Rose Dark- פרק 1 (שכתוב )

פרק 1 חלק א ' :

זה היה בוקר רגיל בבית היתומים , כולם היו עסוקים במטלות וחלקם ,כמוני , רבצו בחוסר מעש בחדריהם . בחדר שלי , שבו לא הייתה אף אחת חוץ ממני השתררה דממה וממש יכולתי לשמועה את אור השמש שחודר מעבד לחלון הרחב .
הבטתי החוצה בחיוך , השמיים היו כחולים ולא נראה שיש אפילו ענן בשמיים .
מבחוץ יכולתי לשמועה את צעקותיו של בילי שבטח הסתבך שוב עם אחד הילדים הגדולים .
"סליחה ג'ורג . באמת שהתכוונתי לפגוע בקיר ולא בראש שלך , זו לא אשמתי שהוא כל כך גדול .” חייכתי לעצמי , הוא כזה טיפש .
פתאום משהו הפר את שלוותי , צעדים מהירים ולצידם התנשפות .
מרי , אם הבית של בית היתומים נכנסה לחדרי בסערה .
"אוי רוזה מותק , תתלבשי מהר ותתארגני . יש במשרד של אריק מאמץ פוטנציאלי בשבילך" החריזה מרי בחיוך רחב . בלי לעצור לשנייה היא רצה אל הארון הגדול שהיה בקצה החדר ,ושרת שניים עשר בנות ,והוציאה ממנו שמלה .
"קדימה יקירתי , הבחור הזה לא נראה לי כמו אחד שיחכה זמן רב " היא הושיטה לי את השמלה , שהייתה לבנה ונקייה ואליה פרחים כחולים שנראו טרופיים , ויצאה מאחד במהירות כשנעליה העקב שלה מהדהדות במסדרונות .
חייכתי לעצמי בהתרגשות , בעבר כבר היו כמה מאמצים פוטנציאלים בשבילי אבל מעולם לא קרה עם זה שום דבר , תמיד הם התחרטו או בחרו לאמץ משהו אחר . אבל הפעם הייתה שלי תחושה שזה יהיה שונה .
לבשתי במהירות את השמלה הלבנה שהגיעה לי עד הברכיים והייתה ללא שרוולים. חייכתי אל עצמי במראה שהייתה תלויה ממש ליד הארון ויצאתי אל כיוון הקומה התחתונה לחדרו של אריק . כמעט כל הילדים של בית היתומים בילו את הבוקר החמים בחצר אבל בכל זאת חייכתי בברכה לאלה שכן ראיתי . זה היה יום מושלם , היום שבו יאמצו אותי !
הגעתי במהירות אל הדלת הגדולה והחומה של חדרו של אריק ודפקתי אליה קלות ,אחרי שאריק נתן לי רשות להיכנס פתחתי את הדלת ונעמדתי ,כמעת בלי כל יכולת לזוז, מול בחור ישב על כיסא העור ליד אריק , ה'מאמץ הפוטנציאלי ' שלי .
"בלי נעליים …” מלמל אריק לעברי .
השפלתי את מבטי אל רגלי בבושה . “שכחתי … " מלמלתי תוך כדי .
"לא משנה שבי בבקשה ותציגי את עצמך בפני אדי " אמר אריק והחווה בידו אל כיסא משרדי ישן מסתובב . התייבשתי על הכיסא והנעתי את רגלי קדימה ואחורה בהיסח דעת . ידעתי בדיוק מה עלי להגיד .
"קוראים לי רוזטה אנג'לה מורגן פרי " אמרתי בחיוך גאה .
אדי הביט בי בבלבול . “אני פשוט אקרא לך רוז בסדר ?” הוא שאל בחיוך .
כשאדי אמר את השם רוז הוא נשמע כל כך יפה , מלכותי , אצילי אפילו . חייכתי והנהנתי בהסכמה .
"אני בת חמש והגעתי לכאן לפני שנתיים אחרי שהוריי מתו בתאונת דרכים " המשכתי , אדי נראה נבוך " זה בסדר , אני לא זוכרת אותם המשפחה שלי היא אריק ומרי והילדים בבית היתומים . אני נוראה אוהבת את המקום הזה אבל מילי פטריק אומרת שחלומו של כל יתום הוא להיות מאומץ " אמרתי ונזכרתי בדמותה השחצנית והבלונדינית כשאמרה את הדברים .
"את חבר טובה של מילי ?” שאל אדי בחיוך שחשף שני שורות של שיניים לבנות ומבריקות .
"לא . אני שונאת אותה , היא חושבת שהיא משהו מיוחד בגלל שהיא יודעת צרפתית , אבל מרי למדה אותי להגיד כמה מילים בספרדית אז אנחנו די שוות בנושא אמיגוס " אמרתי והתגאתי בכך שאני יודעת את משמעות המילה חבר בספרדית . אדי חייך בשביעות רצון .
תספרי לי עד על עצמך רוז , מה את אוהבת לעשות ?” הוא שאל בחייך ועיניו החומות נצצו באור השמש שנכנסה מחלון חדרו של אריק .
"אמ… אני אוהבת לצייר ויש לי המון צבעים וציורים שציירתי , מרי נתנה לי קופסה גדולה לשמור אותם . ואני אוהבת דגני בוקר עם חתיכות שוקולד בפנים , ואת ימי שלישי כי … אני לא באמת יודעת למה הם פשוט ימים שמחים כאלה " חייכתי . גם אדי חייך וגם אריק . קיוויתי שזה סימן טוב , משום מה רציתי שרדי יאמץ אותי. הוא לא נראה כמו הורה ,אבל לא רציתי שמשהו יהיה התחליף להורים שלי , אומנם לא הכרתי אותם אבל זה לא אומר שרציתי שהיה להם תחליף . ואדי נראה כמו האדם המתאים להיות ה'לא תחליף להוריי' .
הוא לא נראה מבוגר במיוחד , לא יותר מבן עשרים חמש . הוא היה יפה תואר ללא ספק , היו לא עיניים חומות ירוקות ושיער שטני קצוץ , מבנה גופה היה שרירי ופניו כאילו קרנו שמחת חיים .
לפני כמה חודשים הייתה ילדה שאומצה על ידי אדם זקן , היא הייתה בת שש עשרה והיא הייתה יפיפייה היה לה שיער שחור וחלק ועיניים כחולות ועמוקות . היו שמועות שאותו אדם התעלל בה והעביד אותה , כששאלתי את מרי עם זה נכון היא צחקה ואמרה ,” את באמת חושבת שאריק היה נותן לזה לקרות ?” . ידעתי את התשובה , אריק לעולם לא היה נותן לזה קרות אבל כשאותו אדם חזר אחרי כמה ימים לאסוף כל מיני מסמכים בקשר לילדה הוא באמת נראה לי חשוד .
אחרי המקרה הגיעו שלוש מאמצים פוטנציאלים בשבילי . סירבתי להיפגש עם שלושתם .
רק אחרי שנפגשתי עם הפסיכולוגית של בית היתומים , פולה , הסכמתי להיפגש עם עד מאמצים . פחדתי שאותו גורל כמו זה של הילדה היפיפייה יקרה גם לי .
כשהבטתי באדי לא חשבתי על שום דבר כזה . הוא לא נראה חשוד או מאיים , הוא פשוט נראה נחמד וכאילו הוא באמת רוצה לאמץ אותי . כיוויתי כל כך שאני לא מדמיינת את זה .
"אני חושב זה מספיק " חייך אריק .” רוזטה , חכי מחוץ לדלת . אני ואדי נדבר קצת. “ הוא חייך . חייכתי עליו בחזרה ויצאת מחדלת בדילוגים .
ליד הדלת של אדי היה ספסל עץ , הילדים בבית היתומים קראו לו ספסל גזר הדין , הוא הזכיר ספסל בית המשפט , קשה ולא נוח ידעת את זה בגלל שלפני שהביאו אותי לבית היתומים הייתי בבית משפט בו השוטרים ועורכי הדין החליטו שהכי טוב זה האני אשאר בבית היתומים של אריק ומרי .
שוב ניערתי את רגלי בהיסח דעת אחורה וקדימה , המחשבות החלו להתרוצץ במוחי . אני עד אתגעגע למקום הזה , לחדר האוכל , לטורנות השירותים , למרי ואריק וכל החברים שלי כאן. יהיה כל כך עצוב לעזוב עכשיו .
"נו מי מאמץ אותך ?” קול מוכר הוציא אותי מהרהורי . זה היה בילי שחייך עלי חיוך חסר שן שגרם לנמשים שעל פניו להראות כאילו הם רוקדים .
"קוראים לו אדי והוא נראה ממש נחמד " אמרתי אך לא הבטתי בו . בילי היה הילד הכי שובב ומעצבן בכל בית היתומים , הוא הציק לכולם ,גדולים וקטנים ,אבל לי הוא הציק יותר מכולם.
"וואו יש כאלה עם כל כך הרבה מזל "הוא אמר והתיישב לידי על ספסל גזר הדין .
"אין לך איזה מטלות לגמור או משהו ?” שאלתי כדי שילך .
כמו על פי סימן נשמע קולה של מרי , “ איפה אתה אנטון בילי פרנק ? יש לך עד עשבים לנקש "היא צעקה בקול . בילי קרץ עלי , חייך ומהיר להתחבא במקום כל שהוא .
הוא כל כך טיפש , חשבתי כבר בפעם השנייה היום ולא יכולתי שלא לחייך .
הדלת נפתחה ואדי ואריק יצאו מתוכה .
"אני מציאה שתלכי לארוז את חפצייך רוז , כי את באה איתי לניו יורק ,” חייך אדי . לא יכולתי שלא לחבק אותו חיבוק חזק . זה היה כל כך מוזר , בהתחלה הוא נרתה מעט ואז הוא הניח את ידו על גבי וידעתי שהוא מחייך .
"אני אלך עכשיו " אמרתי וחייכתי .
מאחורי גבי שמעי את אריק מזכיר לי לא לשקוח את הנעליים הפעם , צחקתי ועליתי במעלי המדרגות אל הקומה השנייה , אל החדר שלי ואל המיטה .
מתחת למיטה שלי הייתה מזוודה ישנה בצבע אדום דהויי , היא הייתה שלי מאז שאני זוכרת את עצמי . לתוכה הכנסתי את הצבעים שלי וכמה מהציורים שאהבתי , הכנסתי גם כמה בגדים חדשים במידה שלי מהארון ואת התמונה שבה הופיעו כל ילדי בית היתומים ביחד עם אריק ומרי , שהייתה תלויה מעל מיטתי . לבשתי את הנעליים שלי וירדתי למטה בריצה כל כך מהירה עד שהתנגשתי באדי , הוא התעלם לגמרי מההתנגשות שלי בו חייך ואחז בידי בידיו הגדולות .
"להתראות אריק , אני אבוא לבקר " חייכתי ונופפתי לו מעבר לכתפי .
"להתראות רוזטה , אני אחכה לך " הוא קרא .
המשכנו להתקדם לכיוון היציאה אל החנייה ,שם חנתה ככל הנראה מכוניתו של אדי .
"אוי בוניטה קטנה שלי איך אני אסתדר בלעדיך ?” שאלה מרי ומחצה אותי בחיבוקה .
"איהיה בסדר מרי , אני אבא לבקר " חייכתי אבל התחלתי להרגיש את הדמעות מעקצצות בעיניי .
"את מבטיחה מיכה ?” היא שאלה וניתקה אותי רק קצת מגופה .
לא יכולתי לדבר אז פשוט הנהנתי וניסיתי לחייך .
"אז אני אהיה בסדר " היא חייכה ועזבה אותי .”בהצלחה מותק " היא קראה וחזרה לנזוף בכמה ילדים שיחזרו לעבודה .
"את תהיה בסדר ?” שאל אדי כאילו ידע אני עומדת לבכות .
"כן , אני אוכל לבקר בשבוע הבא " שאלי .
"ברור , מתי שתרצי " חייך עלי אדי מלמעלה , הוא היה כל כך גבוה .
נכנסנו אל המכונית שלו שהייתה לבנה הוא הושיב אותי ליד החלון והידק את חגורת הבטיחות השחורה סביבי והתיישב במושב הנהג לפני .