my last memory – 5

הרעש החזק של המוזיקה נשמע כבר מהקצה של הרחוב, כשהגענו לבית של אורי נדהמתי לראות את כמות האנשים שהייתה בחצר הקדמית וידעתי שאם זו הכמות שיש בחצר בטח הבית מפוצץ באנשים. \"ואוו, לא ידעתי שלאורי יש כל כך הרבה חברים\" צחקתי. לפתע ירדן נעמדה לידי \"חכי שתראי עד כמה שהם חתיכים\" אמרה במבט ערמומי ומשכה אותי לכיוון הבית.

\"בואי נלך למצוא את אורי קודם\" צעקה ירדן. בקושי יכולתי לשמוע את דבריה בגלל המוזיקה החזקה. פילסתי את דרכי מבעד לקהל האנשים הרוקדים והמיוזעים והלכתי בעקבותיה של ירדן.
אחרי כמה דקות טובות שבזבזנו בלהידחס בין כל האנשים הגענו לחצר האחורית, פניו של אורי קרנו כשראה אותנו מתקרבות \"וואי מיה, איזו הפתעה! לא חשבתי שתבואי\" אמר וחיבק אותי חזק, ריח של אלכוהול נדף ממנו. \"חשבת לא נכון\" עניתי בציניות ודחפתי אותו קלות ממני כי הריח כמעט חנק אותי למוות. ממתי הוא שותה?
הסתכלתי מסביב, מוזיקה חזקה והרבה גופים חצי ערומים רקדו סביב הבריכה ,למען האמת לא ציפיתי לכזאת מסיבה. אורי הוא בין האנשים הכי שקטים שאני מכירה, ציפיתי למשהו אינטימי יותר.
\"היי אורי, במה שיחדת את כל האנשים לבוא לכאן?\" עניתי בחיוך. אורי צחק \"מה אנשים לא יעשו בשביל קצת אלכוהול\" הוא קרץ לי וקירב את שפתיו לאוזני. \"את האמת, אני לא מכיר חצי מהאנשים האלה\" אמר בצחוק גדול וכרך את זרועו סביבי. \"עכשיו הכל ברור\" חייכתי.

ירדן כבר הספיקה להיעלם לי בין ההמון, בטח יצאה לצוד לה חבר חדש לקיץ.
הסתובבתי קצת בחצר, ראיתי כמה אנשים שאני מכירה, חלקם מבית הספר וחלקם מהשכונה שלי, המשותף לרוב הוא שכמעט כולם היו מופתעים לראות אותי. לפתע ראיתי בין ההמון פרצוף מוכר, אפילו מוכר מאוד, שמביט בי מהקצה השני של החצר. התקרבתי כדי לראות את הפרצוף שלו בבירור יותר, מקווה שאני לא חולמת. נעצרתי בבת אחת, אני רואה טוב, זה עידו. גופי החל לרעוד ללא שליטה. התקרבתי יותר ויותר לעברו, מהססת. לפתע מישהו תפס בכתפי, זה היה גיא אחד מהידידים שלי. \"היי מיה, מה..\", קטעתי אותו, \"היי, אני לא יכולה לדבר, חייבת ללכת\" אמרתי בעצבנות והסתובבתי למקום בו עמד עידו כדי להמשיך במשימה שלי להגיע אליו, אבל הוא כבר לא היה שם. \"איפה הוא\" אמרתי, עוצרת את עצמי מלבכות. \"איפה מי?\" אמר גיא. \"עידו\" עניתי, ממשיכה לסרוק את המקום בחיפוש אחריו.
\"איזה עידו? עידו שלך?\" שאל כשמבט מבולבל על פניו. \"כן, איזה עוד עידו זה יכול להיות\" עניתי. \"סליחה על השאלה, אבל הוא לא מת?\" שאל וכחכח בגרונו, ניכר שהוא נזהר במילים ואפילו לקח צעד אחורה ממני מחשש שאתפוצץ.
\"אני יכולה להישבע שראיתי אותו, הוא עמד שם\" אמרתי והצבעתי למקום בו עמד קודם. אני בטח נשמעת כמו משוגעת, אבל אני יודעת מה ראיתי, זה היה הוא.

הבנתי שהיחיד שיכול לעזור לי עכשיו זה אורי. \"איפה אורי\" צעקתי לעבר גיא שעמד מבוהל.
\"אני חושב שהוא בפנים\" אמר בהיסוס, עדיין מבולבל מהסיטואציה, צעדתי במהירות אל תוך הבית כשגיא בעקבותיי ושם הוא היה, ליד שולחן המשקאות, כמה מפתיע. סובבתי אותו אליי במשיכה \"אורי, תגיד לי שראיתי טוב\" אמרתי, דיי בטוחה שמבט מטורף מרוח על פניי כיוון שאורי הסתכל עליי מופתע. \"כן ראית טוב\" אמר בצחקוק. \"אוריי די זה חשוב, עידו פה?\" אמרתי בעודי מנענעת אותו בחוזקה כדי שיתרכז. \"איזה עידו?\" אמר וכיווץ את גבותיו. \"עידו שלי\" עניתי מיואשת.
\"חשבתי שהוא מת\" אמר הביט בי בפליאה, הוא תפס את פניי בשתי ידיו והביט בעיני, \"מיה את שיכורה?\" שאל כמבטו מרוכז בי.
\"לא!\", נאנחתי והעפתי את ידיו מפני. יכול להיות שרק דמיינתי? אני בטוחה שזה היה הוא, הפנים שלו, הגוף שלו, העמידה שלו, זה היה הוא. אבל זה לא יכול להיות, הוא מת, אני הייתי בהלוויה שלו, בכיתי על הקבר שלו. מה קורה כאן?!

הדמעות עמדו בעיניי, לא ידעתי מה לעשות. \"היי את בסדר?\" אמר גיא וליטף את כתפי בעדינות. \"אני לא יודעת\" עניתי, אולי אני באמת הוזה, אמרתי לעצמי, אולי זה לא היה רעיון טוב לבוא לכאן. \"אני חייבת אוויר\" אמרתי והתחלתי להתקדם לכיוון היציאה מהבית. \"אני בא איתך\" אמר גיא וסובב אותי אליו. הבטתי בו, הוא נראה מודאג. טוב אני מבינה אותו, גם אני הייתי דואגת אם הייתי עדה להתקף פסיכוטי של חברה שלי. \"אני לא רוצה להרוס לך את הערב, לך תהנה\" אמרתי בחיוך מאולץ, הייתי צריכה קצת זמן לבד, לא שהוא מפריע לי, פשוט הייתי צריכה לסדר לעצמי קצת את הראש. \"אין לי בעיה להישאר איתך\" אמר והחזיר לי חיוך. \"זה בסדר, תודה\" אמרתי ונשקתי ללחיו בעדינות. הוא חייך, \"איך שאת רוצה, ולכל דבר שאת צריכה, תתקשרי\" אמר והלך לכיוון החצר.

יצאתי מהבית אל אוויר הלילה הצונן, עדיין מנסה להבין מה בדיוק ראיתי.
נאנחתי, אני יודעת שהסיכוי שזה היה הוא, הוא אחד למיליון. אבל הייתי רוצה להאמין שהפעם הזאת זה האחד הזה.
לפתע צרחה נשמעה מכיוון החצר שגברה על המוזיקה הרועשת וסימרה את שערותיי. אני מכירה את ירדן כל כך טוב שמיד זיהיתי שזאת הצעקה שלה. מיהרתי לכיוון החצר וחיפשתי אחריה, עד שלפתע מצאתי אותה מחובקת בזרועותיו של אחד הנערים שהיו שם. \"הנה היא!\" צעקה כאשר קלטה אותי במבטה והצביעה לכיווני. הנער הסתובב ופי נפתח בתדהמה. זה עידו.