Run On Love – Chapter 2

עניתי לטלפון אחרי הפעם השמינית.
בעודי יושבת ובוכה במקלחת שמעתי את הטלפון שלי מצלצל בחדר. זאת בטח אימא, אני לא מאמינה שהיא התקשרה אלי עכשיו, היא יודעת שאני לא במצב לדבר איתה, אני יכולתי עוד להיות ישנה, אוף.
אני מנגבת את הדמעות, נושמת עמוק והולכת לחדר. הטלפון שלי מונח על המיטה. אני מסתכלת על השם שמופיע על המסך, זאת לא אימא, זאת ליזי. ליזי היא החברה הכי טובה שלי, זאת שאני יכולה לדבר איתה על הכל ומה לא. אנחנו חברות הכי טובות כבר תשע שנים, מכיתה א', ואנחנו מספרות אחת לשנייה הכל, אין סודות.
לא עניתי לה.
שמתי את הטלפון על שקט וחזרתי לפרוסת העוגה שלי. בינתיים היא התחילה לקבל קצת טעם, וזאת כבר הפרוסה השלישית שלי. עוגת גבינה טעימה עם פירורים מלמעלה שאימא הכינה לפני כמה ימים. תמיד אהבתי עוגות גבינה, למרות שאני מעדיפה עוגות שוקולד, שוקולד זה מדהים.
אני מסתכלת על השעון. השעה 9:30, ואני מחליטה להוציא את לין לטיול. אני קושרת אותה לרצועה שלה ויוצאת החוצה. מזל שהורדתי את הפיג'מה, כי ממש לא היה לי כוח עכשיו ועוד הייתי יוצאת ככה. הלכנו קצת במורד השביל ואז ראיתי את טוד וחברה שלו קארלי, הם כנראה שוב הבריזו מבית ספר כדי לעשן קצת ביחד בחוץ. אני מניחה שצדקתי, כי קארלי החזיקה סיגריה בין האצבעות והיד של טוד הייתה מונחת על התחת שלה. אף פעם לא אהבתי את טוד, אבל קארלי היית ממש אחלה עד שנה שעברה, כשהיא וטוד התחילו לצאת. היא הפכה להיות מהבנות האלה שיש להן אופי של זונות והן נראות כמו זונות. היא הייתה ילדה חמודה ותלמידה טובה, אבל עכשיו היא מתנהגת היא סתם מתנהגת מגעיל לכל שאר הבנות ובקושי נמצאת בבית ספר. אפילו עכשיו היא הייתה לבושה חצי ערומה, עם חולצה לבנה דקה שבקושי כיסתה חצי מהגוף שלה והבליטה את החזיה שלה, ומכנסיים קצרים שבקושי הגיעו למעבר למתניים שלה.
אני מצליחה להגיע לסוף השביל בלי שהם ישימו לב אלי וחוזרת מהר הביתה. השכונה שלנו היא בעצם הרבה בתים פרטיים עם כמה מקומות להסתובב בהם כשמשעמם ואין לך כוח לצאת.
כשאני נכנסת הביתה אני חוזרת לחדר וזורקת את עצמי על המיטה. כשאני מרימה את הטלפון אני רואה שמונה שיחות שלא נענו והמון הודעות, כולן מליזי. אחרי מחשבה קצרה אני מחליטה לחייג את המספר שלה, לא היה לי נעים להשאיר אותה ככה, היא בטח דואגת.
אבל חסר לה שהיא תגרום לי לדבר על ג'ייסון.
"ג'ניפר!" ליזי צועקת "איפה את? למה את לא עונה לי?!"
"היי ליזי, אני לא באה היום" עניתי.
"את הברזת? כן בטח! את חולה? את לא נשמעת חולה, קרה משהו?" היא שואלת.
"לא ליזי אני לא חולה" אני אומרת ומיד מתחרטת, למה לא אמרתי לה פשוט שאני חולה, אוף עם כנות!
"אז מה קרה?" היא שואלת ולא עוצרת "את יודעת שאת יכולה לספר לי הכל, איפה את? את עם ג'ייסון? גם הוא לא בא היום, אתם נמצאים ביחד עכשיו?" היא צוחקת. ליזי יודעת שאני לעולם לא אבריז סתם.
"לא, אני לא עם ג'ייסון ליזי, אני פשוט לא באה היום, אין לי כוח" אני עונה ורק רוצה לחזור כבר למיטה.
"אין מצב שאת תבריזי כי סתם אין לך כוח, מה את אני?" היא ממשיכה לצחוק, לא מודעת למה שעובר עלי בשיט.
"כן ליזי, גם לי מותר לא להגיע יום אחד, אוקיי?" אני מתחילה לכעוס.
"בסדר, בסדר, אני סתם אומרת שזה לא הגיוני. את אף פעם לא מבריזה, אפילו בפעם ההיא שג'ייסון הציע שתלכו ביחד ל…" היא לא מסיימת, כי אני קוטעת אותה.
"די לדבר כבר על ג'ייסון!" אני צועקת, מתאפקת בקושי שלא לבכות.
"למה, מה קרה?" היא שואלת ואז מבינה מה קרה "אוי… אתם…?"
"כן!" אני אומרת, כבר לא מסוגלת לעצור את הדמעות.
"אוי, מסכנה שלי… את רוצה שאני אבוא?" היא שואלת.
"לא, לא, אני רק רוצה להיות לבד" אני עונה.
"את לא יכולה להישאר לבד במצבך, אני באה" כזאת ליזי, עקשנית.
"לא ליזי! את לא זוכרת מה המנהל אמר שיקרה אם תבריזי שוב?" אני מזכירה לה.
"שיזדיין המנהל, אני בדרך אלייך מתוקה, תחזיקי מעמד" היא אומרת ומנתקת.
אני מניחה את הטלפון בעדינות על המיטה ומנסה להחזיק מעמד, ללא הרבה הצלחה.