מה לעשות, החיים קשים – פרק 16 – (המתוקן..הקודם לא היה ניתן לקריאה..)

הפרק הקודם שהעאלתי לא נתן להיכנס אליו, אז שחזרתי את אותו פרק ואותן מילים וכל זה..

מהפרק הקודם:

******

לאחר שהנחתי את המחברת והספר על השולחן שלי בכיתה, נשענתי לאחור ונשמתי עמוק.
"אני שמח לשמוע שאת נושמת יותר טוב. " אמר קולו של בריאן מאחוריי והסתובבתי אליו בחיוך.
"מה זאת אומרת?"
"ניקו לא סיפר לך?"
"מה? שמה?"
"אני זה ש… אממ.. החזיר לך את הנשימה היום בזריחה.." הוא אמר ונראה נבוך.
"אתה.. זה אתה?" אמרתי כלא מאמינה. ובאמת לא האמנתי.
"כן. הוא לא אמר לך את זה?"
"לא, הוא.." התחלתי להגיד ואז נזכרתי שהוא אמר לפני שנכנסתי לביתן שלי, 'בריאן, זה בריאן.'
הבנתי שהוא התכוון לזה שבריאן הוא זה שהחיה אותי, שהחזיר אותי לחיים.
ואני לא קלטתי את זה..
"הו, בריאן" מלמלתי וחיבקתי אותו.
הוא הופתע ך חיבק אותי בחזרה.
"למה זה היה?" הוא שאל בשקט כשהמורה נכנסה לכיתה, בדיוק באותו זמן שהפסקתי את החיבוק.
"אתה הצלת אותי.. החזרת אותי לחיים.." ואני לא אמרתי תודה.." אמרתי לו בלחש, והוספתי במהירות לאחר מכן, "תודה. תודה בריאן."
הוא שתק ואז אמר, "על לא דבר."
***********************************************************
"היי, נועה, חכי לי! " צעק ניקו כשסגרתי את הלוקר שלי בסוף היום והחלתי ללכת לעבר המדרגות.
הסתובבתי אליו וראיתי אותו רץ אליי.
נישקתי אותו על שפתיו ברכות והתקדמנו יד ביד.
"אז…" משכתי את המילה והצצתי בו. " למה לא סיפרת לי שבריאן הוא זה שהחיה אותי?"
הוא נעצר וכך גם אני.
"אני.. אממ.. " הוא המשיך ללכת וחיפש את המילים הנכונות.
"כן…?" משכתי שוב את המילה.
"לא יודע." הוא הודה. " אולי בגלל שלא רציתי שתחשבי שאני סתם אפס שלא יודע להציל בנאדם.."
הוא שתק, ואז הציץ בפרצופי.
"אויש נו, אני לא חושבת ככה ולא חשבתי ככה." הרגעתי אותו בחיוך.
"את יודעת , זה היה ממש מוזר מה שהוא עשה לך.. *איך* שהוא עשה לך.." אמר ניקו לאחר שתיקה לא קצרה.
"מה? למה אתה מתכוון?"
"הוא…. אממ.. רכן מעלייך, הרים את ראשך, קרב את ראשו לשלך, ו- -"
"אוקי אוקי אני יודעת איך עושים הנשמה!" קטעתי אותו במרץ. זה לא ממש מעניין אותי לדעת איך מישהו שהוא לא חבר שלי עושה לי הנשמה. ועוד בפה. למרות שזה יכול להיות מחזה די נחמד… במיוחד אם זה בריאן.. לראות את העיניים הסוערות שלו קרובות לשלי, נשימתו עליי, ושפתיו- –
"אז זהו, שהוא לא עשה לך הנשמה."
"הא?" אמרתי מבולבלת ממה שאמר וכי העיר אותי ממחשבותיי על בראן מנשק אותי.
מה?!
אסור לי לחשוב על זה!
אני לא הולכת להתאהב בו! אין מצב! נו צ'אנס! אין סיכוי שבעולם! בחיים לא! למה אני כזאת תוקפנית כלפי המחשבות האלה..? אולי בגלל שאי רוצה שהן יתגשמו אבל לא רוצה שהן יתגשמו? רגע, מה? אויש.. אני לגמרי מבולבלת מכל העניין הזה..
"- -ופתאום פקחת את עינייך." אמר ניקו והבטתי בו בפרצוף סימן-שאלה.
"לא הקשבת לי?" נאנח וגלגל את עיניו.
"אוקי. כמו שאמרתי, הוא רכך מעלייך, הרים את ראשך וקרב את- -"
"תדלג לקטע שלא שמעתי!" אמרתי בכעס. אני לא רוצה להיכנס שוב למחשבות ולסיפור הזה שוב..
"ואז, במקום לנשק אותך, הוא החל ללחוש כל מיני דברים, והגוף שלך זרח באור צהוב. הוא נגע באזור הלב שלך עם אצבעותיו, ולחש עוד משהו. אז הואר גופך בסגול מיוחד. הוא העביר אצבע על מצחך ואמר מילה בודדה וקצרה, ופקחת את עינייך בדיוק מתי שהוא רץ משם במהירות כמעט לא אנושית. "
הייתה שתיקה מעיקה.
"היי חברה' , מה קורה? שמעתם שג'ולי הפכה שולחן בכיתת מדעים? המורה היה אדום כמו הנוזל במבחנות שלנו ו- – הו, הפרעתי למשהו?"
אני וניקו הבטנו באוליביה שחייכה.
"הפרעת? מה פתאום." צחקתי בעצבנות והעפתי מבט בניקו.
"אממ.. לדעתי כן.. בדיוק אמרתי לנועה על מה שקרה בחו- – " החל ניקו להגיד ואני נאלצתי לדחוף לו מרפק בצלעות לפני שיגיד עוד משהו לא רצוי.
זה עבד כנראה יותר מדי טוב.
הוא התקפל לשתיים והתיישב על ברכיו בגניחה.
אני ואוליביה החלפנו מבטים מודאגים. ואז ניקו קם ונעמד כאילו כלום לא קרה.
"אז מה אמרת על ג'ול ?" שאל ניקו וניקה מעט את מכנסיו.
"ג'ולי. ומה זה היה?" אמרה אוליב בדאגה.
"מה היה מה?"
"אוקי זה מפחיד." אמרתי.
"מה יש לכן?"
"לנו ? כלום? לך? יש לך סימן כחול בצלעות?"
הוא הביט בנו כלא מבין מה הרגע אמרה אוליביה."סימן…כחול? בצלעות? הא?" הוא שאל וגרד את ראשו בבלבול.
הרמתי את שולי חולצתו, באזור המכה שנתתי לו.
לא היה סימן ולא כחול.
"מה את עושה?" הוא שאל אותי ועזבתי את חולצתו.
"ניקו, אני חייבת להגיד, שאתה מתחיל להלחיץ אותי." אמרתי בדאגה מרובה.
"אבל מה זה סימן כחול?"
"אתה צוחק עליי." אמרה אוליב וכשהוא הסתכל עלייה במבט שואל, היא פערה את עיניה.
"אתה לא יודע מה זה סימן כחול?" היא שאלה ונאנחה. " זה מילה נרדפת לחבורה,מכה," ניקו פתח את פיו כדי להגיד משהו, אך אוליב הקדימה אותו וענתה על השאלה שלא שאל. "ואומרים כחול כי המקום נעשה כחול בגלל עוצמת המכה."
"אה."
"עכשיו, אחרי שגמרת להיות מפגר, תוכל להסביר לי למה אתה כזה מפגר?!"
הבטתי בה ולחשתי לה, "זה נשמע ממש מוזר…"
"אה, והוא לגמרי נורמאלי!"
"לא אמרתי את זה, אבל- – "
"היי! אני שומע אתכן! אַווּ.. למה כואב לי בצלעות?" ניקו התפרץ ללחישות שלנו ולחץ בעזרת ידיו במקום צלעותיו.
אוליב שלחה אליי מבט מודאג והרימה את צד חולצתו של ניקו וחשפה חבורה כחלחלה.
"זה כבר הגיע לרמה של מפחיד." אוליב אמרה לי ועשתה צעד אחורה.
"מה קרה?" ניקו שאל.
"אתה.. לא זוכר כלום ממה שקרה בדקות האחרונות?" שאלתי אותו.
"אממ.. אני כן. בדיוק סגרת את הלוקר שלך, ואני קראתי לך, ואז הגענו לכאן ו- – שנייה, איך את הגעת לפה?!" הוא שאל את אוליביה.
"אוי אלוהים.."
"ניקו, לא חשוב.. פשוט.. לך לביתן שלך ותמשיך בחיים כאילו כלום לא קרה. בסדר?" אמרתי לו והו הנהן בציות והלך לדרכו.
"ואת," אמרתי ואוליב, " תשכחי גם אַת אֶת זה. ברור?"
"כן.." היא לחשה והלכה.
מה. הרגע. קרה. פה?!
נתתי לו מכה, הוא התקפל, התיישר והיה לו בלאק-אווט כנראה, לא ידע מה זה סימן כחול, ואז חזר לעצמו אבל בלי הזיכרון של הדקות האחרונות.
זה מפחיד.
אולי יש לו התקף?
אבל של מה?
אולי… הוא … הממ.. אין לי רעיון כרגע אבל זה ממש לא נורמאלי..
"היי נועה,"
הסתובבתי וראיתי את בראיין מאחוריי.
"היי," החזרתי וניסיתי לצאת מהמחשבות המטרידות הללו.
"הכל טוב?"
"כן. בטח. למה שלא יהיה?"
"לא יודע.. ראיתי מקודם אותך ואת אוליביה לחוצות.. וגם ניקו היה.. קרה משהו?"
"לא.. הוא סתם- – " וניסיתי למצוא את המילה הנכונה, והבנתי שאני לא יכולה להגיד על זה שום דבר שיישמע אמין או הגיוני.
"הוא סתם.." אמרתי ובראיין חייך.
"טוב, נתראה." הוא אמר ופנה גם הוא לדרכו.
נערתי את ראשי קלות והלכתי לביתן שלי.

בערב, אמרתי לבנות שאני יוצאת לטיול קטן.
הלכתי לשפת הים. פסעתי על החול הקריר ורגלי נרטבו מדי פעם הגלים הקטנים.
הרמתי את ראשי קדימה וראיתי משהו ירוק.
עצים.
עצים?
התקרבתי יותר, ונגלה לפניי יער טרופי קטן.
"ואוו.. מאיפה זה הגיע?" לחשתי לעצמי ונכנסתי אליו.
הבטת סביבי, על הצמחים המטפסים, ועל העצים הגבוהים. הכל ירוק.
ציפור השיקה כנף אל כנף ורשרוש קל נשמע מתוך השיח שלפניי.
נעצרתי במקומי כשלרשרוש נוסף קול לחשוש.
לחשוש של נחש.
התחלתי להסתובב לאט ובזהירות, אך גיליתי שאני לא יודעת את הדרך חזרה. וכמובן, באופן אירוני במיוחד, נגלו לפניי 2 פניות, לאחר כמה צעדים. פניתי אחת מהן אך מצאתי את עצמי עומדת מול נמר מפוספס בכתום ושחור. הוא סובב אליי את ראשו ושאג.
נרעדתי ופניתי אחורה, שם הנחש היה.
אך הוא הגיע לשם?!
אך לא יכולתי לחשוב על זה באותו זמן, יכולתי רק לשוב על זה שאני הולכת למות.
אבל על ידי מי, הנמר או הנחש?
אני מעדיפה למות מרעב או משהו כזה. או לשתות תרופה ולא להתעורר. מוות כזה שלא יכאיב לי.
ובשתי האפשרויות שמצדדי זה יכאיב.
עצמתי עיניי ונצמדתי לעץ העבה שמאחוריי וחיכיתי לכאב.
לפתע ידיים לפתו אותי מאחורה ומשכו אותי אל מאחורי העץ.
"מה את נורמאלית?! מה את עושה כאן?!" התנשף בריאן וחיבק אותי בחוזקה.
אכן, המצב היה מוזר, ואפילו די מביך, אבל חיבקתי אותו חזרה, שמחה לראות נפש חיה שלא הולכת להרוג אותי.
אני מקווה..
"בואי נעוף מפה.." הוא מלמל , אחז בידי ומשך אותי בדרך הנכונה אל החוף.
דרך משונה ביותר..
כמה עצים וסלעים היו בדרכינו, אך תוך כמה שניות ומלמולים מצד בריאן, הם נעקרו ממקומם ונטו הצידה, או התנפצו לרסיסים , כאילו היו זכוכית עדינה, ולא סלע קשיח.
"מה… מה זה היה?" מלמלתי אל בריאן כשנשכבנו באפיסת כוחות על החוף.
"מה היה מה?"
"זה.. איך הגעת לשם? איך ידעת שאני שם? ואיך הסלעים האלה התנפצו כשלחשת משהו?!"
הוא שתק ואמר, " את מדמיינת."
"בטח.." עניתי.
רגע… אולי זה קשור לזה שהוא מלמל דברים כשהוא החיה אותי.. ולזה שזרחתי.. הממ.. מוזר… אולי הוא לא בנאדם.. אולי הוא.. חייזר? לא.. אין מצב..
אולי.. אוקי אין לי השערות אפילו.
"בואי נחזור.." הוא אמר, קם והושיט לי יד לעזרה.
הושטתי יד חזרה והוא משך אותי למעלה, ובדרך אליו, קרוב לחזהו.
הבטתי בעינו האפורות כסערה, והוא הסתכל בשלי .
הייתה שתיקה.
"אני לא יכול.." הוא מלמל לפתע. " אני לא יכול לעשות את זה.. וגם את לא יכולה.. יש לך את ניקו וכל זה…"
"מה?" שאלתי בבלבול.
"לא חשוב.. בואי נחזור.." הוא אמר והלכנו לבקתות.
"ובריאן," אמרתי לו לפני שפנה לשביל שלו.
הוא הסתובב אליי עם ראשו.
"אתה חייב לי הסבר על כל זה. על אתמול, על היום ועל מה שאמרת מקודם. על הכל."
עיניו של בריאן התרוצצו במחשבות, ואז הוא אמר, "בסדר."
"תבטיח."
"אני מבטיח."
נשמתי עמוק ואמרנו לילה טוב והלכנו כל אחד לביתן שלו.