my last memory – 2

יצאתי מהבית ברגל ימין. אמא תמיד מתעקשת על כך, היא אומרת שזה מביא מזל.
אני לא מאמינה בשטויות האלה אבל אני עושה את זה בכל זאת, כל שנה מחדש רק בשבילה. ואת האמת, לא יזיק לי קצת מזל השנה.
נכנסתי לאוטו. הנסיעה הייתה שקטה למדי היום. לא היה לי מצב רוח כל כך הבוקר, המחשבות על עידו לא עזבו אותי לרגע.
משום מה גם נועה הייתה שקטה, בדרך כלל היא לא מפסיקה לדבר מהרגע שאנחנו עוזבות את הבית. אבל היום היא פשוט ישבה והסתכלה על הדרך בלי להוציא ציוץ. היה נדמה כאילו המחשבות שלי הצליחו להגיע אלייה.
הבטתי בה, מקנאה כל כך בשלווה בה היא נמצאת. ילדה בת 3 שהדאגה היחידה שלה בעולם היא אם יקנו לה את הברבי שהיא רוצה ליום ההולדת. נאנחתי, היא לא יודעת מה מחכה לה.

את נועה הורידו ראשונה ואותי אחרייה. שלט גדול שבו כתוב 'ברוכים הבאים לתיכון "אדאמס"' קיבל את פניי כשירדתי מהמכונית.
קשה לי להאמין שהכל מבחוץ נשאר אותו הדבר כשבתוכי הכל מרגיש כל כך שונה. כל פינה במקום הזה מזכירה לי אותו. לפעמים הייתי רוצה לשכוח מהכל, לדמיין שהכל בסדר ושהוא עדיין פה איתי, שכל רגע תיפתח דלת הכניסה והוא יצא לעברי בחיוך גדול ובידיים פרושות לצדדים. פניי התעקלו לחיוך קטן ודמעה נפלה על לחיי רק מלחשוב על כך, הייתי נותנת הכל בשביל שזה יקרה.

נשמתי נשימה עמוקה והתקדמתי באיטיות לכיוון השער האדום שבכניסה למתחם בית הספר, כשבכל צעד אני מרגישה איך פעימות ליבי מתגברות. אני חייבת לעשות את זה, אם לא בשבילי אז בשבילו.

לפתע קול מוכר נשמע מרחוק. "מיה!!" קרא הקול. הפניתי את מבטי במטרה לזהות את המקום ממנו בקע הקול עד שלפתע ראיתי את ירדן רצה לכיווני, מנופפת בידה לשלום. רגשות של שמחה והתרגשות בערו בתוכי כשראיתי אותה בפעם הראשונה אחרי חודשיים.
ירדן היא החברה טובה שלי, או הייתה החברה הכי טובה שלי. אני לא יודעת כל כך להגדיר את המצב בינינו, היות ולא שמעתי ממנה מילה כל החופש. וזה לא שציפיתי שירחמו עליי או שישאלו מה שלומי כל יום כאילו אני איזו ילדה קטנה שצריכה השגחה. אבל שלום מדי פעם לא יזיק, במיוחד ממי שאמורה להיות החברה הכי טובה שלי.

"מיה!!" קראה ירדן בהתרגשות. "היי" השבתי בחיוך. זה לא שאני לא אוהבת אותה, אני כן. היא מאוד חשובה לי אבל לא ידעתי איך להכיל את מה שהרגשתי. "וואו התגעגעתי אלייך כל כך, לאן נעלמת לי" אמרה בחיוך רחב וחיבקה אותי.
"הייתי באותו מקום שהייתי בו תמיד" אמרתי בחיוך מאולץ, פשוטו כמשמעו לא?

התנתקנו מהחיבוק וירדן משכה אותי במהירות לכיוון הכניסה. "בואי, כולם מחכים לך" אמרה. דיי הייתי בטוחה שכרגיל היא הגזימה בכך שאמרה שכולם מחכים לי אבל הופתעתי לגלות שזה היה פחות או יותר מדוייק. לא ציפיתי לכזה יחס במיוחד אחרי שהתבצרתי בביתי למשך החופש ולא יצרתי קשר עם אף אחד. אני לא אשקר, היה דיי נחמד לפגוש את כולם אחרי הכל. אבל כמובן שהשמחה הייתה מהולה בעצב כי האדם היחיד שבאמת רציתי לראות, לא היה.