואל אותו. "תראו יש משהו שאולי הייתי צריך להגיד לכם…" כל העיניים במכונית ננעצות בו בעוצמה כזאת שאני פוחד שהוא אלול להתפוצץ. "אם…יש כמה אנשים שלא ממש מחבבים אותי" אלכסיס נאנחת אנחת הקלה. "נו באמת נייט. לכולנו יש אנשים ששונאים אותנו." אני אומר. "במקרה של מיילס כל מי שפגש אותו אי פעם" קיילה אומרת בעוקצנות.
קול יריות נשמע ברקע. אני מסתכל החוצה מהחלון, טנדר רודף אחרינו. כמה אקדחים יוצאים מהחלונות שלו. והאנשים שבתוכו נראים. ממש עצבניים
נייט מביט בי בהתנצלות. הוא פותח את פיו לדבר "מתערבים שאותי שונאים יותר?"