pain:2/3

נשאתי את התחושה הזו איתי עד לקצה הרחוב,שם התרסקתי על ספסל עץ רעוע והחלתי להתנשם בכבדות.שדה הראייה שלי הטשטש מעט.ולאוויר היה ריח…חמוץ(?)הצמדתי את כף ידי אל מצחי.קר וספוג זיעה.עצמי את עיניי ונתתי לעצמי לטבוע מעט בתוך השחור שמילא את שדה ראייתי למספר רגעים מתוקים,אבל באמצע האופוריה,טפיחה קלילה על גבי שלפה אותי משם באכזריות."היי…א-א–את בסדר?"קול רועד הרטיט את האוויר.זהיתי אותו,זה היה הבחור הזה.כשאני חושבת על זה,זה לא נשמע קצת דפוק שעדיין לא ידעתי את השם שלו בזמן הזה? "פשוט קמת וע–עזבת…קרה משהו?"אה,אז מסתבר שלא המצאתי תירוץ אלא פשוט התרוממתי מן הכיסא ודשדתי אל עבר היציאה."המ..כ-כ-אילו..את מרגישה טוב?"בשלב הזה הראש שלי החל להלום בכאב,"אולי תסתום את הפה כבר?!"התפרצתי והדפתי את ידו מעליי בחוזקה.הוא משך את עצמו לקצה הספסל ברתיעה.העפתי מבט חטוף על פניו-דמעות עמדו בעיניו,עורו הלבין.זה גרם לי להבין מה עשיתי כרגע."הי..תשמע,לא התכוונתי.מצטערת" הושטתי לעברו יד רועדת,"סליחה".השפלתי מבט,אבל היד שלי עדיין המשיכה להתקדם לעברו.נגיעה קלילה בעורו החמים הקפיצה אותי מעט.בין רגע עיני נפקחו לרווחה.כך גם עיניו,הוא הסמיק.ומשם..טוב,משם הכל המשיך בצורה הטובה ביותר שזה יכל להימשך בה.כשהעולם קרס מסביבי,הוא היה המשענת שלי.הוא ספג את רוב הדמעות שלי באותם הימים. אה,כן… ומפה לשם גיליתי שקוראים לו ריוזאקי.הוא היה האחד הזה ששרבטתי את שמו על גבי כל המחברות שלי.הוא היה האחד שהשלכתי את הטלפון על הקיר מרוב זעם שלוקח לו יותר משניה לענות לי על האסאמאסים.אבל כמובן שכל זה היה חיב להיגמר. הו,הגסות שבה זה נגמר.ריוזאקי נפגע בידי מכונית.
קטעו לו את הרגליים.
הוא היה תלוי לחלוטין במכונת ההנשמה.
הוא לא רצה שאראה אותו ככה.
הוא נפרד ממני.
נפגעתי.
וכמו שאתם יודעים,אין דבר קשה,עצבני ומסוכן יותר מאישה פגועה.
החלטתי לנקום בו.
חלון החדר שבו אושפז השקיף לכביש קטנטן בין בניינים,בדיוק מהכביש הזה התגנבתי כל לילה וסקלתי את חלונו באבנים.מדי פעם,שמעתי אותו נאנק.אך למרות מה שהיה ניתן לצפות,זה רק סיפק אותי,כל פעם כזו רק חפנתי בידי אבן גדולה יותר והשלכתי אותה לעברו בעוצמה רבה יותר. "אה,כואב לך?אתה עצוב?פשוט..פשוט תמות כבר!",דמעות עמדו בעיניי כל פעם שהשלכתי את מילותיי אליו,אך גם זה רק היווה עילה להגביר את עוצמת הזריקות לעברו. המטרה היחידה שלי הייתה לגרום לו כאב,זו הייתה הדרך שלי לפרוק מעליי את העוול שגרמו לי אחרים,הלב המצולק שלי רק רצה להבריא,להעביר את כל ההכאב הזה למישהו אחר.ולא התעניין במחיר.אני..באמת ובתמים רציתי להרוג את ריוזאקי.רציתי למחוק אותו לחלוטין.
אבל בכל זאת,לא הצלחתי להעריך את ההשלכות,כשהוא אכן מת,האחת שרציתי לקבור כבר הייתה אני.
אני מצומקת על כיסא ומייבבת נואשות;ובכן,זה נשמע כמו כל יום רגיל בתקופה ההיא,אך הפעם משהו היה שונה.לצדדי היו פזורים עוד אינספור כיסאות,כשעל כל אחד ישוב אדם שנשמתו גם נסדקה באותו היום,גושים מייבבים שמנסים להחזיק מעמד כשאל מול עיניהם נתרקת דלת ארון קבורתו של ריוזאקי.של בנם,של בן דודם,של אחיינם,של החבר הכי טוב שלהם.את כל השעה העגמומית הזו ביליתי באותה התנוחה-מקוווצת לחלוטין כשציפורניי חופרות בבשרי כאילו היו סכינים מחודדות היטב.בכל פעם הגברתי את הכוח,דחפתי את אצבעותי עמוק יותר ויותר אל תוך פרקי הידיים שלי.אחרי דקה בערך,כבר החלו לצוץ עליהם נהרות דקיקים של דם.ואז,כשאימו של ריוזאק דשדשה באיטיות אל עבר הבמה הקטנטונת והתחילה להקריא בקול רועד את ההספד הכתוב בפיזור מרוב הלם לבנה היחיד,חלחלה למוחי ההבנה הקלושה על מה שעשיתי באמת…"הלוואי שפשוט תמות כבר".ה-ל-ו-ו-א-י ש-פ-ש-ו-ט ת-מ-ו-ת כ-ב-ר.המשפט הקטנטן הזה הכה בי בלוא עוצמתו,וכך גם שללהפעים שהטחתי אותו בריוזאקי.ואז…אז באמת הבנתי מה עשיתי.אוי,עד כמה שאני מטומטמת.פלטתי ייבבת בכי רמה,ויחד איתי,הגיע גל ענק של אנקות מהסוג הזה שהציף לחלוטין את האולם.הדמעות הקשו עליי לראות,הן הקשו עליי לנשום,עיניי שרפו כאילו תחבתי לתוכן כמות בלתי ספירה של ראשי בצל.בשלב מסוים כבר לא יכולתי לפקוח אותן.פתאום,כל העולם קרס על גבי הדקיק,כל הקירות הרעועים שניסיתי לבנות התפוררו סוף סוף והאבנים סקלו את גבי בחוסר רחמים מובהק.הפעם שקעתי את ציפורניי לתוך בשרי והוריתי להן להישאר שם לנצח,במשך כל הטקס הזה לא שלפתי אותן החוצה,הדם ליטף את קצות אצבעותיי במעין ניסיון ניחומים קטנטן.חמים וסמיך.