Only She Understands – פרק שני

למחרת בבוקר הגענו לבית היתומים "בלומנטל" שבירושלים. לא ידעתי למה לצפות, התברר לי שאימי ביקשה לאמץ ילדה כבת חמש לפני מספר חודשים ולא סיפרה לי על כך. מדוע היא חשבה שילדה קטנה תשמח אותי או תשפר את חיי? לא האמנתי בזה ואני לא אוהב ילדים קטנים… הם מרעישים, דביקים ומלוכלכים. בדרך כלל אימוץ ילד אינו לוקח מספר חודשים, אלא יכול לקחת אף מספר שנים והתהליך הוא מהיר יותר כשמאמצים ילד מחו"ל – אך לאמא שלי היו קשרים – מנהלת בית היתומים, העונה לשם חגית, למדה עמה באותו בית הספר ומאז הן בקשר רצוף.

לאחר נסיעה של כשעתיים מדימונה לירושלים, נעמדנו מול השער הסגור של המבנה הגדול – בית היתומים. ילדים שיחקו בחוץ, הם היו נראים לי שמחים… לפחות יותר ממני. אימי נראית נרגשת, היא נשמה עמוק והניחה יד על כתפי.
"אתה מתרגש?" שאלה אותי בחיוך "תמיד רציתי בת… אבל לא יכולתי להביא." היא החלה לדמוע, מנגבת את עיניה הרטובות בעזרת אצבעה.
"אמא, את בכלל יודעת איזו ילדה את תקבלי? ואני לא מתרגש בכלל." השבתי לה בחוסר רצון. לא התרגשתי, ידעתי שזה יהיה חסר תועלת, אימי תצטרך לעבוד שעות נוספות בשביל להאכיל שתי פיות… ועוד של ילדה קטנה ומעצבנת שתבקש צעצועים וממתקים בכל יום. דוחה.
"אני לא יודעת איזו ילדה חגית החליטה למסור לנו… אבל ביקשתי בת, זה הכל." אמרה לי ונאנחה "העיקר שהיא תכניס שמחת חיים לבית, שתכניס אור." הוסיפה בקול נוגע. ניחשתי שחגית הולכת למסור לנו את הילדה הכי נודניקית שאף אחד לא רצה לקחת.

לאחר מספר דקות חגית הגיעה ופתחה לנו את השער, היא התחבקה עם אימי ושאלה לשלומנו. היה הרבה רעש של ילדים צוהלים, משחקים ברחבת בית היתומים. לא האמנתי שאני אגיד את זה אי פעם – אבל פתאום חייו של ילד יתום החי כאן, נראו לי יותר מאושרים משלי… התבוננתי על חיוכם וצחוקם בזמן שחגית הובילה אותנו אל דלת הכניסה. המקום נראה מאוד חם ואוהב, אף על פי שלא היה מסודר במיוחד וצעצועים היו מפוזרים לכל אורך המסדרון.
"חכו כאן, אני אארגן את הקטנה ואביא אותה אליכם." אמרה לנו חגית בחיוך והותירה אותנו לשבת במשרד שלה. תהיתי למה הילדה לא הייתה בחוץ ושיחקה עם שאר הילדים.
אימי תפסה בידי "זהו עידו, זה הרגע…" אמרה לי בהתרגשות, קולה רועד. גלגלתי את עישוני, נו באמת… מה כל כך מרגש בזה? נראה כמה זמן הילדה תשרוד בחברתי.
ואז… כעבור כרבע שעה, נפתחה דלת המשרד באיטיות. אימי נעמדה על רגליה ואני רק הסתכלתי. אל החדר נכנסה חגית המרימה על ידה את אחותי החדשה – ילדה יפה מאוד, עיניה תכולות וגדולות, לבושה בשמלה פרחונית אדומה ושערה הבלונדיני היה ארוך וגלי. היא נראית קטנה מכפי גילה, ניתן היה לחשוב שהיא בת שלוש ולא חמש.
"הו, אלוהים… כמה שהיא יפה!" קראה אימי בהתלהבות "תראה, עידו… תראה כמה יפה אחותך הקטנה."
"אהא…" עניתי ביובש. אמנם יפה, אבל במה זה בדיוק יעזור לי? לנו?
"תכירו, זאת רותם." חגית הניחה את הילדה הקטנה "היא הגיעה אלינו מרוסיה, חסרת שם. היא איתנו כבר חמש שנים… לא ידוע מה הוא גורלם של הוריה, אבל הם לא רצו אותה." היא הסבירה לנו, אך נראה היה שמשהו הטריד אותה – חגית נראית נבוכה או… לא ידעתי כיצד לפענח אותה, אבל משהו לא היה בסדר.

אימי הנרגשת רכנה אל הילדה, מלטפת את לחייה החיוורת בעדינות.
"שלום רותם, אני אמא שלך מעכשיו." אמרה לה בחיוך. הילדה הסתכלה עליה בשקט, היא לא נעה "את שמחה לעבור למקום חדש?" שאלה אותה אימי. הילדה לא השיבה, ניחשנו שהיא פשוט ביישנית… עד לרגע בו החלה לצרוח ולהחזיק את ראשה, היא נצמדה לקיר ודפקה בו את הראש תוך כדי צרחות מחרישות אוזניים. הייתי בהלם וכך גם אימי… מה לעזאזל קרה לילדה הזאת?!
חגית נלחצה, היא תפסה בגופה הקטן של הילדה והרימה אותה על ידיה במהירות, מנסה להרגיע אותה. אימי ואני הבטנו אחד על השנייה… זה לא היה מחזה נעים.
"לא! לא! לא! לא!" צעקה הילדה על ידיה של חגית, היא ניסתה לשרוט את הפנים שלה, אך חגית תפסה את ידיה המתפרעות של רותם, מונעת ממנה לעשות כך.
"חגית… מה קורה פה?" שאלה אמא שלי בחוסר הבנה "הילדה הזאת…" הייתה אכזבה בקולה של אימי. לא הבנתי למה היא מתכוונת, אבל היה ברור שמשהו לא בסדר עם הילדה.
"עוד לא הספקתי לדבר איתך על זה." השיבה חגית במבוכה. הילדה החלה להירגע על הידיים שלה, מתנשפת ומיוזעת, ממלמלת מילים שלא הצלחתי להבין.

"אני מכירה אותך כבר הרבה שנים, שרה…" התחילה חגית לומר. ישבנו מולה, שולחן המשרד שלה מפריד בינינו. אמא שלי נראית עדיין בהלם. "ידעתי כמה אישה טובה את ומסורה… הילדה הזאת חיה כאן כבר הרבה זמן, מאז היותה בת כמה ימים… אף אחד לא רצה אותה." הסבירה לנו חגית בכובד ראש. הבטתי לאחור, הילדה הקטנה רק הביטה על מגדל הקוביות שבנתה כבר במשך כמה דקות, כאילו נרדמה עם עיניים פקוחות.
"אני לא מבינה אותך, חגית. רציתי ילדה רגילה שתשמח את עידו ואותי, ילדה שתרקוד, תקפץ… איך אני אמורה להתמודד עם התקפים שכאלה?" תקפה אותה אימי "יש כל כך הרבה ילדות קטנות ומקסימות בבית היתומים הזה, אני לא בנויה לטפל בילדה עם צרכים מיוחדים." הוסיפה, מתאפקת שלא לבכות לנגד עיניי.
"את מסוגלת לזה… היא באמת מקסימה, היא-"
"מה הבעיה שלה? מה היא צריכה?" קטעה את דבריה אימי.
"אוטיזם בתפקוד נמוך."
"אלוהים ישמור…" אמרה אימי מיד, היא נראית נסערת "אוטיסטית, כן?"
"אכן. היא אוהבת מגע, זה מרגיע אותה. לא כל אדם הסובל מאוטיזם ברמה שלה אוהב מגע… היא מאוד אוהבת. היא אוהבת לשמוע מוצרט והופרה, לצייר, מידי פעם היא שרה בעצמה." פרטה חגית על תחביביה של הילדה הקטנה. ידעתי שאוטיזם זו בעיה כלשהי… אבל לא ידעתי על זה הרבה. הצצתי לעבר הילדה שוב מאחורינו, היא עדיין הביטה על הקוביות, ראשה נוטה הצידה.
"אני לא רוצה, חגית… מה אני אעשה כשהיו לה התקפים כאלה? אל תשכחי שאני צריכה לשלם לחינוך מיוחד, איך זה בדיוק יעזור לעידו? הילדה הזאת לא מחייכת!"
"היא תחייך כשהיא תכיר אתכם יותר… בזמן התקף את בסך הכל צריכה להרחיק ממנה דברים חדים ולהרגיע אותה, להרים אותה על הידיים, לדבר אליה ברכות, ללטף אותה… ראית אותי נכון?" ציינה חגית את מה שאירע לפני כשעה, כשהילדה הקטנה קיבלה התקף. "ואני מצטערת, שרה… את לא יכולה לוותר על האימוץ שלה. הכל נרשם כבר, את חייבת על פי חוק לקחת את הילדה."

לא ידעתי מה יהיה הצעד הבא של אימי, אבל מה שבטוח לאמץ ילדה הסובלת מאוטיזם זהו לא עניין של מה בכך. לא הייתי סגור על עצמי ועל מה אני חושב בקשר לזה… היא ילדה שונה, אבל גם אני… קצת שונה.