not just royal- פרק 1

לאימא שלי היה את המבט הזה בעיניים, המבט הזה שבישר לי שהיא תיכננה משהו, משהו שסביר להניח שלא ימצא חן בעיניי. לאחרונה היו לה הרבה בקשות ודברים שרצתה שאעשה שלא מצאו חן בעיניי, אבל זה כבר היה פחות באשמתה, אלא באשמת התפקיד שנולדתי אליו.

זאת לא הייתה אשמתה שהייתה לי אחריות רבה יותר בתקופה האחרונה, או שהשרים ביקשו שאהיה נוכחת בכל הפגישות הנוגעות לכלכלה וניהול הכספים בממלכה. לא הייתה לי בעיה לרוב עם האחריות הזאת, עם הדרישות הרבות של התפקיד, אולי כי מאז שאני קטנה הרגילו אותי לקחת אחריות וללמוד את התחומים השונים הקשורים לניהול הממלכה, אבל שנאתי כספים, שנאתי את כל החישובים שהיו קשורים בדבר.

אני לא הייתי גאון מתמטי או מוצלחת עם מספרים כמו אבא שלי, לפעמים ישנם רגעים שבהם במקום להתגעגע אליו אני מייחלת לכך שיהיה כאן רק בכדי שיהיה מישהו שיעזור לי בתחומים כמו אלה, שיהיה את האדם הזה שידע בדיוק מה הדבר הנכון לומר או מה הדבר הנכון לעשות. לפעמים לא הבנתי איך אני הייתי אמורה להפוך לאדם הזה, איך אני הייתי אמורה להפוך בעוד שנים מעכשיו לזאת שתקבל החלטות. לבינתיים, הוקרתי תודה על כך שאימא שלי קיבלה את ההחלטות שהיו קשורות בניהול הממלכה, אני הייתי רק צריכה להקשיב וללמוד תוך כדי, או לפחות כך ניסיתי להסתכל על כל העניין הזה.

אימא שלי ישבה על כורסא גדולה שהייתה באחד מהחדרים הרבים שבהם אירחנו אנשים בארמון והמשיכה להביט בי בעיניה החומות, שתמיד נראו גדולות יותר כשניסתה לחשוב על משהו לעומק.

"אימא, את יכולה פשוט לומר לי על מה את חושבת כל כך הרבה זמן?" שאלתי אותה בזמן שהבטתי דרך החלון בנוף שהשקיף על האדמות והכפרים שלה איכרים. יכולתי לראות אנשים משוטטים בין היבולים בעוד השמש הכמעט אדומה בצבעה נראתה ברקע, קרובה כל כך לרגע שבו תשקע. "אני מעדיפה שפשוט תגידי לי במקום שאגלה ברגע האחרון שמגיע איזה אורח שמדבר בשפה זרה שאני לא יודעת או אם שוב הזמנת לכאן איזה נסיך או בעל תואר אצולה כלשהו שאני אפילו לא יודעת את שמו. אין לי בעיה עם אורחים, אבל אני-"

"היום הולדת שלך שבוע הבא," היא אמרה, ומשום מה הופתעתי לשמוע את קולה. לפעמים הייתי רגילה לדבר שעות לפני שהייתה פוצחת את פיה ופותרת את התעלומה שנוצרה בראשי, אני בטוחה שבצורה כלשהי זה אפילו הצחיק אותה קצת, לשמוע את כל התהיות והספקולציות שלי כל פעם מחדש עקב שתיקתה הארוכה.

"נכון…" אמרתי בעודי מצמצמת את עיניי לעברה בציפייה שתמשיך לדבר.

"את תהיי בת עשרים ואחת," היא המשיכה לומר באיטיות, כאילו קיוותה שאחבר את הנקודות בעצמי ואבין לבד לאן היא חותרת. "את יודעת מה זה אומר?"

"שאני יכולה להשתכר בבר ולשתות כמה משקאות אלכוהוליים שארצה?" שאלתי. "לא, אני יודעת. שהגעתי לגיל שבו מותר לי לצאת מהארמון ללא כל השגחה ובלי העיניים של השומרים שעוקבות אחריי כמו נץ? כי אני חושבת שאני בהחלט בוגרת מספיק בכדי לעשות את זה," אמרתי.

אני לא התרגשתי יותר מדי מימי הולדת, יותר התרגשתי מכך שתהיה סיבה לחגיגה בסילביה, אין לנו כאן חגיגות רבות כל כך, כנראה כי גם אין לנו סיבות רבות לעשות זאת או לפצוח באיזו חגיגה גדולה. אמא שלי הרימה גבה בשעשוע לאחר שדיברתי, היא ידעה שבלי קשר לגיל או לכללים, נטתי להיעלם לשומרים ולברוח מהם כל פעם שיצאתי מהארמון. האם זה היה ילדותי מצדי? אולי, האם הייתי צריכה להיות אחראית יותר ולהבין שאלה הכללים ופשוט לקבל אותם? כנראה, האם התכוונתי להפסיק לעשות את זה? ממש לא.

אני אומנם מרחמת על כל אחד מהשומרים ששולחים לפקח עליי, אבל אם הם היו רואים דברים מנקודת המבט שלי, הם היו מבינים שיש לי סיבות טובות מאוד לעשות את זה. משעמם בארמון, משעמם כאן מאוד, במיוחד בגלל שאין לי אחים או אחיות, או מישהו קרוב אליי במיוחד. האדם היחיד שאני יכולה לדבר איתו הוא אימא שלי או משרתות מבוגרות שמכירות אותי מאז שאני ילדה קטנה, זה קצת עצוב אפילו. אני בטוחה שאם אסביר את זה לשומרים, כנראה אפילו הם יבינו ללבי. נסיכה אולי יכולה להרגיש כלואה בתוך ארמון, אך אין סיבה שהיא תרגיש כלואה גם מחוצה לו.

"לא, אמארה, זה אומר שהגעת לגיל שבו את צריכה להתחתן," אמרה אימא שלי, ואני בלעתי את רוקי. "אני יודעת שעד עכשיו לא דיברנו על הנושא ברצינות, ונתתי לך לעשות את כל העולה על רוחך, לא רציתי שתרגישי כלואה או לכודה, רציתי שתחווי ילדות נורמאלית ככל האפשר," היא אמרה ואז מיהרה לתקן את עצמה. "אני ואבא שלך רצינו שתחווי ילדות נורמאלית ככל האפשר. לא רציתי שתדאגי יותר מדי מנושאים כאלה, אבל עכשיו כשאת לוקחת חלק פעיל יותר בדיונים, וכשאני רואה איך את מתנהלת עם כל המשימות שאת מקבלת, אני יודעת שאת מוכנה גם לקבל את המשימה הזאת על עצמך, יותר ממוכנה."

אני לא יודעת מה היה יותר גרוע, שאימא שלי תיארה את המציאה של חתן כמשימה שיש למלא או שהשיחה הזאת הרגישה מביכה אפילו יותר מזאת שאימא שלי ניהלה איתי בגיל ההתבגרות, והשיחה ההיא הייתה מביכה ביותר. כבר התחלתי להרגיש את גופי מכווץ מעט באי נוחות וחיבקתי את עצמי בזרועותיי, כאילו זה מה שיגרום לי להרגיש טוב יותר עכשיו.

"כבר הכנתי רשימה של מועמדים פוטנציאליים, וגם דיברתי עם כמה מכרים על-"

"אימא, תעצרי שנייה," אמרתי בעודה מונה באוויר שמות של נסיכים, כל שם יותר מגוחך מהשני. מעניין כמה זמן היא כבר עובדת על הרשימה שלה, בודקת וחוקרת על כל אחד, אני כבר יכולה לדמיין בראשי את הקריטריונים, כל סעיף יותר משעמם מהקודם. שם, גיל, ממלכה, קשרים שיש לאותה ממלכה…לא, מצד שני, אולי עדיף לא לדמיין את זה.

"אנחנו לא חייבות לעבור על זה עכשיו," היא אמרה. "את יכולה לישון ולקום רעננה, ומחר בבוקר אציג לך את כל הפרטים ותגידי לי-"

"לא," אמרתי בקול רם, ואימא שלי הזדקפה במקומה. הופתעתי גם אני מעוצמת הקול שלי, אך כנראה שזה מה שצריך לעשות בכדי ללכוד את תשומת ליבה.

"את לא רוצה להתחתן?" היא שאלה כאילו אמרתי את הדבר הכי נורא ששמעה בימי חייה. תהיתי לעצמי מה היה קורה אם הייתי עונה שכן. היא כנראה הייתה נשברת, בוכה, אולי חווה אפילו התקף לב, רק שאני לא בטוחה אם כל השברון לב הזה היה נובע בגלל שלא אתחתן או בגלל שלא יהיו לה נכדים, עדיף שגם את זה לא אשאל. למזלי בסילביה זה לא היה דבר כל כך יוצא דופן וחריג לא להתחתן, הייתי במקומות בהם לא הייתה אופציה אחרת, בהם אזרחים לא יכלו לקבל את האפשרות לחיים אחרים, חיים בלי חתונה או ילדים או הקמת משפחה, אבל כאן זה היה אחרת, היחס כלפיי כל הנושא היה אחר, והייתי שמחה מכך.

אם לא הייתי נסיכה אז לא הייתה לאף אחד בעיה אם הייתי בוחרת לחיות לבדי באיזה מקום נידח, או אם הייתי בוחרת שלא לעשות צעד שכזה, אפילו אם היו לי עוד אחים או אחיות אז גם אז זה לא באמת היה משנה, אבל לא הייתי במצב שבו היו פרושות לפניי אופציות רבות וכל מה שהייתי צריכה הוא לבחור. זה לא היה כמו משחק קלפים שבו יכולתי להמר או כל סיבוב לקבל חפיסה אחרת, במשחק הזה קיבלתי חפיסה אחת, והיו לי רק כמות מצומצמת של קלפים לשחק איתם, מה שאומר, כמות מוגבלת של אפשריות, ולכן גם מעט מאוד בחירות שאני רשאית לקבל.

"אני כן, אימא. אני כן," מיהרתי להרגיע אותה והתיישבתי על הכורסא שמולה לפני שאחזתי בשתי ידיה. מיד שמתי לב כיצד גופה נרגע והבעת פניה התרככה גם כן. היא אפילו התנשפה בהקלה לרגע לפני שחזרה להביט בי.

"אבל אני לא מעוניינת בשום רשימה, או ניסיונות שידוך מוזרים או כל דבר אחר בסגנון. כמו שחוויתי ילדות נורמלית, אני גם אשמח להכיר בצורה בצורה נורמאלית, עד כמה שאפשר כמובן. אני מעריכה את המאמצים שאת עושה, אבל את באמת חושבת שאתחתן עם סתם מישהו בגלל המעמד שלו או בגלל הקשרים שיש לו או בגלל שכמה נתונים שבדקת עליו נשמעים טוב?" שאלתי, ניסיתי שלא לפגוע ברגשות שלה, אני בטוחה שהיא השקיעה הרבה זמן ומאמץ בנסיון לעזור לי, אבל למרות זאת, עדיין שמתי לב לאכזבה קלה כשהבטתי בפניה.

"כבר קרו המון פעמים בהם הכרתי נסיכים או דוכסים או אפילו אזרחים רגילים, הם כולם נראו טובים ומקסימים בהתחלה, היה נראה שהם באמת רצו להכיר אותי והתעניינו בי, אבל בסוף הסתבר שהם התעניינו בכסף, במלוכה, בקשרים שיש לנו, בחיים בארמון כמו זה. לאף אחד לא היו כוונות טהורות באמת, אף אחד לא התעניין בי באמת, ואני לא מעוניינת להיות עם מישהו שזה מה שמעניין אותו, שזה מה שהוא רוצה. אם אשתמש ברשימה הזאת זה ייגמר בדיוק אותו הדבר, אימא. אני שוב אכיר מישהו שהכינו עבורו רשימה זהה ושהוא רוצה להיות איתי בגלל פרטים טכניים, בגלל שהוא רוצה עוד שטחים לשלוט עליהם או עוד כסף, או עוד אנשים שילחמו באויבים של הממלכה ממנו הגיע."

"את גורמת לזה להישמע נורא כל כך. את יודעת שאני ואבא שלך-"

"כן, אני יודעת שנישאתם בגלל ששידכו ביניכם, ולמרות מה שחושבים על נישואים מהסוג הזה, עדיין התאהבתם זה בזה. זה באמת סיפור מקסים, אבל זה לא הסיפור שלי, וגם את חיית בזמן אחר, דברים מתנהלים אחרת עכשיו, או לפחות אפשר לנהל אותם אחרת. אני רוצה להכיר מישהו בצורה טבעית ונורמאלית, בלי אנשים שיקשרו בינינו ובלי שהתואר שלי כנסיכה יעמוד בדרך, מישהו שיתאהב בי בגלל מי שאני."

"זה נשמע מקסים, יקירה, אך את לא יכולה סתם כך לשכוח מהכל ולהיות סתם נערה רגילה, אני יודעת שזה מה שהיית רוצה, אבל החיים מסובכים יותר מזה," היא ליטפה את זרועי בנסיון לנחם אותי. "את תראי ש…"

"הם לא חייבים להיות," אמרתי בשקט.

"מה זאת אומרת?"

"הם לא חייבים להיות מסובכים, אני יכולה להיות בחורה רגילה אם ארצה, אולי לא תמיד, אבל אולי ללילה אחד…"מלמלתי בעוד אימא שלי סקרה את פניי, מבטה היה מודאג מעט. היא בטח תוהה אם שוב לא ישנתי מספיק או אם זה לא היה הזמן הנכון להעלות את כל הנושא של חתונה ומציאת חתן.

"אני יודעת בדיוק מה נעשה," אמרתי. "נשף מסיכות."

לא התכוונתי לומר לה שהרעיון עלה לי לראש אחרי שהפעם ההיא שבה ברחתי מהארמון אחרי העוצר ורכבתי לעבר הכפר באמצע הלילה. זאת הייתה אחת מהפעמים הרבות בהן עשיתי את זה, אבל באותה הפעם הגעתי לפאב שהיה רועש והומה מהרגיל. המוזיקה שבקעה מבפנים הגיעה עד לאוזניי, ידעתי שאנשים חוגגים מסיבה כלשהי, יום הולדת, או ניצחון באחד מהירידים או התחרויות שהם עושים בכפר במהלך השנה.

אנשים שם לבשו מסיכות בגדלים וצבעים שונים בזמן שרקדו ושוחחו זה עם זה. אז הייתי קצת פחות פזיזה מעכשיו, ובמקום להיכנס לפאב ההוא, חשבתי על מה שיקרה אם אפיל את המסיכה שלי ואם יגלו שהנסיכה אמארה פורהארט של ממלכת סילביה החליטה להסתובב בחוץ בשעות כאלה בלילה.

אולי פשוט החלק ההגיוני שבי החליט לקפוץ לביקור, מזכיר לי שלא כולם בחוץ אוהבים אותי כמו שהייתי רוצה להאמין, שלא כולם אוהבים את הדרך בה אנחנו מנהלים דברים, שלא כולם ישמחו כל כך לראות את פניי, שעם כמה שזה כואב, אני לא באמת בטוחה שם בחוץ, מחוץ לכותלי הארמון הגבוהים.

"נשף מסיכות?" אימא שלי חזרה על דבריי ואני הנהנתי.

"נוכל לקיים נשף מסיכות, שאליו נוכל להזמין נסיכים ממלכות אחרות וגם אנשים שחיים כאן. זה לא משנה אם מישהו הוא אזרח פשוט או נסיך, כולם יבואו וכולם ישימו מסיכות. ככה אוכל להיות אנונימית, אוכל להיות כמו כולם. כשאסתובב בנשף אף אחד לא יכיר אותי, אני לא אשים כתר או משהו שיוכל להסגיר אותי, זה הפיתרון המושלם."

"את בטוחה, אמארה?" היא שאלה והיה קשה שלא לשים לב לחשש הקל שבקולה. "אני לא בטוחה אם זה רעיון טוב. אני עדיין חושבת שאת צריכה להכיר מישהו בדרך המקובלת, בלי יותר מדי בלאגן. נוכל לעשות נשף שבו תציגי את עצמך בפני כל אדם שמגיע, ככה גם תוכלי לפגוש-"

"אימא, כל הפואנטה זה שלא ידעו זאת אני. אני כל הזמן מקשיבה לך ועושה את מה שנדרש ממני, זה באמת נורא אם לילה אחד ארגיש כמו בחורה נורמאלית, ואחווה נשף אחד שבו אוכל להיות פשוט אני? בלי כל המבטים עליי, בלי כל השיחות המתישות עם אנשים שאני אפילו לא מכירה, בלי כל הלחץ וכל אותן שורות שחוזרות על עצמן?" שאלתי, אך עדיין היא לא אמרה דבר.

נאנחתי, בידיעה שאולי אצטער על המילים הבאות. "אם זה לא יעבוד, אם לא אכיר אף אחד, אם זה יתברר כרעיון גרוע, אז אני מבטיחה שאהיה פתוחה להצעות אחרות, אפילו לרשימה שלך." כאב להגיד את זה, ממש כאב, אבל זה הדבר היחיד שהצליח לגרום לאימא שלי להקשיב.

"נשף מסיכות, את אומרת?" היא שאלה ואני הנהנתי במהרה.

"נשף מסיכות," חזרתי על דבריה והיא הנהנה גם כן.

"בסדר," היא ענתה ואז הנידה בראשה כשהבחינה בחיוך הקטן שעלה על פניי. ידעתי שהיא סקפטית, ידעתי שהיא חושבת שכל העניין הזה הוא שטות גמורה ושלא ככה בחורה בגילי אמורה להכיר את בעלה לעתיד, אבל בעיניי זאת לא הייתה שטות. וגם אם כל הדבר באמת יתברר כבזבוז זמן, העדפתי לבזבז את הזמן שלי בנשף מאשר בקריאת רשימה מייגעת וארוכה של שמות.

היוש!
אז חזרתי לכתוב אחרי הפסקה קצרצרה וחשבתי שיהיה נחמד לכתוב סיפור בסגנון הזה. אף פעם לא ממש כתבתי ספר שבו בניתי עולם כזה, וחשבתי שיהיה נחמד לנסות. מקווה שתאהבו את הסיפור וכמו תמיד, אני תמיד אשמח לשמוע מה אתם חושבים:)