Only She Understands – פרק ראשון

זהו סיפור על נער. נער שכל חייו התמודד עם קשיים חברתיים. נער שלאורך כל חייו שנא את עצמו ואת עצם קיומו. נער שחיפש אהבה. נער שחיפש… את מי שיבין אותו. הנער הזה הוא אני, שמי עידו בוסקילה. סיפור חיי הוא לא משהו ששומעים בכל יום, אני לא חושב שאני מיוחד, אני לא חושב שהחיים שלי יותר מיוחדים משלכם… אבל יכולתי להיות כבר עמוק בקבר… אם אמא שלי לא הייתה מחליטה את אותה החלטה גורלית ששינתה את חיי לנצח. עכשיו אני יכול לומר בגאווה, אני עידו בוסקילה וזה הסיפור שלי. סיפור ההצלה שלי.

"עידו, אני לא אשאל אותך שוב… הרביצו לך?"
"דיי כבר! לא רוצה להגיד!"
"אני נשבעת שאתה לא תלך יותר לבית הספר."
כמו בכל יום, חזרתי מבית הספר עם פנים חבולות ופנים רטובות מבכי. לצערי, בפעם הזאת אימי ראתה אותי לפני שהספקתי לרוץ לחדרי בכדי לנקות את הראיות. ידעתי שאם לא אלך לבית הספר, אחשב לפחדן. אני לא פחדן, אם רק הייתי פחות שמן, הייתי יכול להחזיר להם כהוגן… אבל לא יכולתי להתכחש אפילו לעצמי – כן פחדתי. הם איימו לרצוח אותי ואת אימי ביום שלא אגיע לבית הספר ואספוג את המכות שלהם, ולא יכולתי להתלונן, משום שברגע שזה יקרה הם לא יוותרו לי.
"בסדר… אני אגיד לך." אמרתי לה, מתכונן לשקר הבא "נפלתי על הפנים בשיעור ספורט."
היא התבוננה עליי מספר שניות ונאנחה "אז למה היה לך כל כך קשה להגיד? אני מקווה מאוד שאתה לא משקר, אני אלך לברר את זה." איימה אימי הנסערת.
"זה בסדר, אמא. אני אשטוף פנים, זו רק חבלה במצח… לא משהו מיוחד." ניסיתי להרגיע אותה, אך בתוכי רציתי להתפרץ בבכי, כמו תמיד. הנפש שלי כבר לא יכלה להתמודד יותר… רציתי למות! שנאתי כל חלק בגוף השמן והדוחה שלי.
אבא שלי נהרג לפני שנה בתאונת דרכים קטלנית, מאז מצבי רק התדרדר. אבא שלי היה מקור השמחה שלי… אף פעם לא הייתי מקובל חברתית, אבל הוא ידע לשמח אותי, אמא שלי מעולם לא. היא תמיד התלוננה וכעסה, היא לא הבינה אותי ועדיין לא מבינה. מה היא לא מבינה? את הכאב שלי. אני אמשיך להסתיר אותו מפניה, כי כל מה שיש לה להגיד הוא: "עידו, אתה ילד גדול, למה את מתנהג כמו תינוק? תתבגר! תפסיק עם החרדות!", חרדות? אי אפשר להפסיק אותן סתם כך ביום בהיר אחד… שום תרופה לא עזרה לי, הפסיכיאטר (השלישי שלי) כבר לא יודע מה לומר במפגש העשרים ואנחנו סתם משלמים לו כסף. החלטתי שאני לא יכול יותר להתמודד… אני אסיים את זה ודיי! אני לא רוצה לחיות בעולם הזה יותר!
נעלתי את עצמי בחדרי לאחר ששטפתי את פניי בשירותים והתפרצתי בבכי אל תוך כרית, בכדי שאמא שלי לא תשמע. הבכי תמיד עזר… הפעם לא היה לכאב שלי מזור… כל כך פחדתי שהם יבואו ויפגעו באמא שלי! הם כבר רצחו את הכלבה שלי, בוני, לפני מספר שבועות לאחר שהמורה חשדה שמשהו לא בסדר איתי.

יצאתי מהחדר בשקט ונכנסתי לשירותים, מרוב סערת הרגשות שכחתי לנעול את הדלת. מה הדרך הכי קלה להתאבד? לבלוע כדורים כמובן, או לחתוך ורידים? החלטתי על האפשרות הראשונה והפחות כואבת. שלפתי מארון התרופות קופסת "אקמול" מלאה ופתחתי אותה, מביט על עשרות הכדורים המלבניים והלבנים בתוכה. את כל זה אני הולך לבלוע, כך אגיע לעולם טוב יותר. באותו הזמן לא יכולתי לחשוב על העצב של אימי ואת כל מה שאשאיר מאחור – ראיתי שחור. בדיוק כשהתחלתי לבלוע את הכדור השני, נכנסה אימי אל השירותים וצרחה כשראתה את הכדורים בידי. שכחתי לסגור את הדלת… כמה מטומטם יצאתי.
"עידו! מה אתה עושה?!" היא לקחה לי את הכדורים מהיד "כמה כבר הספקת לבלוע?!" היא צרחה עליי בבכי ומשכה אותי אל החדר שלי.
"אמא… תני לי למות למען השם!!!" צרחתי עליה, ומרוב עצבים הטחתי על הרצפה את המנורה שעל השידה ושברתי אותה.
"עידו… בבקשה תרגע!" היא תפסה בכתבי, אבל דחפתי אותה.
"אני לא ארגע! את לא יודעת כמה אני סובל! כל השיט של הכדורים והפסיכיאטרים לא עוזרים לי! לא רוצה לחיות!" צרחתי בבכי ונפלתי על ברכיי, תופס בראשי "את לא יודעת… את לא יודעת כלום!!! את לא מבינה אותי!!!" היא עמדה שם רועדת, מסתכלת עליי בעיניים רטובות מבכי, היא נשמה עמוק וניסתה להתעשת.
"עידו… בוא ננסה לטפל בזה ביחד, חייב להיות פתרון." היא רכנה אליי והניחה יד רועדת על כתפי. "אני יודעת שאתה סובל מאוד כבר שנה שלמה… בעיקר מאז מותו של אבא. אני מבטיחה שאחשוב על פתרון… אני-"
"אמא. אין פתרון מלבד למות. אין לי חיים, בגיל שש עשרה אין לי חיים. תראי איזה מכוער אני, תראי איזה דוחה אני… אף אחד לא אוהב אותי!" המשכתי לצרוח בבכי היסטרי. היא רק חיבקה אותי, בלי לומר מילה, דמעות זולגות במורד לחייה.

הגיע חופש חנוכה. רוב הזמן הייתי בחדרי, שקוע בדיכאון. אתמול הייתה לי פגישה עם הפסיכיאטר, הוא אמר לאימי שאין כבר מה לעשות איתי… שאני צריך כדורים חזקים יותר שיגרמו לי להיות אפטי ורדום. אימי לא הסכימה לזה, היא לא רצתה שהבן שלה יחיה כזומבי. בבית הספר המשיכו להכות אותי ולהרוס לי את הרכוש, למזלי הצלחתי הפעם להסתיר זאת מאימי.
"עידו?" אימי נכנסה לחדרי בזמן ששכבתי על המיטה, חסר מעש ומתבונן על התקרה. זה קרה לעתים קרובות, מחשבותיי נדדו, מחשבות על חיי השחורים.
"כמה פעמים אני צריך לומר לך לדפוק על הדלת?" התחצפתי לאימי והפניתי לה את הגב. מה היא רצתה עכשיו? היא קנתה לי שוב בגד או חטיף בתקווה שזה ישמח אותי?
"אני מצטערת, אבל יש לי בשורה שאולי תשמח אותך…" היא התיישבה על המיטה, ליד גופי המוטל והניחה עד על הגב שלי "אתה רוצה לשמוע?"
"מתנה? אמא… את ראית שזה לא עוזר, כל החדר שלי מלא במתנות האלה." התלוננתי ונאנחתי בכבדות… רק רציתי שהיא תלך מכאן כבר, כך שאמשיך לחשוב על המוות.
"תמיד רצית אחות קטנה, נכון?" שאלה לפתע. הסתובבתי אליה, מביט עליה בחוסר הבנה מוחלט, מה אחות קטנה עכשיו? ממי היא בדיוק בהיריון? ואז זה הכה בי…
"אמא, בגדת באבא?! הגופה שלו עוד לא הספיקה להירקב!!!" צרחתי עליה, אוי הבושה… איך היא מעזה?
"עידו! על מה אתה מדבר? אני מדברת על אימוץ." תיקנה אותי אימי וחייכה אליי, מתעלמת מהתוקפנות הרגילה שלי.
אימוץ? אחות קטנה? שום דבר לא היה ברור לי… אילו רק ידעתי כמה הרגע הזה יהיה בלתי נשכח.