Mirror- פרק 1

אני מרימה את ראשי,
מביטה אל השמיים הכחולים, מלאי העננים,
להקת ציפורים נדדה באותו הזמן,
לאוזניי היו מודבקות האוזניות שהפלאפון שלי היה מחובר להן.
מוזיקה שקטה הושמעה,
נשמתי עמוק מהאוויר הצח.
זה הדבר שהכי מרגיע אותי.
מוזיקה ושמים.
נשמתי בצמאה את ריח עצי היער,
עוצמת עיניים ומנסה להירגע.
"מיי?" שמעתי את קולו של דן הקורא לי.
פלטתי אנקת האנחה מרעישה למדי, "אני פה, אני פה." מלמלתי בחוסר רצון.
"מ-מה קרה?" שאל בדאגה,
"כלום. מה אמור לקרות?" גלגלתי את עיניי, הוא דאגני מידי, תמיד.
"אממ… לא יודע.." גמגם, משפיל את ראשו.
רוח קרה החלה לנשוב,
היא גרמה לשיערו החום-בהיר של דן להתעופף מעט,
וגם לשיערי.
"הבאתי לך משהו.." הוא הושיט לי פרח אדום קטן, בלי גבעול.
צחקתי, "מה זה?" שאלתי אותו, מתאפקת לא להמשיך לצחוק.
"פרח.. לשיער." ענה לי בקול שקט,
הוא נעץ את מבטו בי עם עיניו הכחולות, הגדולות והרציניות.
חייכתי חיוך רך, "תודה, אבל אני לא אוהבת לשים פרחים וכל מיני דברים בשיער שלי."
"אוו… טוב." אבל היה לשמוע בטון קולו שהוא התבאס,
אך מיד עלה לי רעיון שקצת יצחיק אותו.
"אבל תשים את הפרח בשער שלך! זה יהיה יפה, אפילו יותר!" הצעתי וחייכתי חיוך ענק.
"אהה.. אני לא ח-" ניסה להגיד,
אך קטעתי אותו תוך כדי שאני מקפצת בהתרגשות,
"בבקשה! בבקשה! בבקשה!" צווחתי בהתחננות מוגזמת.
דן פלט אנקת ייאוש ממושכת, "בסדרבסדר. אבל רק לכמה שניות!"
חטפתי מידו את הפרח האדום ותקעתי את הפרח בשיערו.
בהיתי בו, צוחקת בקול רם מידי,
הוא היה נראה כה מגוחך!
שיערו היה מבולגן עם פרח תקוע באמצע, זה משעשע.
"טובטוב. הגיע הזמן להוריד את הפרח הקטנצ'יק, לפני שהוא יעביר כינים לשיער שלי." אמר במהירות והוריד את הפרח משיערו.
"כינים?! זה מה שמדאיג אותך עכשיו? כינים?!" גיחכתי,
דן משך בכתפיו ומיד גירד בשיערו.
"רואה? יש לי כבר כינים!" מלמל בביאוס, ממשיך לגרד בזעם.
צחקתי, "בוא!" משכתי אותו אל כיוון המכונית שלו, שיחזיר אותנו לבית.
דן התיישב במושב הנהג, ואני במושב שלידו.
הסתכלתי עליו וחייכתי,
"מה?!" לא הבין למה אני מסתכלת עליו ככה, וצחק.
משהו בהתנהגות שלו, ברצינות שלו, אך גם בצחוק החמוד הזה שלו….
גורם לי לחייך.
דן התניע את האוטו שלו,
או כמו שהוא קורא לו- גרוטאה.
זה באמת נראה כמו גרוטאה,
מכונית משנות ה-90, בצבע כחול שכבר דהה מעט,
וסימן בחלק הקדמי של תאונה קטנה שקרתה.
התחלנו לנסוע.
שקט שרר בינינו.
לאחר כדקה, דן התחיל להשתעל.
"דן, אתה בסדר?" שאלתי אותו בדאגה, "מה קרה?"
"כלום, כלום. אני בסדר." מלמל בין ההשתעלויות שלו.
הוא הוריד את ראשו למטה, מתחת להגה,
משתעל שוב.
אני טפחתי בגבו, קיוויתי שזה יעזור.
הרמתי את ראשי לכיוון הכביש,
בהבדל של כמה מטרים ממנו, יש אבן גדולה שעומדת ממש באמצע הכביש.
ובצדדים- תהום.
"דן! תסתכל אל הכביש!" צרחתי,
מודאגת יותר מתמיד.
דן הרים את ראשו ומיד סובב את ההגה, כך שהמכונית פנתה לכיוון התהום.
"תיזהר, דן!!!" צווחתי, אוחזת בידו שעל ההגה.

-ההמשך יבוא… אם תרצו בכך-