Purple Pie diary – פרק 2

בדקה ה90 הצלחתי להתחמק מהכדור ונפלתי על ליאת שהתעסקה בפלאפון שלה,
"ליאת! את בסדר?!" קמתי מעלייה ושאלתי בדאגה רבה, אפילו רבה מידי, היא לא ענתה לי.
עינייה היו פתוחות לגמריי וניצוץ תפס את עיניי, ירד לה דם מהראש,
"ליאת!!" התחלתי לצרוח, כל התלמידים התאספו סביבנו, הוצאתי את הפלאפון מכיסי וחייגתי לאמבולנס,
"חברה שלי כאן גוססת!!" צרחתי לתוך הפלאפון, הם ענו שהם יגיעו תוך כמה דקות, מסרתי להם את הרחוב והשם של הבית ספר וניתקתי.
שמעתי מלא רחשים סביבי, דאגתי לה בטירוף.

האמבולנס הגיע והעלה את ליאת על האלונקה, הם טיפלו בה בתוך האמבולנס, ואמרו שזה נזק ממש קטן ושלא צריך לעשות מי זה סיפור כי בסך הכל הנפילה לא גרמה לשום נזק לראשה חוץ משריטה קטנה.
נשמתי לרווחה ונרגעתי.
לקחו את ליאת לחדר האחות ונתנו לה לנוח שם עד שתתאושש.

נזכרתי שהיום יש לנו רק 4 שעות, תודה לאל!
לקחתי את התיק שלי, יש לי שעתיים מדעים בכיתה שאני משולבת בה.
ירדתי למעבדה ב' וראיתי שמחצית מהתלמידים של ז'3 וז'2 מחכים למורה, חיכיתי גם אני והתיישבתי על הרצפה.
בינתיים אין לי חברות מהכיתות האלו חוץ מאחת, אני מחשיבה חברה לכזאת שאני יכולה לתת בה אמון, לספר לה דברים ולצחוק איתה.
יש תלמידים שאני רק מכירה אז אני מחשיבה אותם כחברים לכיתה, אבל אני בקושי מחליפה איתם מילה או שתיים.
אבל האמת שמה שהכי גרוע, זה שאני יושבת ליד הילד הכי מעצבן ! כל השיעור הוא מדבר ואני לא מצליחה להתרכז בדבריי המורה, עד שכמובן היא מעירה לו ואחר-כך הוא עובר לפתקים.

המורה הגיעה ופתחה את המעבדה, קמתי וטפחתי על בגדיי, ניקיתי אותם מלכלוכי הרצפה.
התיישבתי במקומי, וכך גם אור, ועכשיו הגיע הסיוט- החפירות שלו.
רק שהפעם אני די מופתעת.
"סהר" קרא אליי אור, "מה?" שאלתי,
"דניאל אמר לך משהו?" שאל, לא הבנתי, "דניאל? לא, אנחנו בקושי מדברים.." אמרתי הכי בשקט שאני יכולה,
"גברת היל ואדון לנטר! אתם מדברים בשיעור שלי? אולי תרצו לשתף אותנו בנושא הדיבור שלכם?" נזפה בנו אורנה, "לא" ענה לה אור בטון של חוסר עניין,
"לך להרשם על הפרעה!" אמרה לו והוא קם ממקומו ודחס את ידיו בכיסיו ,
"גם כן את.." מלמל למורה ויצא בטריקה.
כל הכיתה צחקה, "עוד מישהו רוצה ללכת להרשם?!" המורה השתיקה את כולם.
"אני מבינה שלא" חייכה לעצמה והמשיכה ללמד. 'אוי המורים והפוזות שלהם' חשבתי לעצמי ונשפתי על הפוני שלי.

הגעתי הביתה אחריי יום מתיש, 'איזה מזל שעשיתי שיעורי בית בכיתה, עכשיו יש לי קצת זמן לעצמי' חשבתי והוצאתי את הבריסטול הגדול שהתחלתי לצייר בו משלשום בערב, והמשכתי את הציור.
הרגשתי רעבה אחריי כמה דקות וירדתי לבדוק אם יש משהו במקרר, הוצאתי ממנו שניצלים, פתחתי את המארז ושמתי שני שניצלים על צלחת פלסטיק וחיממתי במיקרוגל.
בזמן שהשניצלים התחממו, קלטתי את המחשב דלוק, אז ניגשתי אליו ופתחתי את הגוגל,
"my little pony games" הקלדתי ולחצתי אנטר, התחלתי לשחק משעמום וכששמעתי את הצפצוף שמתריע על זה שהשניצלים מוכנים, הוצאתי קטשופ מהמקרר ואכלתי את השניצלים.
הרגשתי מלאת אנדרנלין, שזה אומר שאני לא אוכל להתרכז בציור. הוא ממש דורש ממני סבלנות. ככה שהחלטתי שאני אצא לרכוב על הסקייטבורד שלי.
לבשתי מגנים וקסדה ויצאתי מהבית כשהסקייטבורד בידי, נעלתי אחריי את הדלת והתחלתי לרכוב עד לפארק.

הסתכלתי על רן הילד שהוא שכבה מעליי, הוא רוכב מדהים, ונראה מדהים, ואני די בטוחה שגם האופי שלו הוא כמו שאני מתארת, נחמד, אדיב, טוב לב, וחמוד.
לפעמים יש לי חשק לא מוסבר להיתקל בו ב"טעות" , ואחר-כך נכיר, ואז ניהיה חברים!
אוי אני סתם מפנטזת לעצמי, כאילו שדבר כמו זה יקרה.
רן ירד מהרמפה אל האדמה, וחיבק איזה מישהי, הרגשתי איך הקנאה בוערת בתוכי, וליפני שאני אעשה משהו רע, ניסיתי להסתלק משם הכי מהר שאפשר, ונתקלתי במישהו, שכמובן הוא לא רן.