בעניים פקוחות לרווחה – פרק 1

אפריל 1992

זה היה בוקר אביבי. רוח חמימה ליטפה את פניו של עמית. לאט לאט השמיים התכסו עננים, בדיוק כפי שהחזאים אמרו. הרוח התחזקה והעיפה על רגלו של עמית עטיפת ספר. הוא נבהל והתכופף כדי להרים את העטיפה המוכתמת בדם. על העטיפה השקופה הייתה מדבקה ועליה נכתב יונתן גול… שאר המילה הוכתמה בדם. עמית שיער כי זו העטיפה של יונתן גולשטיין, ילד מהכיתה המקבילה.
חצר בית הספר הגדולה הייתה המקום האהוב ביותר של עמית בבית ספר. שלל פרחים ועצים פרחו בחצר והקנו לה גוון פראי. עמית אהב למצוא פינה שקטה בין הצמחים, לעצום עיניים, להקשיב ולדמיין. הוא היה שומע את צעקות הילדים ואת הצחוק המתגלגל, ודמעה קטנה הייתה זוחלת על לחיו הרכות, מלטפת נמש נמש ומתפוצצת על הרצפה. הצלצול היה הדבר היחידי שהצליח להחזיר אותו למציאות, בעצם זה לא היה הדבר היחידי. נועם וחבורתו היו הדבר השני. ברוב ההפסקות הם לא מצאו אותו אך שכן הצליחו למצוא זה לא היה מחזה נעים במיוחד. נועם פקד עליהם לתפוס אותו, להרביץ ולקלל אותו, הוא תיעב את עמית עד עמקי נשמתו. עמית שנא אותם. הוא שנא את שאר חברי הקבוצה יותר מאשר את נועם. הם לא יותר מאשר חבורה של בולדוגים קשורים ברצועה שנועם מחזיק חזק מאוד וקרוב מאוד חשב לעצמו. כל פעם אחרי שסיימו "לשחק" איתו הוא חזר לשבת וחשב שהוא היה יכול להיות בנאדם חרא כזה, או יותר גרוע, הוא היה יכול להיות בולדוג. עמית שמח שהוא עשה את הבחירה הנכונה בחיים ועכשיו הוא עצמאי. בראשו שמע את הקול של אמו מהדהד "עדיף להיות נחמד מאחורי הקלעים מאשר בן זונה באור הזרקורים." הוא צחק. כמובן שאמא שלו לא השתמשה במילה הזאת אבל היא נשמעת יותר טוב.
המורה חווה הגיעה עם כוס מים קרים בידה הימנית ושקית עם קרח בידה השמאלית.
"הנה, שתה ושים את הקרח על הרגל שלך" פקדה עליו בקול המלטף שלה. היא הייתה שמנמנה ואת ראשה העגול עיטרו שיערות אדומות בתספורת קצרה. היא אהבה בגדים שחורים ורוב הזמן היא הייתה מגיעה לבית הספר כאילו באה להלוויה. בניגוד גמור למה שהיא לבשה היא הייתה הבנאדם הכי שמח עלי אדמות, או לפחות המורה הכי שמחה. חווה הייתה המורה שלו למתמטיקה. "אני מורה עוד מאז שבית הספר הזה היה בחיתולים" היא אמרה בשיעור הראשון וכל הילדים צחקו. אין אחד שלא אהב אותה. אפילו שעמית לא היה התלמיד החכם ביותר בכיתה, בלשון המעטה, היא גרמה לו להרגיש הכי חכם בעולם. "יופי אני שמחה שאתה מצליח" אמרה לו יום אחד כשראתה אותו עושה שיעורים בספרייה "אתה מתקדם יפה ילד שלי." היא התיישבה לידו והזיזה את השיער הארוך מפניו. שערו השחור היה חלק והוא נצץ אפילו בחדר הספרייה החשוך. דמעה קטנה נפלה על המחברת וטשטשה את התשובה שהייתה כתודה בעיפרון צבעוני- להדגשה. "למה אתה בוכה נערי?" היא שאלה וחיוך קטן עלה על שפתיו הדקות. עמית אהב שחווה קוראת לו נער, הוא נשמע יותר מבוגר ככה.
"נועם, הוא… הוא… הוא מתנהג אליי לא יפה." אמר בעודו מוחה את הדמעות. חווה הוציאה טישו מתיק העור השחור שלה. "הוא לא שווה את זה." אמרה וצחקה.
"למה את צוחקת המורה?" שאל עמית
"כי אני אומרת לך בדיוק מה שאמרו לי כשבעלי לשעבר עזב אותי," היא השתתקה לרגע "הייתי הרוסה, לא האמנתי בחיים שהוא יעזוב אותי הכפוי טובה הזה יימח שמו.." "סליחה עמית" היא אמרה בבושה, "החיים הפרטיים שלי אינם עניינך ובטח שהם גם לא מעניינים כלל וכלל!"
חיוך עלה על פניו של עמית והם החלו לצחוק עד שהספרנית אמרה להם לשתוק וכך הם עשו. עמית לא הבין למה היא אמרה שבעלה עזב אותה, הרי כשאנשים מתחתנים הם נשארים ביחד כל החיים, או כך לפחות חשב. הוא לא הספיק לשאול את חווה למה בעלה עזב אותה כי היא הסתכלה בשעון והבינה שהיא מאחרת לרופא השניים שלה.
"אם אי פעם תצטרך משהו או מישהו אתה יודע איפה למצוא אותי." היא חייכה ועמית חייך לה בחזרה והיא נעלמה אל תוך האור הגדול שעטף את החדר האפלולי של הספרייה.
"עמית….?" "עמית….?" חווה שאלה
"תחזור לכדור הארץ עמית" היא ניסתה להצחיק אותו אבל אפילו חיוך היא לא הצליחה להוציא ממנו. הוא הסתכל עליה במבט מרוקן מתוכן. הברך שלו כאבה, הזרת שלו החלה להתנפח והחתך מתחת לעין הימנית משך עליו זבובים רבים שבאו לטעום מהדם.
חווה לא ידעה מה עוד לעשות. היא כבר התקשרה להורים שלו ואימו אמרה שהיא תוכל לבוא לאסוף אותו תוך חצי שעה. "איך הצלחת?" שאלה בקול שובב "איך הצלחת ליפול ככה במדרגות?"
"אני מאוד מוכשר" ענה עמית. הוא לא צחק אפילו טיפה. חווה לא הייתה רגילה לזה. הוא לא היה הילד השמח שאחרי שנפל בשחק הכדורגל הבית ספרי הפך את השריטה בצורת חצי עיגול לסמיילי. חווה חשה שמשהו לא בסדר אבל היא פחדה לשאול.
גשם קל החל לרדת. אט אט הגשם שטף את עמית וניקה אותו מכל הדם. שלולית של דם מהול במים החלה להקוות בבור שברצפה בין רגליו של עמית. הגשם התחזק וחווה רצה לתוך חדר המורים, קוראת תוך כדי לעמית שהמשיך לשבת שם בלי להניד עפעף.
הרוח כבר לא הייתה חמימה, היא הייתה קרה ואפשר היה להרגיש אותה עד לשד העצמות. השמיים כבר לא היו חלקים ונקיים, הם היו מוכתמים בעננים שחורים וגדולים.
עמית קם מהספסל. רטוב מכף רגל ועד ראש צועד אל מרכז החצר. הקלאס החדש שיעל שרטטה על הרצפה בגירים צבעוניים רק היום כבר נשכח באדמה ורק קווי מתאר דקים איתרו את הריבועים והמספרים. עמית נעמד שם בגשם השוטף. דומם וחסר הבעה הוא הסתכל למטה ואחר כך הסתכל לחווה, שעמדה בבטחה בחדר המורים וניסתה לעודד אותו להיכנס, לתוך העניים. רעד חלף בגופה והיא השתתקה. עיניו בצבע הירוק נראו נראו אפורות מאי פעם, כאילו העננים התמקמו להם שם בנוחות. אבל העננים האלה לא הורידו גשם, הוא היו אטומים וחזקים כפלדה.
עמית הפסיק לבהות בחווה ובעשותו זאת חווה רצה עמוק יותר לחדר המורים. היא הרגישה לא רצויה. ברק פילח את האוויר ורעם גדול וחזק רודף אחריו.
עמית הסתכל למעלה לשמיים בעניים פקוחות לרווחה בדיוק כשברק נוסף התפתל באוויר ואחריו עוד רעם. הפעם הוא היה חזק יותר וקרוב יותר. הוא ידע שהם ממש בעין הסערה.
פיו הקטן נפתח ושפתיו הדקות ביטאו חמש מילים:
אתה-עוד-תשלם-על-זה!