my last memory – 3

בהתחלה אף אחד לא ידע איך לגשת אליי וראיתי את זה. הם כנראה פחדו להגיד משהו לא במקום מחשש שאתפרץ או שארגיש לא בנוח, לגעת בטעות בנקודה הזאת שקוראים לה "עידו". עד לא מזמן כשהפצע היה עדיין טרי, יכול להיות שזה מה שהיה קורה.
אבל אחרי זמן מה לבד עם עצמי והרבה שיחות עם הפסיכולוג, למדתי להשלים עם העובדה שהוא לא פה.

לאט לאט כולם הבינו שאני כבר לא כדור ההרס העצמי שהייתי לפני חצי שנה והשיחה הפכה להיות יותר זורמת וחופשית כשראו שאני מסוגלת גם לחייך. אבל עדיין יכולתי לראות שהם שוקלים מילים לפני שהם פותחים את הפה. לא התרגשתי מזה כל כך, זה היה צפוי שככה יתייחסו אליי, בכל זאת אני עדיין מוגדרת "החברה של". אבל בתוך תוכי ייחלתי לשוב ולהיות אותה מיה שהייתי לפני שנה.

"היית חסרה לנו במשך הקיץ" אמר לפתע אורי בחיוך חביב וליפף את זרועותיו הארוכות מסביבי לחיבוק חזק. אורי ואני מכירים מאז שהיינו בני 3 בערך ומאז אנחנו בלתי נפרדים. הוא היה בא לבקר אותי מדי פעם כשהייתי בבית וריחמתי על עצמי, הוא תמיד ידע איך לגרום לי להרגיש טוב יותר ואני דיי בטוחה שהייתי שוקעת בדיכאון עמוק לולא העזרה שלו.

"אף אחד לא הזמין אותי" אמרתי בחיוך משועשע. טכנית זה נכון, אף אחד לא באמת רוצה להביא למסיבה את זאת שהחבר שלה בדיוק מת ולהסתכן בכך שהיא תעכיר את האווירה. אבל למען האמת, זאת אני שלא רציתי כל כך לצאת. המחשבה על כך שאני נהנת בעוד שעידו שוכב בקבר, שברה אותי וריתקה אותי לבית. פשוט הרגשתי שאסור לי.

לפתע שמתי לב שכולם השתתקו והרגשה של מבוכה צפה באוויר. ועד מהרה הבנתי את הטעות שלי, אולי לא היה חכם כל כך להתלונן על כך שלא הזמינו אותי, במיוחד עכשיו כשכולם עוד חוששים לפנות אליי. "אבל זה בסדר, הייתי צריכה קצת זמן לעצמי. אבל אולי השנה נוכל לפצות על הכל" אמרתי בהרמת כתפיים קלילה, ממהרת לכסות על מה שאמרתי קודם, לא רציתי לגרום להם להרגיש לא בנוח על כך שלא הזמינו אותי. לא רציתי לתת להם את הרושם שזה בגללם.
כולם חייכו לשמע דבריי והקלה שטפה אותי. הבנתי שאולי מוטב שגם אני אזהר במה שאני אומרת.

"אני שמחה לשמוע אותך אומרת את זה, אבל אני מוכרחה להגיד שהפיצוי יהיה ארוך חברה שלי" אמרה ירדן לפתע בטון דרמטי "ארוך, קשה ומתיש. את בטוחה שאת מוכנה לזה?" שאלה במבט רציני ותפסה את כתפיי.

נאנחתי, היא כזאת דרמה קווין לפעמים ואני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אבל התגעגעתי לזה כל כך. הבטתי בעינייה ואז הפניתי את מבטי על הסובבים שרק חיכו לראות מה תהיה התגובה שלי.
לא יזיק לי קצת חופש, המוות של עידו היה הדבר הדומיננטי בחיי במשך השנה האחרונה. ועכשיו, כשאני מסתכלת על כולם שוב, אני מבינה כמה זה חסר לי, כמה אני מתגעגעת לחיים שלי כשהם לא מונעים ע"י הזיכרון של עידו.
ועכשיו, זה מרגיש לי הכי נכון לעשות את הצעד הראשון לעבר החיים שאחרי המוות.

לבסוף חייכתי חיוך גדול, "אני מוכנה".