not just royal- פרק 4

לא הייתה לי בעיה לרוץ, האמת היא שנהגתי לרוץ די הרבה, הודות למיילס. בתור לוחם, מיילס היה צריך ללמוד לעשות הכל. הוא היה צריך לדעת להילחם בסוגים שונים של נשקים, הוא היה צריך לדעת איך לנוע בזריזות גם כשהיה לובש שריון כבד וכן, הוא גם היה צריך לדעת לרוץ מהר.

אני ומיילס פיתחו מן מנהג כזה, בגלל שרציתי ללמוד להשתמש בחרב אז הוא אמר שאם כבר אני רוצה ללמוד להילחם אז כדאי שאתאמן גם בריצה, אז היינו מתחרים בינינו ורואים מי מצליח לרוץ מהר יותר. מיילס תמיד היה מנצח, מה שעיצבן אותי, אבל אני הבטחתי לו שיגיע יום שבו ארוץ מהר יותר ממנו, והתכוונתי לעמוד בהבטחה הזאת.

ברגע כמו זה, בו חיי היו בסכנה ממשית, הבנתי עד כמה משמעותיות היו כל הפעמים האלה בהן רצנו. למזלי גם הכרתי את הגן של הארמון טוב מספיק בכדי לדעת בדיוק היכן יש מבויים סתויים והיכן יש שבילים שיכולים להוביל אותי לאזורים אחרים בארמון. לא משנה כמה מהר רצתי, עדיין יכולתי לשמוע את הצעדים של מרקוס מאחוריי.

ניסיתי שלא לחשוב באותו רגע על מי שלח אותו, או למה הוא בא דווקא לכאן, אבל היה קשה לעשות זאת, והיה קשה שלא להחמיר עם עצמי בגלל ההתנהגות התמימה שלי. הייתי צריכה לדעת שלא לסמוך על אף אחד בכזאת קלות, במיוחד בסיטואציה בה לא שומרים עליי בכזאת אדיקות כמו בדרך כלל.

כבר כשהתחלתי לרוץ הורדתי את העקבים שלי וזרקתי אותם אחריי בכדי שלא יעקבו אותי, למרות שאפילו אחרי שהורדתי אותם, עדיין היה לי קשה לרוץ בגלל השמלה שלבשתי. רגליי נעו במהירות על הקרקע החולית בעודי מביטה לצדדים בכדי לחשוב לאיזה כיוון עליי לרוץ כעת.

"זה לא יעזור לך לרוץ, אמארה, אני עדיין אמצא אותך," שמעתי את קולו של מרקוס, שנשמע הרבה יותר קרוב אליי ממה שחשבתי שיהיה.

נשכתי את שפתיי וצמצמתי את עיניי בכדי לנסות להבחין מה היה מולי בחשכה. כבר היינו רחוקים כל כך מהדלת שבה נכנסנו לגן, שאורות הארמון כבר היו רחוקים ואני הייתי עמוק בחשכה. ראיתי קרוב אליי מספר עצים בעל גזעים עבים שחשבתי להסתתר מאחוריהם בתקווה שייקח למרקוס יותר זמן למצוא אותי, חשבתי שזה הרעיון הטוב ביותר כרגע. לא יכולתי להמשיך לרוץ, התנשפתי במהירות ורגליי כאבו כל כך, כאילו עד כה רצתי על אדמה בוערת ולא על אדמה חולית שהיו עליה מעט סלעים, אני לא אופתע אם אגלה שנפצעתי מאחד מהסלעים החדים שהיו על הקרקע ושרק בגלל האדרנלין לא שמתי לב לזה.

עוד לפני שהספקתי לצעוד לעבר אחד מהעצים, הרגשתי יד שמשכה בידי. לרגע חשבתי שזה היה מרקוס וכבר הרמתי את ידי השנייה בכדי לתת לו מכה בפרצוץ או בזרוע או בכל חלק אחר בגוף שאצליח להגיע אליו, אך אז הסתובבתי ולפניי ראיתי מישהו אחר. אומנם היה חשוך, אך הספקתי להבין שזה לא היה מרקוס ברגע שהבחנתי בעיניו החומות הכהות של אותו בחור שעמד מולי. צמצמתי את עיניי בנסיון לסקור את פניו, שיערו כנראה היה כהה מאוד, כי היה קשה להבחין בשיערו.

תהיתי לעצמי אם האדם הזה היה שותף של מרקוס או משהו כזה, כי הוא לא לבש שריון כמו של שאר השומרים, במקום זאת הוא לבש בגדים מהודרים למדי, כמו של רוב הגברים שהיו בנשף. הוא גם לא נראה מבוגר במיוחד, אומנם הוא היה גבוה מאוד והיו זיפים על סנטרו, והיה לו מן מבט רציני כזה שגרם לו להיראות בוגר יותר, אך הייתה לי הרגשה שהוא לא היה גדול ממני ביותר מכמה שנים.
כשפתחתי את פי לבסוף, קולי היה חלש, לא יותר גבוה מלחישה. "גם אתה רוצה להרוג אותי?"

הוא הביט בי לרגע קל לפני שהניד בראשו. "אני לא כאן בשביל להרוג אותך."
הוא הושיט את ידו לעברי וחיכה שאאחוז בה וכשלא עשיתי זאת הוא זה שאחז בה ומשך אותי אחריו עד ששנינו נשענו על גזע עבה של אחד העצים, גזע עבה מספיק שהצליח להסתיר את שנינו.

"אמארה, אני יודע שאת שם," שמעתי שוב את קולו של מרקוס שהיה קרוב יותר. צמרמורת קלה עברה בגופי ואני ניסיתי לנשום עמוק ולהסדיר את נשימתי המהירה.

הצצתי מעבר לגזע וכשמבטי נחת על דמותו של מרקוס שהחלה ללכת בין העצים ועל החרב שאחז בידו, חזרתי במהרה להסתתר מאחוריי הגזע שוב.

כנראה אותו בחור שעמד לידי הבחין בפאניקה שעל פניי או שהוא פשוט שמע את מרקוס גם כן. "חכי כאן." הוא אמר והניח את אצבעו על שפתיו בכדי לסמן לי להיות בשקט לפני שהוא התרחק מהעץ והתקרב לעבר מרקוס.

בהתחלה היה שקט, כל כך שקט סביב שחשבתי שאולי מרקוס התייאש וחזר לארמון או שאותו בחור נעלם באותו מהירות בה הופיע מולי, אבל אז שמעתי אותם נאבקים זה בזה. גם מבלי להציץ מעבר לנקודה שבה עמדתי, ידעתי שהם נאבקו זה בזה. יכולתי לשמוע חרבות נשחזות זו בזו, יכולתי לשמוע את הצעדים שלהם על הקרקע, יכולתי לשמוע אותם, יכולתי לשמוע את מרקוס.

"אתה לא תצליח להציל אותה, גם אם תהרוג אותי זה לא יעזור, עוד אנשים יבואו לחפש אותה, והם לא יתייאשו עד שימצאו אותה," אמר מרקוס. "ואתה יודע את זה."

הבטתי מבעד לגזע לעברם, ובמקום לראות אותם נלחמים כעת, דמותו של מרקוס הייתה על הקרקע, בעוד חרבו הייתה זרוקה במרחק כמה מטרים ממנו.

"אתה לא יודע כלום מרקוס," אמר אותו בחוץ שהתכופף מולו בעודו אוחז בחרב שלו שכוונה כעת לעבר מרקוס. "אתה לא יודע כלום."

ואז, לפני שפגע במרקוס עם החרב שלו, חזרתי להישען על העץ ועצמתי את עיניי, בעודי שומעת את מרקוס נאנק בכאב. לאחר מספר רגעים שבהם היה רק שקט, שמעתי שוב צעדים ואז הבטתי שוב בבחור שמקודם צעד לעבר מרקוס, רק שכעת הוא אחז בחרב שהייתה מוכתמת בדם.

פערתי את עיניי בעודי מביטה בחרב. "אתה הרגת אותו."

"עשיתי את מה שצריך לעשות," הוא ענה בחזרה. "אבל הוא צדק במה שהוא אמר, את לא בטוחה כאן, יכול להיות שהאחרים מחכים לך בארמון."

"מי זה הם?" שאלתי אך הוא רק החל להתרחק מהעץ והלך לכיוון החומה הגבוהה שסבבה את הגן והארמון.

"בואי," הוא המשיך ללכת, אך עצר כשהבין שאני לא הלכתי אחריו ועדיין נשענתי על גזע העץ.

"אני לא אבוא איתך עד שתענה על השאלות שלי," אמרתי. "אתה אולי הרגת אותו, אבל זה לא אומר שאפשר לסמוך עלייך."

"את לא סומכת עליי?" הוא הרים גבה והתקדם לעברי.

"בפעם האחרונה שסמכתי על אדם זר שאני לא מכירה, הוא ניסה להרוג אותי. אז לא, אני לא סומכת עלייך," אמרתי ומיד הוספתי. "אפילו אם הצלת את החיים שלי."

הוא נאנח אבל אז הנהן וצעד לעברי. הוא התכופף והכניס את אחת מידיו אל תוך אחד מהמגפיים שלו ואז קם והושיט לי בידו את הפגיון שהסתיר שם.
לקחתי בזהירות את הפגיון לפני שהתרחקתי באיטיות מהעץ.

"עכשיו את מאמינה לי?" הוא שאל. "את יכולה לסמוך עליי, אני לא הולך לפגוע בך."

צמצמתי לעברו את עיניי וסקרתי את גופו, כאילו חיכיתי שרק ישלוף עוד חרבות או פגיונות או אולי אפילו סכין מאחד השרוולים שלו.

"מי אתה?" המשכתי לשאול לאחר שלקחתי עוד כמה צעדים קדימה. "לאן אתה רוצה לקחת אותי?"

"אני מבטיח לך שאענה לך על כל השאלות שלך, אבל קודם אנחנו צריכים ללכת מפה, יש לי הרגשה שמרקוס לא הגיע לכאן לבד," הוא אמר ואני התחלתי ללכת אחריו לכיוון החומה, כשידעתי שאין לי הרבה ברירות אחרות ושאולי כדאי שאסמוך על בן אדם שלפני מספר רגעים הציל אותי.