not just royal- פרק 2

שוב יצאתי מהארמון ללא השגחה, אני לא חושבת שבשלב הזה המשפט הזה אפילו אמור להיות משמעותי בצורה כלשהי. כבר הייתי רגילה לעבוד על שומרים, כבר הכרתי את כל השומרים שידעתי בדיוק איך לעבוד על כל אחד, היו כאלה שלא הכירו את השטחים שמחוץ לארמון טוב כל כך, ולכן לא היה קשה להתחמק מהם, היו כאלה שידעתי על חיבתם הרבה לאלכוהול, לא היה קשה להתחמק גם מהם והיו אפילו שומרים שכבר היה נמאס להם מההתנהגות שלי או שפשוט הם מאוד סמכו עליי, כי השומרים מהסוג הזה פשוט חזרו לארמון והשאירו אותי בחוץ לבד, הם בהחלט היו הסוג החביב עליי.

אני לא חושבת שהעולם בחוץ מרגש כל כך בהשוואה לארמון, אני יודעת שגם לאנשים שמחוצה לו יש אחריות, עבודה, משפחה, גם בחוץ יש דשא ועצים, גם בחוץ יש מבנים ומקומות ללון בהם, אבל עדיין הייתי צריכה מדי פעם לצאת החוצה, לא יכולתי בלי זה. כשיצאתי החוצה ידעתי שאני לחלוטין לבדי, בלי השגחה, בלי שומרים, בלי מזכירים, בלי ישיבות ודיונים מייגעים, בלי אורחים שיכולים להישאר בארמון ימים שלמים, ואני אל מדברת על אורחים נחמדים, אלא על אלה שלא מבינים את הרמז ונשארים במקום מסוים הרבה יותר מעל הזמן שציפו מהם להישאר.

אם היה משהו שציפיתי לו באמת כשיצאתי מהארמון, הוא היה לצאת אל השדה שהיה לא רחוק ממנו בכדי לפגוש את מיילס. הוא נולד גם כן בעיר הזאת, ממש קרוב לארמון, אך הוא עזב לעיר איירון אחרי שמלאו לו שמונה עשרה שנים. אף פעם לא הייתי בעיר איירון, וגם אם אבקש ללכת לשם, כנראה כולם סביבי ינסו לעשות הכל בכדי לשכנע אותי לא ללכת לשם.

העיר הייתה ממוקמת קרוב לגבולות של סילביה עם ממלכות שהייתה לנו מתיחות איתן. באיירון הכשירו לוחמים, אבירים, חיילים לקראת קרבות או מלחמות שעשויות לפרוץ. זאת לא הייתה חובה לנערים בגילו של מיילס ללכת לאיירון וללמוד כיצד להילחם, אך זה כן היה משהו שנהוג לעשות, שבוחרים פשוט ללכת ולעשות אותו כי אין ממש אופציות מרגשות יותר.

כבר הספקתי להסתובב מספיק עם מיילס בכדי ללמוד שהרבה אנשים כמוהו נהנים להילחם וללמוד להילחם, שזה משהו שהם יכולים באמצעותו להוציא את העצבים שלהם או להרגיש שהם עושים משהו בעל משמעות נוספת. אני אפילו לא זוכרת לפני כמה זמן פגשתי את מיילס, אני רק זוכרת שמצאתי אותו מתאמן בשדה עם חרב ושאני שאלתי אותו אם יוכל ללמד אותי גם להילחם.

כן, אני יודעת, בארמון למדתי נימוסים והליכות אבל פחות ידעתי מהן הדרכים המקובלות לרכוש חברים חדשים. אבל למזלי זה עבד ומיילס נעשה לידיד טוב שלי, וגם לסוג של סוד. האמת, מצאה חן בעיניי המחשבה שהיה לי סוד שאף אחד סביבי לא ידע, וגם העדפתי שלא לספר על מיילס, לא לאנשים בארמון וגם לא לאימא שלי, אולי במיוחד לא לה. אני יודעת שברגע שתגלה היא תחשוב או שמיילס הוא השפעה רעה שתגרום לי לרצות ללכת להילחם בקרבות שלא קשורים אליי או שיקרה ההפך והיא תחשוב שהוא יהיה החתן המושלם עבורי, ואף אחד מהדברים האלה לא היה נכון.

מיילס חיכה לי היום באותו המקום. היה קל לזהות אותו מרחוק, למרות שהוא היה בחור נמוך יחסית, תמיד שיערו הבלונדיני כמעט וזהר באור השמש והוא לבש את אותם בגדים פשוטים שהוא נוהג ללבוש כשהוא חוזר הבייתה משדה הקרב או מאיירון. קיוויתי שהפעם יישאר בעיר יותר זמן מהפעמים הקודמות שהתראינו, קיוויתי לפחות שיישאר כאן עד היום הולדת שלי לפני שיעזוב שוב.

"הייתי צריך לדעת שתעשי משהו בסגנון הזה," אמר לי מיילס לפני ששוב זז במהירות קדימה בניסיון לפגוע בי עם החרב שלו, אבל הוא פספס, שוב. הייתי בטוחה שבשלב הזה הוא יידע שלא לנסות לפגוע ברגליים שלי, הידיים שלי היו עוד יחסית מרושלות עם החרב והייתי אפילו מפילה אותה מדי פעם, אבל הרגליים שלי היו משהו אחר, הייתי כל כך רגילה לברוח מהשומרים ולרוץ ביערות שזה כבר היה טבעי עבורי להתחמק ולזוז מהר. למיילס שוב הייתה אותה הבעה מצחיקה על פניו, תמיד כשחשב רבות על משהו הוא היה מכווץ את גבותיו ומשרבב את שפתיו מעט.

"מה רצית שאעשה?" שאלתי בעודי מעבירה את החרב שלי בין ידיי, "נראה לך שהייתי מסכימה לתנאים של אימא שלי או למה שהחוק חושב שנכון עבורי לעשות? כולם עושים כזה עניין מכל הנושא הזה של חתונה, אבל אני לא ממהרת, אני יודעת שאני מסוגלת לשלוט על הממלכה גם בעצמי, אם אתחתן זה יהיה רק מתוך אהבה למישהו ולא בגלל שמכריחים אותי."

"לפעמים אני לא מבין איך את מסתדרת שם, בתוך הארמון, לגמרי לבד," הוא אמר בדרמטיות בעודו מביט לעבר הארמון שמרחוק נראה הרבה יותר גדול ממה שהיה באמת.

"זה לא כזה נורא," משכתי בכתפיי. "אם זה היה נורא כל כך, אז כבר מזמן הייתי בונה איזו תוכנית פעולה נועזת ובורחת. גם עכשיו אני יכולה לברוח, אבל אני לא אעשה את זה. יש לי אחריות כלפיי עצמי, כלפיי כל מי שחי בסילביה."

"את צודקת," הוא נאנח. "אני מניח שיש דברים גרועים יותר מלחיות בארמון."

"כמו?"

"כמו זה שהכינוי שלי בקרב כל הלוחמים הוא הדוב," הוא אמר בייאוש. "כבר סיפרתי לך על זה שיש ללוחמים קטע כזה לתת אחד לשני כינוי, ובגלל שהשם משפחה שלי הרבה יותר מדי ארוך אז פשוט החליטו לתת לי את הכינוי המוזר הזה."

"אתה בטוח שזה רק בגלל השם משפחה שלך?" שאלתי והיטיתי את ראשי מעט הצידה בכדי להביט שוב בפניו. "זאת אומרת, אם מסתכלים על הפנים שלך לעומק, אז יש משהו בזה שמזכיר דוב. חוץ מזה, דוב זאת אחלה חיה. לדעתי זאת חיה מתוקה אבל זאת יכולה להיות חיה מסוכנת בטבע אם…" ניסיתי לעודד אותו אך לא נראה שאני עושה עבודה טובה, כי הוא עדיין היה נראה טרוד מהנושא.

"זה רק שם, מיילס," אמרתי והוא הניד בראשו, כאילו לא הבנתי את הבעיה, כאילו לעולם לא אבין.

"זה כמו שאת תגידי שאת רק נסיכה," הוא אמר. "כמו שיש הבדל בין נסיכה מפונקת שרק חיה בארמון ולא עושה כלום לבין נסיכה שלוקחת חלק פעיל ויודעת מה קורה בממלכה שלה, אז יש הבדל בין לוחם שנותנים לו כינוי מאיים ועוצמתי לבין כינוי כמו שלי. יש מפקד על פלוגה שהגיע ליחידה שלנו לא מזמן, אני אפילו אל יודע מה השם האמיתי שלו, כי כולם רק קוראים לו בכינוי שהוא קיבל עוד לפני שהגיע אלינו. נראה שהשם שלו במקרה הזה הולך לפניו. כולם קוראים לו הל- סטר."

"מבט מהגיהנום?" שאלתי בחוסר אמון ומיילס הנהן.

"ותאמיני לי, אמארה, הוא קיבל את הכינוי הזה בצדק. ראיתי אותו נלחם, המבט שהיה לו כשהוא נלחם…" הוא מלמל ועיניו נראו כעת מעט גדולות יותר, לא ממש הייתי בטוחה אם מפחד או מהערצה כלפיי אותו בחור. "הוא גדול ממני בסך הכל בכמה שנים, והוא עדיין כל כך טוב במה שהוא עושה. הלוואי ואני הייתי יכול להילחם כמוהו, הלוואי והייתי לוחם טוב כל כך."

"טוב, זה לא יעזור לך רק לדבר על זה מיילס, אם אתה רוצה להיות לוחם טוב, אז אתה צריך להתאמן, והרבה. ואני לא מתכוונת איתי, כי אני בקושי מצליחה להחזיק חרב כמו שצריך, אני מדברת על להתאמן גם כשאתה חוזר הבייתה וגם כשאתה נמצא שם. חוץ מאימונים, אני לא חושבת שיש לי עוד עצה לתת לך, אני לא בדיוק מבינה הרבה באומנות הלחימה או במה שקורה בזירות קרב, אימא שלי לא מרשה לי להתקרב לשדה הקרב, וגם אם היא אי פעם חשבה על לתת לי להילחם, אז המחשבה הזאת נמחקה ברגע שאבא שלי מת בקרב ההוא. אני חושבת שאתה תראה עם הזמן שגם תרכוש נסיון, ככה זה תמיד. ככה זה גם איתי ועם כל מה שקשור לניהול של ממלכה, אני לא מצפה לנהל הכל בעצמי בקרוב, אני פשוט לומדת ומנסה להשתפר כל הזמן."

"את לא היית רוצה להילחם בשדה קרב, אמארה," הוא אמר בשקט. "זה אולי אצילי להילחם עבור הממלכה שלך והאנשים שחשובים לך, אבל שדה קרב לא מיועד עבור כולם, ראיתי כבר לוחמים נשברים בעבר. שדה הקרב הוא…הוא ברוטלי."

"אני לא מפחדת משדה קרב, מיילס," אמרתי. "כולם חושבים שבגלל שאני נסיכה אז זה אומר שצריך להגן עליי ולהתייחס אליי כמו אל בובת חרסינה, אבל הנה, עובדה שיצאתי מחוץ לכותלי הארמון ואני עדיין בריאה ושלמה. אני לא מפחדת מהעולם שבחוץ או מהדברים הנוראיים שאנשים מסוגלים לעשות, אני יודעת שיום אחד אם יהיה בכך צורך, אז אני אלחם," הבטתי בחרב שבה אחזתי וגיחוך נפלט מבין שפתיי. "אבל קודם אני מעדיפה ללמוד להילחם כמו שצריך, או לפחות ללמוד לא להפיל את החרב שלי כל כך הרבה פעמים."

"כן…" הוא חייך. "זאת בהחלט תהיה התחלה טובה."

היו לכולם!
מבטיחה שרק הפרקים הראשונים הם קצרים, בהמשך יהיו פרקים הרבה יותר ארוכים:)