not just royal- פרק 6

כנראה שהיינו מחוץ לארמון הרבה יותר זמן ממה שחשבתי, כי לאחר שהרגשתי יד מנערת בעדינו7ת את כתפי ופקחתי את עיניי. הדבר הראשון ששמתי לב אליו היה צבעם התכול של השמיים, לאחר מכן הבטתי בענפי העצים שהיו מעלינו והסתירו חלק מהשמיים, ולבסוף גם צצו מולי פניו של נתניאל שהביט בי מלמעלה וגיחך כשהביט בפניי.

"בוקר טוב, אמארה," הוא אמר ואני מצמצתי בעיניי לפני ששפשפתי אותן והתרוממתי באיטיות למצב של ישיבה.

"בוקר?" שאלתי. "כבר בוקר? מה השעה? כמה זמן היינו כאן?" המשכתי לשאול בעודי מביטה סביבי. נתניאל בשונה ממנו לא נראה מוטרד במיוחד מהמצב, הוא נשען חזרה על אחד העצים והסתכל עליי. המדורה שהייתה דלוקה בלילה הייתה כבויה עכשיו, והיה שקט בחוץ, מלבד כמה פעמים בהן שמעתי ציפורים מצייצות.

"אני נרדמתי?" שאלתי יותר את עצמי אך נתניאל הנהן לשאלתי.

"היינו כאן כל הלילה?!" שאלתי, מבועתת מהמחשבה על כך. בלי קשר לזה שדאגתי ממה שאולי קרה בארמון, הייתי יותר מבועתת מהמחשבה שהרשיתי לעצמי להירדם בחברת אדם שאני לא מכירה. אם הוא היה רוצה הוא יכל לחטוף אותי, או להרוג אותי או למסור אותי לאייבי או כל ממלכה אחרת בקלות רבה. למזלי הוא לא עשה את זה. מה שגרם לי לחשוב על התרחיש הבא, מה אם מישהו היה מוצא אותנו? אם היו עוד אנשים בארמון, הם בסופו של דבר היו מבינים שאני לא שם ומחפשים אחריי כאן.

"תירגעי," הוא אמר ברוגע. "אנחנו בסך הכל דיברנו, ובשלב מסוים שמתי לב שפשוט נרדם, כנראה היית עייפה מאוד. אני נשארתי ער בלילה ווידאתי שאף אחד לא מגיע או עוקב אחרינו. עכשיו רק נשאר לנו לחזור לארמון ולקוות שלא יהיו הפתעות בדרך."

"אתה…אתה נשארת ער כל הלילה?" שאלתי והוא הנהן שוב לדבריי.

"אתה לא עייף?" שאלתי. "איך אפשר להישאר ער לילה שלם?" המשכתי לשאול בעודי סוקרת את פניו, אפילו לא שמתי לעיגולים שחורים מתחת לעיניו או לכל סימן אחר שיכל לבשר לי על כך שהוא עייף. אני בטוחה שבניגוד אליו נראיתי נורא, רק מלהעביר את ידי בשיערי יכולתי לנחש שהוא הספיק להתבלגן ושכנראה האיפור שהיה על פניי הספיק להימרח.

"אני רגיל להיות ער במשך הרבה זמן, היו הרבה פעמים שבהם בילינו לילות שלמים בממלכות זרות שתקפו אותנו או בשדה הקרב, בשלב מסוים מתרגלים לזה."

"זה נשמע נורא," מלמלתי וקמתי ממקומי. רק כשקמתי שמתי לב שעדיין אחזתי בידי בפגיון, כאילו רק הייתי מוכנה לנעוץ אותו בכל מי שעשוי להתגנב אליי בלילה או לנסות לפגוע בי.

"זה לא נורא כל כך," הוא אמר. "לפעמים בני אדם צריכים קצת את השקט הזה, או את הזמן הזה לבד, זמן שמוקדש רק למחשבות ולכוכבים.

אולי היה משהו בדבריו, אולי יום אחד אצליח להבין, אבל כרגע יותר עניין אותי להגיע לארמון ולוודא שכולם בסדר. התחלתי ללכת לכיוון הארמון והוא החל ללכת אחריי. בלילה הדרך נראתה כל כך לא מוכרת ואפילו מפחידה, אך עכשיו כשיכולתי לראות כל פרט ופרט בסביבה שבה היינו, הבנתי שזאת בסך הכל הייתה דרך פשוטה למדי.

לא אמרנו דבר במשך כל הדרך, אולי כי אני הייתי עייפה ומבולבלת מדי עדיין מהכל מכדי לומר משהו, והוא כנראה רק חיכה בקוצר רוח כבר להגיע לארמון בכדי שיוכל לנוח קצת או לא לראות אותי למשך כמה שעות. אני לא יכולתי לכעוס עליו בגלל זה, לא תמיד קל להיות בחברתי, לא רק בגלל האופי שלי, אלא בגלל התפקיד שלי. לא תמיד פשוט להיות בסביבה של נסיכה, במיוחד כשהוא אמור להיות השומר ראש שלי או איך שהוא לא בוחר להגדיר את זה, זה עדיין מעצבן לשמור על מישהו, להיות חד וערני ומוכן לכל הפתעה שעלולה לצוץ משום מקום. אני מניחה גם שבאיזשהו מקום אי אפשר באמת לדבר עם בן מלוכה כמו שמדברים עם אדם רגיל, אי אפשר להיות לחלוטין חופשי בדיבור כמו עם איכרים או אנשים ממעמד פשוט יותר.

כשסוף סוף הגענו לארמון, נאנחתי בהקלה כשהבטתי במבנים המוכרים ואפילו בשומרים שזיהיתי כבר בשער. ברגע שאחד מהם הבחין בי הוא מיהר לרוץ אל תוך הארמון, כנראה בכדי להודיע לכולם שחזרתי בשלום ושאני בסדר.

כשנכנסנו אל תוך הארמון, שומר אחר ניגש אליי במהירות, גם כן נרגש מכך שראה את פניי. "הנסיכה אמארה, אמא שלך חיכתה לשובך, היא מחכה לך במשרד שלה."

"היא בסדר?" שאלתי והנחתי את ידי על חזי, לא היה לו מושג כמה שמחתי לשמוע שהיא בסדר.

"כולם בסדר, היו כמה פולשים בארמון אתמול בנשף, אבל הצלחנו לתפוס את אחד מהם, הוא עובד חקירה ממש עכשיו," אמר השומר ואני הנהנתי והצצתי לרגע לעבר נתניאל לפני שהודיתי לשומר והלכתי לעבר המסדרון שהוביל למשרד של אימא שלי. היו לי הרבה שאלות, אבל הייתה לי הרגשה שלאימא שלי גם יהיו הרבה מהתשובות שחיפשתי.

"אז כן היו כאן עוד אנשים כמו שחשבת," אמרתי לנתניאל שהלך לאט יותר בכדי שאוכל ללכת לצידו.
"אני שמח שאף אחד לא נפגע, אבל אנחנו עוד נצטרך לחקור את הנושא ולהבין לעומק מי עוד ניסו לפגוע בך."

"אתה חושב שאלה עוד אנשים מאייבי?" שאלתי והוא נאנח.

"אני לא יודע אפילו מה התשובה שאני רוצה למצוא. אם אלה אנשים אייבי נדע בדיוק איך לתכנן את הצעדים הבאים שלנו, אבל גם נדע אז כמה כוח באמת יש לממלכה הזאת וכמה אמצעים הם מוכנים להשקיע בכדי לנסות לפגוע בך ולנסות לחבל בנבואה. אם זה מישהו ממלכה אחרת, טוב, אז נדע בדיוק מי הם האויבים שלנו, אבל גם נדע שיותר מרק ממלכה אחת רוצים לפגוע בך."

"אז מה שאתה מנסה לומר הוא שאף אחת מהאפשרויות האלה היא לא מושכת במיוחד," נאנחתי. "פשוט נהדר."

"מה שאני אומר זה שהמצב מורכב, אבל ברגע שנדע את התשובה, נדע מה הצעד הבא שצריך לקחת," הוא אמר ואני הרמתי לעברו גבה.

"חשבתי שאתה רק אמור להיותה שומר ראש שלי, אתה לא צריך להתעסק עם כל הדברים האלה, אני בטוחה שיש לך דברים קצת חשובים יותר לעשות מאשר להתחיל איתי בחקירה," גיחכתי, אך פניו נותרו רציניות.
"אני לא רק שומר ראש," הוא אמר. "לא היו שולחים אותי הנה רק בכדי להגן עלייך."

"אז…אז למה בדיוק אתה כאן?" שאלתי. "אתה בעצמך אמרת שבאת לשמור עליי בגלל-"

"אני חושב שהגענו," הוא אמר ואני הבנתי שהוא צדק כשכבר עצרנו מול הדלת הגדולה של המשרד של אימא שלי, כאשר מולה היו שני שומרים שעמדו ופתחו עבורנו את הדלת.

"אתה צודק, אבל זה לא אומר שהשיחה הזאת נגמרה," אמרתי, הוא ממש לא יצליח להתחמק מזה בכזאת קלות.

"אמארה," אימא שלי אמרה וברגע שהדלת נסגרה אחרינו היא הלכה במהירות לכיווני לפני שחיבקה אותי בחוזקה.

"אימא, אני בסדר, את חונקת אותי," אמרתי בעודה מחבקת אותי בחוזקה עד שלא הצלחתי כמעט לנשום מעוצמת החיבוק שלה.

"אימא," טפחתי קלות על כתפה לפני שהתרחקה ממני והניחה את ידיה בצדי פניי וסקרה אותן.

"תיראי אותך, כל הפנים שלך מלוכלכות, והשיער שלך," היא המשיכה והעבירה את ידה על שיערה בנסיון לסדר אותו. מצחיק, היה נראה כאילו היא שכחה מכל הדאגות שלה והדאגה העיקרית שלה כעת הייתה לוודא שאני נראית כמו שצריך.

"אני כל כך דאגתי לך, אבל גם ידעתי שנתניאל איתך, אז זה הצליח להרגיע אותי קצת, ידעתי שאת בידיים טובות," היא ליטפה את הלחי שלי ואז הביטה לכיוונו של נתניאל שעמד לא רחוק מאיתנו.

"תודה ששמרת עליה," היא אמרה לו. "אני מקווה שהיא לא עשתה לך חיים קשים מדי."

"אימא…" סיננתי בשקט, לחיי מתחילות להאדים.

נתניאל גיחך. "הוד מעלתך, זאת לא הייתה בעיה כלל, זה התפקיד שלי."

"אימא, את הבאת את נתניאל לכאן רק בכדי לשמור עליי, או שהיו עוד סיבות שבגללן הבאתן אותו הנה," שאלתי ושילבתי את זרועותיי. "כי אני בטוחה שיש סיבה טובה מאוד שבגללה הוא כאן במקום בשדה הקרב או במקום אחר שבו זקוקים לו הרבה יותר."

"אמארה," אימא שלי אמרה בקול רם ואני גילגלתי את עיניה כשהבנתי בדיוק למה היא נעצה בי מבט והתאפקה מאוד שלא להביט בנתניאל שכנראה הניחה שאני מביישת אותו בצורה מסוימת או שאני צריכה לדבר קצת יורת בנימוס בנוכחותו.

"כן, אני יודעת שהוא עומד ממש כאן," אמרתי. "אבל אני לא מתכוונת לחכות עד שהוא ייצא מהחדר כי הנושא הזה נוגע אליו בדיוק כמו שהוא נוגע אליי. אני אשמח לדעת למה שלחת לכאן מישהו לשמור עליי, או למה הייתי צריכה לשמוע ממנו על הנבואה של ארדור?"

היא פערה את עיניה ואני נשכתי את פנים הלחי שלי בכדי להתאפק של לצעוק או בדיוק ההפך, לבכות מולה כעת. אני מניחה שאחרי הלילה שעבר עליי הייתי צריכה להוציא הכל החוצה, בלי לחשוב לרגע על איך אימא שלי תרגיש או מה הדרך הטובה ביותר לנסח בה את הדברים. "ולא, אין לך שום סיבה לכעוס עליו בגלל זה, כי אני שמחה שלפחות מישהו היה כנה איתי וסיפר לי את זה. זאת הסיבה שהוא כאן? זאת הסיבה שפחדת כל כך מהנשף הזה? את ידעת שמישהו עלול לבוא הנה בכדי לפגוע בי?"

"אמארה, אני רציתי לספר לך, אבל לא יכולתי. נתניאל בטח סיפר לך שזה מסובך, שבגלל שהנבואה היא עלייך, היה אסור שתדעי עליה, זה יכל לשבש דברים, לסכן אותך, יכולת להיות בסכנה אפילו גדולה יותר מהסכנה שאת נמצאת בה עכשיו. רציתי לספר לך ביום של הנשף, אבל את נראית מאושרת כל כך ואני-"

"את לא רצית להרוס לי את היום הולדת?" שאלתי אותה. "את יודעת בעצמך שכל הנשף הזה הוא היה נסיון שלי להכיר מישהו בדרך הגיונית, לפחות בעיניי, מבלי שאצטרך לעשות שוב משהו שאני לא רוצה או לעקוב אחרי עוד רשימה או דף עם הוראות שמישהו הכין עבורי."

"אמארה-" היא ניסתה לדבר שוב, אך שוב קטעתי אותה.

"לא אימא, אני מצטערת, אני באמת שמחה שאת בסדר, אבל כרגע כל מה שאני יכולה לעשות הוא לכעוס עלייך. אני בטוחה שרצית להגן עליי, שרצית לשמור עליי, אבל כנראה גם את הבנת אתמול שזה לא עזר, כי בסוף מצאו דרך להגיע אליי, ובשלב כזה או אחר אני אצטרך להתמודד עם זה, לא משנה כמה שומרים תשלחי בכדי להגן עליי."

"אמארה, אני מצטערת, אני באמת מצטערת, אבל אני יודעת שיום אחד את תביני," היא אמרה בקול שרעד קלות. " אני בסך הכל רוצה להגן עלייך, לוודא שאת בסדר. ביקשתי שנתניאל יבוא הנה כי רציתי מישהו שיוכל לשמור עלייך, ידעתי שעכשיו כשהגעת לגיל שעליו מדברים בנבואה את תהיי בסכנה גדולה יותר מזאת שהיית בה עד עכשיו. אחרי שראיתי איך…איך התמודדת עם שאר השומרים שהיו לך, הבנתי שאולי הכי נכון להביא לכאן את נתניאל. אולי זה לא התפקיד הטבעי שלו להיות שומר, אבל הוא יודע איך להילחם, והוא ידע להגן עלייך, ומי יודע…אולי אפילו תוכלו להיות ידידים אחרי שתבלו המון זמן יחד."

"אני לא צריכה שיגנו עליי, ואני בטח שלא צריכה שתשלחי לכאן במיוחד מישהו שמעדיף בהרבה להיות בשדה הקרב ובאימונים עם החברים שלו לפלוגה או לצוות מאשר להיות כאן," אמרתי ואז הסתובבתי להביט בנתניאל שעדיין עמד קרוב אלינו, אך לא קרוב מדי. "אתה יכול ללכת עכשיו." אמרתי בשקט והוא נאנח.

"הפקודה שניתנה לי היא להיות קרוב אלייך בכל זמן נתון, גם אם זה כולל ישיבות, דיונים או ארוחת בוקר," הוא אמר ולפני שהספקתי לפתוח את פי בכדי למחות, הוא כבר דיבר. "וכן, יש לי את הסיווג הביטחוני בשביל זה, מותר לי להקשיב להכל ואפילו נחוץ שאהיה ביונים אם אני כבר כאן בכדי שאוכל להשתמש במידע הזה לטובת הצבא שלנו ותכנון אסטרטגיה מתאימה."

"לא ייאמן," סיננתי ואז חזרתי להביט באימא שלי. "וכמה זמן בדיוק הוא עומד להישאר כאן?"

"עד שהנבואה תתגשם," היא אמרה וכאשר סקרה את פניי היא נאנחה. "זה גם לא מוצא חן בעיניי, אמארה, אבל אין לנו מה לעשות לגביי זה."

"את צוחקת, נכון?" שאלתי בשקט ומצמצתי בעיניי בנסיון לעצור את הדמעות שהחלו לרדת במורד לחיי.

"אמארה, עד עכשיו אל אמרנו לך כלום כי רצינו שתחיי את החיים שלך כמו שאת רוצה. את יודעת שלמרות הדאגה שלי אני עדיין נותנת לך לטייל בחוץ ולצאת מהארמון בלי השגחה למרות שזה מסוכן. מעולם לא אמרתי לך כלום, אבל אני אל יכולה להמשיך להתנהג כאילו הנבואה לא קיימת," היא המשיכה לומר ואז התקרבה אליי בכדי שתוכל לדבר בשקט יותר כדי שרק אני אשמע אותה, למרות ששיערתי לעצמי שהשיחה הזאת לא כזאת עניינה את נתניאל ושהוא כנראה רק מביט בנו בשעמום ומחכה שנסיים לדבר.

"תחשבי על זה, אמארה, אולי זה בדיוק מה שאת צריכה. אם הנבואה אומרת שתתחתני עם הנסיך אז זה כנראה אומר שאת תתאהבי בו ותהיי מאושרת איתו, הוא כנראה האדם הזה שקיווית לפגוש בנשף," היא אמרה. "ובלי קשר לזה, תחשבי על הממלכה שלנו, עברנו כמה זמנים לא קלים בסילביה, ועברנו כמה מלחמות ארורות שהצלחנו לשרוד אותן בנס. כשהנבואה תתגשם הממלכה שלנו תקבל כוח עצום, וכך גם ארדור. תחשבי על הממלכה שלנו, על האנשים שלנו."

"אני תמיד חושבת על הממלכה," אמרתי בשקט לפני שהתרחקתי ממנה ויצאתי מהמשרד שלה.
נאנחתי כששמעתי צעדים מאחוריי ואת הדלת נסגרת שוב.

"אתה לא צריך לעקוב אחריי. אני הולכת לחדר שלי, אני רוצה לנוח קצת, ואני חושבת שלא תזיק לך גם שינה," אמרתי אחרי שהתרחקנו מהמסדרון ומהשומרים שעמדו בו. עדיין לא הסתכלתי עליו, אבל ידעתי שנתניאל שמע אותי.

כשעברו עוד כמה רגעים והוא עדיין לא אמר דבר, הסתובבתי לעברו והבטתי בו. עיניי אומנם היו נפוחות ולחיי היו רטובות, אבל בשלב הזה לא היה אכפת לי, לא היה אכפת לי שמישהו ראה אותי ככה.

"בבקשה," אמרתי לו בשקט. "אני רק רוצה קצת שקט, אני בסך הכל רוצה להיות לבד. אני מבטיחה שאני לא אברח דרך החלון או אעשה כל שטות אחרת. אני בסך הכל אהיה בחדר שלי. ואם…ואם מישהו יפגע בי-" התחלתי לומר בכדי לשכנע אותו, אך להפתעתי הוא קטע אותי וחייך אליי חיוך קטן.

"אז את תקראי לי," הוא אמר ואני הרמתי את ראשי במהירות לעברו.

"אז אני אקרא לך."