not just royal- פרק 3

לא היו לי תוכניות מיוחדות לקראת היום הולדת שלי, אף פעם לא הייתה לי תוכנית מיוחדת או מעניינת במיוחד, אבל לא ציפיתי שהשנה אחגוג את היום הולדת שלי בנשף מסיכות שהמטרה שלו היא בשביל שאכיר את מי שאיתו אתחתן בעתיד. בראש שלי כל הסיפור הזה נשמע הרבה יותר נחמד ממה שהוא היה במציאות.

בראש שלי דמיינתי עוד נשף שבו אוכל לשכוח לרגע מפוליטיקה או מבעיות שקורות בסילביה, אלו היו רגעים שלמדתי שיש לנצור אותם. בפועל, בפועל ידעתי כמה הרעיון שלי לא מצא חן בעיניי אימא שלי וכמובן שגם לא בעיניי העוזרת האישית שלי, דניקה, שעמדה לצד הקיר והביטה בשתינו.

אף פעם לא חיבבתי את דניקה, זה לא שלא ניסיתי להכיר אותה יותר ולהיות חברותית יותר, אבל דניקה לא הייתה בדיוק בן אדם חברותי, וככל שלמדתי להכיר אותה יותר, כך גם חיבתי כלפיה הלכה ופחתה. היא הייתה בערך בשנות החמישים לחייה, היא תמיד לבשה בגדים שנראו כאילו היו מתקופה הרבה יותר עתיקה, ושיערה הבלונדיני שכבר החל להאפיר היה תמיד אסוף בפקעת, כך שאף פעם לא ידעתי עד כמה הוא היה ארוך באמת. לא ידעתי כמה ילדים היו לה, ואם בכלל, או איך הגיעה לארמון מלכתחילה, אני פשוט זוכרת שראיתי אותה יושבת בחדר העבודה של אימא שלי, יום בהיר אחד, בזמן שסידרה מסמכים על השולחן.

חלק בי רצה להאמין שלאימא שלי היו סיבות טובות לבחור דווקא בה לתפקיד, שאולי דניקה היא לא גרועה כל כך כמו שחשבתי, אך כל פעם מחדש הבנתי שאולי אימא שלי בחרה בה רק בגלל שלמרות התנהגותה, היא הייתה בן אדם מהימן והגיוני שניתן לסמוך עליו, בשלב הזה אני חושבת שזה כל מה שאימא שלי ייחלה לו, לכך שהיא תהיה מוקפת באנשים שאכפת להם מספיק מסילביה ושהם מספיק אמינים וטובים בשמירת סודות ומידע חשוב. אולי בגלל זה כבר הפסקתי להתייחס להערות העוקצניות של דניקה, או למבטים שהיו לה כל פעם שבה לא באתי לדיון כלשהו או כשראתה אותי יוצאת מהארמון. אני חושבת שבמקרה של דניקה, היא ציפתה ליום שבו אצא מהארמון ולא אחזור אליו, כאילו זה מובן מאליו שזה מה שיקרה איתי בעתיד.

"זה רעיון גרוע," אמרה דניקה בזמן שהבטתי במראה בשמלה שבחרתי עבור הערב הזה. אולי היה מדובר ברק עוד נשף, אך למרות זאת מצאתי את עצמי הולכת במהלך כל השבוע לתופרת, כל פעם מחדש היה לי רעיון לצבע או גזרה אחרת לשמלה, וכל פעם מחדש שיניתי את דעתי. בהתחלה חשבתי על צבע אדום, אבל אז הבנתי שאולי זה צבע קצת בולט מדי, כאילו זה יהיה טיפשי לשים מסיכה ולעשות את כל המאמצים האלה רק בכדי להרוס הכל בכך שאשים שמלה בצבע בולט מדי, כך שכולם יבחינו בי מיד.

כן, אולי אני חושבת על כל הנושא הזה קצת יותר מדי, אך לבסוף גם אני הייתי צריכה לשים סוף לחוסר ההחלטיות שלי. העברתי את ידיי על הבד של השמלה שסיימו לתפור עבורי אתמול בערב, הבד שלה היה נעים ורך. אני מודה שהיה קשה מעט לנשום בה בגלל שהייתה צמודה עוד אזור המותניים שלי, אך לפחות יכולתי לזוז בה בחופשיות ולרקוד ללא בעיה בגלל החלק התחתון שהיה רחב. אימא שלי תמיד אהבה לראות אותי בבגדים בצבע תכול, היא אפילו נהגה להעיר לי שאני לא לובשת יותר בגדים בצבע הזה. אף פעם לא הבנתי את הקטע של להתאים בגדים לצבע עיניים. נראה לי מצחיק ללבוש בגדים בצבע תכלת, רק בגלל צבע העיניים שלי.

אימא שלי עמדה מאחוריי וסידרה את שיערי החום. קודם היא סידרה אותו מאחוריי אוזניי אך לאחר מכך התחרטה והעבירה את כל שיערי קדימה, כך שקצוות שיערותיי נפלו על החלק הקדמי של השמלה. היא חזרה על אותה פעולה הלוך ושוב כבר במשך שעה, כאילו זה עניין של חיים ומוות, איך השיער שלי נראה. אני יודעת עד כמה לחוצה אני הייתי, אני שמעתי את הלב שלי דופק בחוזקה וכבר הספקתי להעביר את ידיי כמה פעמים על הבד של השמלה בנסיון להירגע, אך הייתה לי הרגשה שאימא שלי הייתה אפילו יותר לחוצה ממני, היא קמה מוקדם בבוקר ובמשך כל היום התרוצצה בארמון בכדי לוודא שהכל יהיה לא פחות ממושלם.

היא לא הייתה צריכה לעשות את זה כמובן, אבל היא תמיד אהבה לקחת עניינים לידיים שלה, אני מניחה שאולי בגלל זה היא לא יכלה לכעוס או להתווכח איתי יותר מדי על ההחלטה שלי לנהל נשף מסיכות, היא ידעה שאני הייתי בדיוק כמוה בקטע הזה. אבל לא משנה עד כמה תמכה בי, אני יכולה להתערב שהרשימה שעבדה עליה נמצאת בקרבת מקום, רק למקרה שאתחרט ואבטל הכל, למקרה שהערב הזה אכן יהיה אסון מהלך, או שאני אסיים אותו כאסון מהלך.

"דניקה," אמא שלי הסתובבה לעברה, אך דניקה רק התקרבה לעברנו לאחר שווידאה שהדלת אכן סגורה.
"אני לא חושבת שזה חכם לשלוח את הנסיכה אמארה לנשף עם כל כך הרבה אנשים שהזהות שלהם גם תישאר אנונימית בגלל שהם חובשים מסיכה. אני לא אומרת שעומדת לפרוץ מלחמה בעוד רגע, אבל מסוכן לבצע נשף כזה שבו הנסיכה תהיה ללא השגחה. היא היורשת עצר היחידה לכתר, יש הרבה אנשים שהיו שמחים לנצל ערב כמו זה ולפגוע בה," היא המשיכה ואז הביטה בי. "לפחות אני מציעה שנאמר לשומרים מה את בדיוק לובשת, בכדי שידעו לזהות אותך ו-"

"לא," אמרתי מיד. "הדבר האחרון שאני צריכה זה שהשומרים ישגיחו עליי ויעקבו אחריי כל הערב. ככה בקלות אנשים ידעו שזאת אני. אני לא חושבת שזה כזה נורא שאסתובב לבד במשך לילה אחד. הרי אתם בדקתם את הרשימות אורחים וכל מי שנכנס לארמון עובר בדיקה. הפעם האחרונה שמישהו הסתנן לארמון הייתה לפני-"

"זה לא משנה, הנסיכה אמארה, אני לא חושבת שכדאי לקחת סיכונים מיותרים, במיוחד עכשיו. עכשיו כשהגעת לגיל שבו על פי חוק את יכולה כבר לרשת את הכתר, אנשים ינסו לפגוע בך, בדיוק כמו שהם מנסים לפגוע באימא שלך. את לא רוצה להיות זאת שתיתן להם את ההזדמנות הזאת לפגוע בך," אמרה דניקה שהביטה שוב לעבר אימא שלי, כאילו דיברה עם ילדה קטנה וחשבה שרק אימא שלי תצליח לשכנע אותי לחשוב בהיגיון בריא.

"היא יודעת מה היא עושה, דניקה," אמרה אימא שלי, למרות שעל פי קולה, ידעתי שדבריה של דניקה הדאיגו אותה. כמובן שגם אני הייתי מודאגת, אבל כל החיים שלי הייתי מודעת לכך שאני בסכנה, שיהיו אנשים שירצו לפגוע בי, זה לא היה מידע חדש, לא התכוונתי לחיות את כל חיי בתוך הארמון מתוך דאגה שיום אחד מישהו ינסה לפגוע בי. זה יהיה מטופש מצדי לחיות חיים כאלה, חיים מלאים רק בדאגות לביטחון האישי שלי ושל המדינה שלי.

"אני סומכת על הבת שלי," אימא שלי ליטפה את כתפי. "מדובר רק בערב אחד, וחוץ מזה, זה היום הולדת שלה, מגיע לה להעביר אותו כמו שהיא רוצה, גם אם היא נסיכה."

"את עושה טעות," כעת דניקה דיברה ישירות אליי. "השאננות שלך עוד תפגע בך יום אחד."

"דניקה-" אימא שלי ניסתה לומר, אך דניקה כבר יצאה מהחדר וטרקה אחריה את הדלת בחוזקה.
"מה קרה לה?" שאלתי את אימא שלי שהתרחקה ממני.

"היא דואגת לך," היא אמרה ואני גיחכתי.

"באמת," היא המשיכה. "גם אם זה לא נראה ככה, אכפת לה ממך, מהמשפחה שלנו, מהעתיד של סילביה, אי אפשר באמת להאשים אותה על כך שהיא מסתייגת לכל הרעיון של הנשף."

"טוב, אם אני נמצאת באמת בסכנה גדולה כל כך כמו שהיא אומרת, אז זה נותן לי אפילו סיבה טובה יותר ליהנות מהערב הזה," אמרתי. "אולי זה הלילה האחרון שייצא לי לחוות משהו כזה." ניסיתי להתבדח אך אימא שלי רק הניחה את ידה על חזה, כאילו שוב היה לה לחץ דם גבוה מדי והיא עמדה להתעלף. מעניין איך היו נראים חייה אם הייתה מגדלת בת רגועה וקצת קשובה יותר, כנראה אז היה לה יותר שקט נפשי, זה בטוח.

"בבקשה תפסיקי לדבר שטויות, אמארה, במיוחד עכשיו, זה לא הזמן המתאים לבדיחות מהסוג הזה," היא אמרה ואני חייכתי.

"תמיד אמרת לי שיש לי חוש הומור מיוחד," אמרתי והיא נאנחה וליטפה את שיערי לפני שהלכה לכיוון הדלת.

"האורחים כבר נמצאים בארמון, אז את יכולה לצאת ברגע שאת מוכנה," היא אמרה לפני שגם היא יצאה מהחדר וסגרה אחריה את הדלת.

כבר מהחדר שלי יכולתי לשמוע את המוזיקה הנעימה שהתנגנה בקומה התחתונה, איפה שתמיד ניהלנו את כל הנשפים והאירועים הגדולים בארמון. כבר יכולתי לדמיין את האנשים רוקדים, או את המאכלים הטעימים שכנראה כבר הונחו על השולחנות, אבל גם יכולתי לדמיין את כמות השומרים שהיו שם או את המבטים הנוקבים שכנראה סילביה נעצה בכל בחור שעבר בדלת הראשית.

עכשיו, אחרי שכולם עזבו את החדר שלי, ונשארתי לגמרי לבדי, רק עכשיו הרגשתי באמת את הלחץ שבגופי גובר. בדרך כלל עזר לי ללכת הלוך ושוב בחדר, הייתי עושה את זה לפני שהייתי צריכה לדבר מולה רבה אנשים או לפני שהייתי צריכה לקבל אורחים חשובים, אבל עכשיו לא משהו כמה נעתי הלוך ושוב ברחבי החלל הגדול שבו ביליתי רוב הזמן, היה נראה כי הלחץ רק עלה עם כל צעד שלי. עברו בראשי מחשבות שאולי זה באמת היה רעיון מגוחך, ושאולי לא הגיעו כל כך הרבה אנשים כמו שציפיתי שיבואו, ושאולי אני באמת הייתי בסכנה גדולה יותר ממה שרציתי להאמין, אבל ניסיתי למחוק את המחשבות האלה.

זכרתי שלא היו לי הרבה ברירות, זכרתי שזאת האופציה היחידה שלי לעשות משהו בדרך שלי, בלי התערבות של אנשים שמתיימרים להיות הרבה יותר חכמים ומבינים ממני בגלל גילם או המעמד שלהם, הזכרתי לעצמי שההזדמנות הזאת להיות אנונימית כנראה לא תחזור בקרוב. ההזדמנות למצוא אהבה אמיתית כנראה לא תחזור בקרוב.

אולי זה היה טיפשי להאמין באהבה, או בכך שמכל הבחורים שנמצאים בקומה שמתחתיי נמצא מישהו שאוכל לאהוב, אבל רציתי להאמין בזה. אנשים חושבים כל מיני דברים על בני מלוכה, שאנחנו מפונקים, שאנחנו מרוכזים בעצמנו יותר מדי לפעמים, שאנחנו לא תמיד יודעים להנהיג ויש כאלה שכנראה ברגעים אלו ממש מוחים נגד השלטון של המשפחה שלי, אבל אם יש משהו שאמרו שיכולתי להסכים איתו, זה שהיה נדיר לראות זוגות אוהבים במשפחות מלוכה. הזוג היחיד שידעתי שאהב זה את זה, היו ההורים שלי.

אני לא יודעת מה הסיבה העיקרית לזה, אולי זה בגלל שיש כאלה שמעדיפים להתמקד באחריות שלהם כלפיי הממלכה שלהם, וזהו, הם לא רצו או לא יכלו להשקיע את זמנם בדברים אחרים. אולי זה בגלל שככה נהוג להאמין, שאהבה לא נועדה עבור בני מלוכה, שאנחנו לא נועדנו לאהוב בצורה הזו, שאולי זה לא התפקיד, אלא פשוט אנחנו, שהאופי שלנו הוא כזה. אבל אני לא מאמינה בזה, אני לא מאמינה שזאת האמת, אני לא רוצה להאמין שזאת האמת, זאת פשוט נעשתה האמת שבחרו לדבוק בה. אני האמנתי שנועדתי לאהוב, גם אם ייקח לי זמן למצוא את האהבה שנכונה לי.

צעדתי באיטיות לעבר השולחן שלי והרמתי ממנו בזהירות את המסיכה שהייתה מונחת עליו. היא הייתה בצבע זהה לזה של השמלה שלי, והיא הייתה משובצת באבני חן בצבע כחלחל שאיתם קישטתי אותה. חבשתי אותה וסידרתי אותה על פניי, לפני שגם אני יצאתי מהחדר שלי.

כשהבחנתי בשני השומרים שעמדו לצד דלת חדרי, חלפתי על פניהם במהירות וירדתי בגרם המדרגות שהיה רחוק מהחדר שלי, בזמן שהרגשתי את מבטיהם עוקבים אחר דמותי. לא יכולתי להאשים את השומרים על כך שביצעו את העבודה שלהם, אבל זה לא גרם לי לחבב אותם יותר. הנוכחות שלהם רק הדגישה לי את העובדה שלטוב או לרע, אין לי באמת לאן לברוח, תמיד יהיה מי שיעקב אחריי וידע לאן אני הולכת.

ירדתי לאט בגרם המדרגות, וככל שירדתי עוד, כך גם הבחנתי בעוד אנשים. חלקם רקדו, חלקם אכלו ושתו, והיו כאלה שעמדו בצד ושוחחו עם אנשים שונים. במהירות הבחנתי באימא שלי שדיברה עם אחד מהאורחים, כנראה עוד אדם חשוב שידעה שכדאי לה להקדיש לו תשומת לב. הייתי צריכה לדעת שהיא תנצל גם את האירוע הזה בכדי לשוחח עם אנשים שאולי בעתיד יוכלו לתרום לממלכה בצורה כזאת או אחרת.

ידעתי שלכולם יש אג'נדות, לכולם יש אינטרסים, אבל אצל אימא שלי, ידעתי שלמרות האג'נדה שלה והרצון שלה לעזור לממלכה, היא גם באמת ניסתה להכיר את האנשים שפגשה ולהיות חברותית, גם אם בסוף יתגלה כי זה לא עזר בדבר. בדרך כלל לא הייתי נלחצת לעמוד ולדבר מול קהל, או להיות מוקפת בכל כך הרבה אנשים, אך הפעם חלק בתוכי קיווה שהזמן ילך ויאט, ניסיתי לרדת הכי לאט שיכולתי עד שדרכתי על הרצפה המרוצפת של האולם שהיה מקושט.

היה משהו מלחיץ בידיעה שכל האנשים האלה באו בגללי, לא בגלל איזה אירוע שנתי או חג מסוים, וגם אם לא אמרו זאת מפורשות לאורחים, אני בטוחה שבכך שידעו כבר שמלאו לי עשרים ואחד שנים ושהאולם היה מלא בהמון בחורים צעירים, הם כבר הספיקו לחבר את הנקודות ביחד ולדעת שהיה מדובר בנסיון למצוא לי חתן. נאנחתי כשהבטתי שוב באנשים הרבים שהקיפו אותי וסידרתי שוב את המסיכה על פניי, כאילו אם לא אבדוק שהיא במקום כל כמה דקות היא עלולה ליפול. הלכתי בין האנשים השונים עד שנעצרתי לצד אחד מהשולחנות שעליו היו מספר מאכלים ואפילו כמה מסיכות.

אני יודעת שהייתי אמורה לנסות להשתלב, ולהכיר אנשים ולדבר ולעשות כל מה שהייתי עושה עם כל אורח או אדם שהגיע לארמון, אבל הפעם קפאתי, לא ידעתי אפילו איך להתחיל סתם שיחה שגרתית, אם כמה מוזר שזה יישמע. מעניין אם ככה זה מרגיש, אם ככה נערות רגילות מרגישות כשהן נמצאות בפאב ורואות בחור שמוצא חן בעיניהן, או אם ככה דברים עובדים תמיד, כשלא מעורבת בנושא פוליטיקה ואינטרסים.

במקום לגשת ולרקוד כמו שבדרך כלל נהגתי לעשות, פניתי לעבר השולחן שהיה עמוס באוכל ולקחתי את אחד מהמאפים שהיו מוגשים שם. לקחתי ביס מהמאפה הקטן וחייכתי כשגיליתי שבפנים היה מילוי של שוקולד.

"אמארה, ככה את מתכוונת לבלות את הערב, ליד שולחן המאפים?" שמעתי קול. "לא ככה חינכתי אותך."
הבטתי הצידה וקפצתי במקומי כשהבחנתי באימא שלי שעמדה במרחק של כמה צעדים ממני.

"אימא, מה את עושה?" שאלתי אותה והבטתי לצדדים בפאניקה, בתקווה שאנשים לא הבחינו בנו מדברות.
"אמרתי לך שאת צריכה להשאיר אותי לבד הערב, אם יבחינו בנו ביחד אז-"

"אני הבטחתי שאניח לך, אבל אני אל אתן שתעבירי את כל הערב שלך אוכלת, אני יודעת כמה את אוהבת שוקולד, אבל זה לא הזמן או המקום בשביל זה. אני צריכה להזכיר לך למה אנחנו עושים את הנשף הזה מלכתחילה?" היא שאלה בעודי ממשיכה לאכול מהמאפה שלי.

"אני כבר אמרתי לך, אמארה, לפעמים צריך לקחת את הדברים לידיים, אי אפשר לחכות שבחור יזמין אותך לרקוד, אם את רוצה משהו את צריכה ללכת להשיג אותו, ואם יש בן בנשף שאת רוצה לרקוד איתו, אז תיגשי אליו את ותזמיני אותו לרקוד איתך, בנים אוהבים בחורה עם ביטחון," היא המשיכה לדבר בעודי מרגישה את לחיי מתחממות. יופי, הדבר האחרון שהייתי צריכה עכשיו הוא שאימא שלי תנסה לעשות לי שיחת מוטיבציה. היא לא הבינה שהשיחה שלה יותר הביכה אותי מאשר עוררה בי רצון ללכת לרחבה ולהזמין איזה נסיך לרקוד איתי.

"כבר סיפרתי לך שאחרי שאבא שלך ואני הכרנו, הוא היה רקדן נוראי ולא נהג לרקוד בהרבה נשפים, אז אני הזמנתי אותו לרקוד איתי ואז לא נותרה לו ברירה אלא-"

"כן, אימא, כבר סיפרת לי על זה," אמרתי לה בשקט. לא התכוונתי להיות חצופה או כפויות טובה על כל מה שאימא שלי עשתה עבורי, אבל זה באמת לא היה הזמן האידיאלי לדבר עליה ועל כישורי הריקוד של אבא שלי, במיוחד אחרי שכבר שמעתי את הסיפור הזה מליון פעם.

"את פשוט צריכה לנסות ליהנות מהרגע ולא לפחד, אני כבר הספקתי לראות לא מעט בחורים נאים כאן הערב," היא אמרה בזמן שעיניה סקרו את הבחורים השונים שהיו בשדה הראייה שלה. "או שאני אוכל לבקש שינגנו עבורך אתה שיר שאת אוהבת ו-"

"לא, אימא, לא יהיה בזה צורך, בסדר, אני…אני אלך לרקוד, טוב?" התחלתי להתרחק ממנה לפני שבאמת תעשה משהו שעלול להביך אותי בפני אנשים, אם הייתי נשארת לעמוד שם, היא כבר הייתה מוצאת דרך למשוך אותי לעבר מרכז רחבת הריקודים או שאולי אפילו הייתה מבקשת מאחד האורחים לרקוד עמי ומתרצת להם שאני פשוט ביישנית מדי, וכן, זה כמעט כבר קרה פעם אחת.

לצערי כל כך מיהרתי להתרחק ממנה שכמעט מעדתי ונתקלתי באחת הנשים שרקדה עם בן זוגה, ואז זזתי הצידה שוב כשכמעט נתקלתי בחבורה של אנשים ששוחחו ביניהם. לפני ששוב זזתי הצידה, הרגשתי יד מושכת בזרועי הצידה, עד שנעמדתי במקום. הרמתי את מבטי לעבר בחור שעמד מולי ועדיין אחז בזרועי. הוא היה בערך בגובה שלי, שיערו היה בהיר וקצר יחסית ועיניו הכחולות הסתתרו מאחוריי מסיכה בצבע כחול.

"אני מצטער על זה, פשוט היה נראה שלא תזיק לך קצת עזרה," הוא אמר ועזב את זרועי. "אני מרקוס, דרך אגב."

"ואני…" השתתקתי כשניסיתי לחשוב מה לומר לו בתגובה. "אני מודה לך על זה שעזרת לי, בדרך כלל הרבה יותר קל לי למצוא את עצמי באירועים כאלה, כנראה שהיום זה קצת אחרת."

"זה מובן, יש כאן הרבה יותר אנשים מבכל אירוע שהייתי בו לאחרונה, לנסיכה אמארה יש המון נתינים שמעוניינים לחגוג את יום ההולדת שלה," הוא אמר וחיוך קטן עלה על פניי, אולי היו כאן הרבה מחזרים, אך אני יודעת בוודאות שהיו כאן גם אזרחים שבאמת רצו לחגוג את יום הולדתי, בכל שנה קיבלתי מתנות רבות מאזרחים לכבוד יום הולדתי, אבל תמיד העדפתי לראות את האזרחים פנים אל פנים, זה תמיד הרגיש יותר טבעי, יותר הגיוני לעשות את זה.

"אז מה בחורה יפהפייה כמוך עושה באירוע כזה? האם גם את באת הנה בכדי לחגוג לנסיכה?" הוא שאל ואני השתדלתי להתעלם מהסומק שעלה על לחיי. "או שאת מסתננת למסיבה בתקווה לטעום עוד מהמאכלים המתוקים שמגישים בארמון?"

"אה, אתה שמת לב לזה?" שאלתי במבוכה והעברתי את ידי בשיערי, כנראה אם אמא שלי הייתה מבחינה בכך היא הייתה מתעצבנת שהרסתי את התסרוקת שהשקיעה בה כל כך הרבה זמן. "אפשר להגיד שאני כאן גם בגלל האוכל, אוכל זה תמיד טוב. אבל כן, באתי לחגוג, לפעמים מרגיש שחסרות סיבות לחגוג כאן, שתמיד יש מלחמה חדשה בפתח או בעיה חדשה שצריך לטפל בה, אף פעם אין באמת לילות כאלה שנועדו רק בכדי לחגוג וליהנות."

"ואתה?" שאלתי. "מה מביא אותך הנה?"

"מה שמביא את כולם הנה," הוא אמר ואני גיחכתי.

"אתה תמיד מדבר בכזאת מסתוריות, או שזאת רק המסיכה שעושה את כל האפקט הזה?" שאלתי והוא משך בכתפיו.

"אני לא מאמין בקונספט הזה של מסיכות, אני לא חושב שמסיכה יכולה להסתיר את האני האמיתי שלך, את מי שאתה באמת. היא אולי יכולה לטשטש את מה שאנשים רואים או לתת לך תחושת ביטחון מסוימת, אבל זאת אשליה, היא לא באמת יכולה להסתיר אותנו ואנחנו לא יכולים להעמיד פנים שאנחנו מישהו אחר, החיים לא עובדים ככה," הוא אמר. "אי אפשר לברוח מעצמך."

הוא הביט בי למספר שניות, כאילו ניסה להעביר לי מסר ללא מילים, אך לפני שהספקתי לענות לדבריו, הוא כבר הושיט את ידו לעברי, מחכה שאאחוז בה. "מה את אומרת שנרקוד?" הוא שאל ואז הביט לצדדים. "אבל לא כאן."

"אז איפה?" גיחכתי, לא יכולתי לחשוב על שום מקום אחר.

"אפשר בגן של הארמון," הוא הציע, "ראיתי דלתות בהמשך הקומה שמובילות לשם."

"לגן?" שאלתי ובלעתי את רוקי. לא הייתה לי שום בעיה עם הגן של הארמון, לא הייתה לי בעיה בכלל. אהבתי לנשום אוויר צח ולטייל באוויר הפתוח, אני פשוט לא ידעתי אם זה רעיון חכם כל כך ללכת בשלב מוקדם כל כך של הערב, אם זה חכם ללכת עם בחור שאני לא מכירה למקום עם הרבה פחות אנשים ועם הרבה פחות השגחה של שומרים.

אמא שלי הבטיחה להעניק לי כל מה שארצה ליום הולדת, שלמרות שלא מוצא חן בעיניה הרעיון של הנשף היא עדיין תיתן לי לקיים אותו, היא הבטיחה את כל זה בתנאי שגם אני אעמוד בהבטחה שלי, שאני לא אעשה שום דבר מטופש או שטותי. היא עמדה בהבטחה שלה ואני רציתי לעמוד בשלי. אני הצצתי לעבר הדלתות שהובילו אל הגן, ואז חזרה במרקוס שחיכה לשמוע את התשובה שלי.

הבטתי שוב לכיוונה של אמי שאכלה מאפה בזמן שדיברה עם דניקה שנעצה בי ובמרקוס מבטים נוקבים. ברגע שאימא שלי הבחינה בי היא הרימה את האגודל של ידה הפנויה למעלה וחייכה אליי, מה שגרם לי להסיט את מבטי במהירות. במחשבה שנייה, אולי לא יזיק לי להיעלם משדה הראייה של אמא שלי, אפילו אם זה יהיה לזמן קצר.

"אני אשמח ללכת לגן," אמרתי ומיד הוספתי. "אבל לא להרבה זמן."

"בסדר," הוא הסכים ואני הנהנתי לפני שהלכתי אחריו לעבר הדלתות שהובילו לגן.

לאחר שעברנו את השומרים שעמדו לצד הדלת, נאנחתי בהקלה והבטתי בעצים שעמדו בשורה לצד שביל האבנים שעליו הלכנו.

"אז תספר לי מרקוס, אתה במקור נולדת כאן או שהגעת במיוחד מרחוק במיוחד בשביל המאורע?" שאלתי. "כלומר, אתה לא חייב כבר עכשיו לספר לי, אני סתם סקרנית. כבר שמעתי סיפורים על אנשים שעברו מסעות של ימים שלמים בחציית ממלכות בכדי להגיע לשדה הקרב או בשביל לפגוש אדם מסוים. מטורף לחשוב שיש אנשים שעושים מסעות כאלה באופן קבוע, זה נשמע קצת מפרך ומתיש אפילו, אתה-" הפסקתי לדבר כשהפסקתי לשמוע את מרקוס צועד מאחוריי.

"מרקוס?" הסתובבתי בכדי לבדוק אם צעד מאחוריי, וחלק בי מצטער על כך שעשיתי זאת, כי אכן מצאתי אותו, אבל בידו הוא אחז בחרב שהייתה מגואלת בדם.

עיניי נפערו לרווחה והוא חייך בזמן שהעביר את החרב על מכנסיו בכדי לנקות אותה.

"את יודעת, כששלחו אותי הנה למצוא את הנסיכה של ממלכת סילביה, הייתי בטוח שיהיה לי הרבה יותר קשה לעשות את זה," הוא אמר. "אבל אז שמעתי על הנשף המגוחך הזה והבנתי שזאת הולכת להיות העבודה הכי קלה שקיבלתי כבר תקופה ארוכה."

"מה?" שאלתי בקול רועד בעודו מתקרב אליי בצעדים קלילים.

"אמארה, בואי לא נעמיד פנים זה עם זה, אני בטוח שאת מודעת לכך שלא מעט אנשים היו רוצים במותך, את לא בדיוק פופולארית בקרב ממלכות מסוימות," הוא אמר. "ואני הייתי בטוח שגם אנשים כאן מודעים לזה, אבל יותר קל להסתנן לכאן ממה שאת חושבת. זה ממש מגוחך כמה מהר הצלחתי להיכנס הנה בלי לעורר חשד. כנראה שהשמועות נכונות, כנראה המשפחה שלך כל כך נואשת שתמצאי חתן, שהם היו מוכנים להכניס כל בחור צעיר לארמון. צר לי לבשר לך את זה, אבל אתם ממש צריכים לשפר את האבטחה כאן," הוא המשיך בעודי מביטה בו בהלם.

"שומרים!" צעקתי. "הצילו."

"בשביל שלא תבזבזי את הקול, אני כבר עכשיו אספר לך שהשומרים שראית כאן מתים, הודות לי , אז אני הייתי מציע לך לוותר כבר מעכשיו," הוא אמר ואז סרק את החרב שלו, ולאחר שהביט בשני צדדיה הוא פשוט נאנח, כאילו ציפה שהיא תהיה נקייה יותר.

"אני לא מבינה כלום," אמרתי בקול רועד. "מי אתה? מה אתה רוצה ממני?"

"אחח, אז זה נכון מה שאומרים על נסיכות, אתן לא חכמות במיוחד," הוא אמר. "אני מרקוס ביילי." הוא השתהה לרגע לפני שחזר להסתכל עליי, עיניו נצצו כעת. "רוצח שכיר."

לא התכוונתי להישאר בכדי לשמוע את המשך המשפט שלו, כי הייתה לי הרגשה שהוא עמד לומר משהו בסגנון 'באתי הנה בכדי להרוג אותך', ואפילו שלא ממש היה אכפת לי מימי הולדת, זה לא היה מסוג הדברים שהייתי רוצה לשמוע ביום הולדת שלי, או בכלל בחיים. אז במקום לשאול שאלות כמו מי שלח אותך, או למה רוצים להרוג אותי, התחלתי לרוץ עמוק אל תוך הגן, בעודי שומעת את הצעדים שלו אחריי.