Purple Pie diary – פרק 1

06:00
"סהרי, היית כל הלילה במחשב?!" שאלה אותי אמי, העיניים שלי היו נפוחות ואדומות, כאילו בכיתי או צפיתי בסרט של 24 שעות במסך של 60 אינץ' .
"כן.." עניתי בשקט בקולי הצרוד, היא עזרה לי לקום מהכיסא, "אני לא מרשה לך שוב לעשות את זה, תראי כולך אדומה והלחי שלך מלאה בסימנים מהכפתורים של המקלדת!" אמרה אמי במעין נזיפה, נאנחתי, "בסדר, בסדר" עניתי לה ושחררתי את כתפיי מידיה, והלכתי לחדר המקלחת.
זמזמתי לעצמי את השיר של הלהקה 'fall out boy – My Songs Know What You Did In The Dark ' בזמן הצחצוח, ירקתי את כל הזוהמה שהייתה בפי לכיור ושוב שטפתי את הפה.
כשיצאתי מחדר מהמקלחת קיבלתי קבלת פנים קטנה מקיטי החתולה שלי,
היא יללה לעברי ועברה בין רגליי בחיכוך, ליטפתי את ראשה קלות והלכתי חזרה לחדרי.
הורדתי את בגדי השינה ומיד רוח קרה עברה וליטפה את גופי, הצטמררתי.
התלבשתי בבגדי בית הספר, חולצת בית ספר, וסתם ג'ינס.
נעלתי מגפיים כי אמא טוענת שירד גשם, ומעל החולצת בית ספר לבשתי סוודר צבעוני.
סירקתי את שיערי והשארתי אותו פזור, הסתכלתי על הלכה השחור שאני צריכה לחדש, זה התקלף מרוב שגירדתי את זה.
"מפגרת" זרקתי לעצמי, כל זמן שאני יכולה אני פשוט מאשימה את עצמי, כי ככה זה, תמיד אני אשמה בהכל. תמיד אני זאת שיאשימו.

"יצאתי, ביי אמא" קראתי והיא ענתה , "ביי, תהני בלימודים" איך אפשר להינות בלימודים?!
זה דבר לא אפשרי. גם אם באמת אני אשתדל. האמת, שזה גם תלוי במקצוע, כי יש מקצועות שאני אוהבת, ויש מקצועות שאני לא סובלת.
בזמן הליכתי אל בית הספר, ראיתי כמה חתולים בדרך, אמא אומרת לי שאסור לגעת בחתולי רחוב, יש להם המון מחלות, אבל אני כמעט ולא מקשיבה, אני לא מסוגלת להתעלם מחמידות שכזו!
ליטפתי אחת מהן ואיזה ילד אחד מלמל לחברו "מגעילה" 'צודק, אני מגעילה' אמרתי לעצמי בציניות, לפעמים הילדים האלה שחושבים את עצמם הכי נקיים והכי מסודרים והכי שווים והכי והכי והכי! כל כך מעצבנים אותי, בא לי פעם אחת לזרוק על אחד מהמושלמים האלה קאפקייק! שיימרח להם על כל הפרצוף, ואז הם כבר לא יהיו מושלמים!
הסתכלתי על הצג של הפלאפון שלי, וקלטתי שכבר השעה 07:50 , 'שיט!!! אני מאחרת!' צרחתי במחשבותיי והתחלתי לרוץ בחיפזון אל בניין בית הספר שהיה עוד כמה רחובות ממני.

שמעתי את הצלצול ברקע, ונכנסתי בדיוק לכיתה כשהמורה עלתה במדרגות, ואני בעצם השגתי אותה מהמעבר השני.
"בוקר טוב תלמידים" כולם עמדו בשעה שאני הוצאתי במהירות ציוד מהתיק ואחריי זה עמדתי יחד איתם.
"שבו" הורתה המורה והניחה את הקפה שלה על שולחנה.
"אפרת" הצביעה ליאת, חברה שלי, "כן?" שאלה המורה, השם של המורה הוא בעצם אפרת, וכולם קוראים לה ככה, בשמה הפרטי, כל 14 התלמידים.
כן, אני בכיתה קטנה.
כיביתי את הפלאפון ליפני שהמורה תעיר לי והנחתי אותו בתיק, לא הקשבתי למה שליאת שאלה ובדיוק אחריי זה התחלנו ללמוד, ספרות.

"מה יש עכשיו?" שאלה אותי ליאת, "אמ, עכשיו יש היסטוריה" נאנחתי ואמרתי בטון מאוכזב, אני שונאת היסטוריה.
"למדת למבחן?" שאלה אותי, "אני לא עושה אותו בגלל שכבר עשיתי אותו בכיתה שאני משולבת בה" השבתי, "את יכולה לעזור לי ללמוד אליו יותר טוב? אגב כמה קיבלת בו?" שאלה בחיוך, "קיבלתי 95, זה ממש קל. אני יכולה לעזור" השבתי באותו חיוך והוצאתי את המחברת שלי, נתתי לה את החזרה למבחן, "תשנני אותו, אני אשאל אותך את השאלות שכתובות פה ואני רוצה תשובות מושלמות!" צחקתי בחיוך, היא צחקה גם כן והתחילה לשנן במקומה.

ההפסקה החלה, יצאתי מהכיתה אל החצר, בהיתי בכל התלמידים שעברו על פניי, השתעממתי. איחלתי כבר לסיום הלימודים.
הבטתי ישירות לפתע וקלטתי כדור שמועף בפיצוץ היישר לפניי