Mirror- פרק 2

הרמתי את ראשי לכיוון הכביש,
בהבדל של כמה מטרים ממנו, יש אבן גדולה שעומדת ממש באמצע הכביש.
ובצדדים- תהום.
"דן! תסתכל אל הכביש!" צרחתי,
מודאגת יותר מתמיד.
דן הרים את ראשו ומיד סובב את ההגה, כך שהמכונית פנתה לכיוון התהום.
"תיזהר, דן!!!" צווחתי, אוחזת בידו שעל ההגה.
————————————–
פקחתי את עיניי באיטיות,
התעוררתי במין חדר גדול כזה,
במרחק לא גדול ממני שכבה מישהי זקנה על מיטה לידי,
הסתכלתי על בגדיי,
אלו בגדים של בית חולים.
מה הולך פה?!
"שלום מתוקה," אישה גבוהה, עם חלוק לבן, כנראה היא רופאה, עמדה מולי וחייכה, "אני רואה שהתעוררת."
הנהנתי מעט, מחכה להמשך דבריה.
"לקרוא להורייך? הם מחכים בחוץ." שאלה אותי,
הנהנתי שוב לחיוב, לא ממש הצלחתי לדבר.
מיד נשמע קול צהלה של הוריי, יותר נכון של אימי.
"חמודה שלי!!!" היא קראה בקול חזק מידי שהעיר את הזקנה החורפת.
אך למזלי היא רק מלמלה כמה מילים לא מובנות ומיד עצמה את עיניה בחזרה.
אימא התיישבה על מיטתי, לידי, וליטפה את לחיי.
"אני דאגתי לך." הבהירה את המובן מאליו,
יכולתי לראות שהיא מתאפקת לא לבכות.
ניסיתי להקים את ראשי, אך לא הצלחתי, זה כלכך כאב.
צריבה עזה וממושכת.
אבי נכנס לחדר גם, הוא היה באמצע שיחת טלפון,
אך מיד כשראה אותי, הוא ניתק, אפילו בלי לומר להתראות למי שדיבר איתו.
"מיי..!" הוא לחץ את ידי עם שתי ידיו ונישק אותו, "את בסדר?"
הנהנתי. מחייכת לעברו את החיוך הזה, שמראה שאני בסדר.
לא הסרתי את מבטי מבקבוק המים שעומד על המדף הגבוה שלידי,
מקווה שהם יבינו את הרמז שלי ויביאו לי לשתות.
אבי מיד חטף במהירות את הבקבוק מהשידה והושיט לי אותו.
חייכתי אליו חיוך תודה והתחלתי ללגום בפראות את המים המתוקים שכלכך התגעגעתי אליהם.
הרגשתי שהמים זרמו לכל חלקי גופי, וגם למוח.
הרגשתי כאילו המוח שלי מתחיל לעבוד שוב,
וכמובן כשמוחי התחיל לעבוד, כך גם הזיכרון.
פלאשים קצרים הופיעו במוחי,
היער,
השמים,
דן,
הגרוטאה,
השיעולים הכבדים,
ו… התאונה.
הבטתי באימי במבט מודאג,
"א-איפה דן?" זה היה המשפט הראשון שהוצאתי.
אימא נאנחה,
מסתכלת עליי במבטי ניחום.
היא הזיזה חלק מהפוני שלי שהיה מעל עיניי.
בלעתי את הגוש הרוק שהיה באמצע גרוני לאט לאט, מנסה להירגע.
"הוא בסדר?" המשכתי לשאול,
ואני אמשיך עוד ועוד עד שאקבל תשובה.
הזלתי דמעה אחת והיא ירדה במורד הלחי השמאלית שלי
"הוא במצב אנוש, יש לו סיכויים של אחד לעשרים לחיות." אבי ענה,
נועץ את עיניו ברצפה, נמנע מקשר עין איתי.
"אתם צוחקים עליי, נכון?!" הרמתי את קולי בלחץ,
אפשר להגיד שאיבדתי את העשתונות.
"אני לא רוצה לאבד אותו!!" צרחתי.
עכשיו כבר לא אכפת לי מהזקנה ההיא,
לא אכפת לי יותר מאף אחד.
"לא בט-" אימי התחילה להגיד,
אך אני קטעתי אותה, "אני-רוצה-לראות-אותו-!" קבעתי.
אימי נשפה בעצבנות, "אני חוששת שלא תוכלי, את עדיין חלשה."

בהמשך היום קילחו אותי,
האכילו אותי באוכל מגעיל של בית חולים,
והרופא בדק אותי תוך כדי שהוא מסביר לי מה בדיוק הוא בודק (לא הבנתי מילה ממה שאמר),
אך במחשבות שלי, דן הוא זה שהיה בהם.
בסוף היום, בשעה 9 בלילה, זכיתי לבקר אותו, סוף סוף.
הביאו אותי בכיסא גלגלים לחדר שלו, שהיה ממש לידי,
ראיתי אותו, שוכב במיטה, עם המון פצעים בפנים ובכל הגוף.
עיניו היו עצומות, הוא ישן,
התיישבתי על מיטתו, לידו,
התאפקתי להשאיר את דמעותיי בעיניי, אך הן ניצחו בקרב הזה,
הן מיד ירדו וזלגו במורד לחיי הישר אל בגדיו של דן, והרטיבו אותם.
הוא נראה כמו מלאך קטן.
ידיי הרועדות נגעו בפניו, ליטפתי אותו לאט לאט.
"דוקטור," פניתי אל הדוקטור שהיה גם שלי וגם של דן, "תספר לי משהו טוב."
"כשהתעורר, קצת לפני הצהריים, הוא שאל אותי עלייך," התחיל לספר, "הוא דאג לך."
לקחתי נשימה עמוקה, מנגבת את הדמעות הלא פוסקות שיורדות.
"הוא אוהב אותך, מיי." אמר בוודאות,
נשכתי את שפתיי, מסתכלת על המלאך הקטן, חסר ההכרה,
אני לא רוצה לאבד אותך.
הדוקטור התקרב אליי, שם את ידו על כתפיי,
מביט גם הוא על דן. "תהיי בטוחה שהוא אוהב אותך, מאוד."