Purple Pie diary – פרק 5

"אני יכולה להישאר בבית?" שאלתי את אמי,
"למה? את לא נראית חולה" היא ענתה, "כואבת לי הבטן נורא" אמרתי והחזקתי את הבטן,
"בסדר.. תישארי" אמרה ונאנחה, הודיתי בלבי, יש לי מזל שאבא שלי יוצא מוקדם לעבודה.
נשארתי במיטה, וניסיתי להמשיך לישון, הראש שלי התמלא מחשבות,
'מה דניאל יחשוב על זה שלא באתי היום?'
'אולי הוא שונא אותי עכשיו?'
אוף.
רגשות אשמה החלו להכות בי, על זה שעזבתי אותו לבד בפארק, שרצתי וברחתי ממנו.
הוא בטח נפגע מיזה, לעזאזל איתי אני כל כך סתומה!
קמתי מהמיטה אל הרצפה הקרה, שפשפתי בשנית את עיניי והתקדמתי לכיוון המקלחת,
שטפתי את פניי וצחצחתי שיניים, וחזרה למיטה.

"את לא באמת חולה" נזפה עליי חברתי בסקייפ,
"אז מה?" אמרתי, "את מפספסת חומר" אמרה,
"אבל אני משלימה" אמרתי והבטתי בה בפרצוף חמוץ.
"אהה מה שתגידי" אמרה בפרצוף משועמם ושיחקה בשיערה,
"הו!" קיפצה, "את יודעת? דניאל חיפש אותך" אמרה והביטה בי סמוקה,
"נו ו..?" ניסיתי לגייס את כל הכוחות לטון לא מתעניין, "זהו, הולך בניכם משהו?" שאלה וצחקקה לעצמה, "לא! ושלא תעזי אפילו לחשוב על דבר כזה!" התעצבנתי,
"דניאל וסהר יושבים על העץ, מ-ת-נ-ש-ק-י-ם" אמרה במנגינה מעצבנת,
"תסתמי" אמרתי וניסיתי להתרכז במשחק, "ניצחתי!" קראתי בהתלהבות,
"זה בפוקס" ענתה וצחקה, "עכשיו אני אקרע אותך!" אמרה, "רק רגע, את מנסה להעביר נושא!" אמרה בפרצוף נוזף, "עלית עליי" אמרתי בציניות,
"את יודעת, דניאל די חמוד" אמרה, התחלנו משחק חדש, לא עניתי.
"הלו, סהר! כשהוא חיפש אותך הוא נראה עצוב… נו ספרי לי כבר מה הלך!" המשיכה לצחקק ולנדנד לי, "ררר .. דיי!" אמרתי בקול מעוצבן, "אז תספרי לי!" אמרה בקול מתעניין,
"ליאת, לא הלך בינינו כלום! כ-ל-ו-ם!" שיקרתי, "אז כשיהיה, תספרי לי" אמרה וקרצה לי,
"את יודעת שאת ממש מעצבנת?" אמרתי לה בכעס, "כן" חייכה וחתכה את ראשה של השחקנית שלי, "נו באמת!" אמרתי, היא חייכה חיוך ניצחון, "טוב, אני צריכה לזוז! ביוש" אמרה ונופפה למצלמה, "ביי" אמרתי וניתקתי את השיחה.
אוף, מה אני אעשה כל היום במיטה? אפילו אין לי כוח לזוז..
שמעתי את דלת הכניסה נפתחת, "כן, היא למעלה" הקול של אמי נשמע מלמטה,
שמעתי צעדים עולים במדרגות, הבטתי בדלת חדרי וראיתי את הידית יורדת למטה,
וממנה הגיח ראשו של דניאל, "אפשר להכנס?" הוא שאל בטון מובך,
הייתי מופתעת לגמריי, הסמקתי מעט ועניתי בגמגום קל, "כ-כן" הוא נכנס, החסרתי פעימה.
"את חיוורת.. כנראה שאת באמת חולה" אמר וצחק קלות, הוא גירד בעורפו והתקדם לכיווני,
כל צעד גרם לי להרגיש לחוצה יותר ומזיעה יותר, מה הוא רוצה ממני?
"טוב.. אני מבין שדחית את ההצעה שלי.. אבל.. תני לי רק.. א-אני.." הוא הפסיק לדבר והתקרב אל פניי, כששכבה דקה מאוד של אוויר מפרידה בנינו, הבטתי בעיניי הדבש שלו,
מרותקת, פחדתי לדבר.
הוא התקרב לשפתיי והרגשתי שאני חייבת לעצור את זה, ליפני שאני אעשה טעות.
"ד-דניאל.." גמגמתי והתרחקתי, הוא נראה פגוע, "אני מצטערת.." אמרתי בלחש,
"זה בסדר. אני מבין" אמר בטון לא אמין, "ב-באמת?" גמגמתי מעט, והוא ענה בזעם,
"לא! אני לא מבין!" באותו הרגע לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, אני אף פעם לא אוהבת שצועקים עליי. סטרתי לו.