LG

פרק שני- הנסיעה הראשונה:

היא הגיעה לשם בפחד מוחלט. החושך ששרר שם היה מפחיד מידי, ולא רק בשבילה.
גב הלך והיא בעקבותיו מנסה להדביק את קצב הליכתו. גאלה ממהרת באותו קו איתו והוא מצידו לא מסתכל ימינה או שמאלה וממשיך ברכו.
לורן מעולם לא פחדה כך. הוא עדיין לא הסביר לה מה קורה בדיוק אבל היו דברים שכבר הספיקה להבין מבלי עזרתו.
היא ידעה שקוראים לו גב ושהוא בן 25, גדולה ממנה רק בשנה.
היא ידעה שגאלה אחותו ושהיא בת 22.
אבל הדבר הכי מוזר שהצליחה להבין היה כי השנה היא 2045. 34 שנה מאוחר יותר מהשנה שבו גדלה.
היא ידעה שיש לה תפקיד חשוב ושבגלל זה היא פה.
היא עדיין לא הבינה כיצד הגיע לשם או לאיפה היא הולכת, אבל גב הצליח להעביר בה רוגע כל פעם שנכנסה ללחץ.
הם הלכו כבר שעה כשלורן הבחינה פתאום בשניים מדברים.
"כע, אבל הם לא הגיעו. אתה לא נפצעת נכון?" שאלה גאלה את גב.
"אני? בגלל השורשנים? את חיה בסרט" אמר בחיוך ועטף אותה בחיבוק ממושך. הם היו נראים כל כך מחוברים וקשורים זה לזה. אף פעם לא היה ללורן משהו דומה לזה עם אחיה. צביטה קטנה הורגשה באזור החזה של לורן, הקנאה הזאת, היא כל כך רצתה משהו כזה עם מישהו, לא היה אכפת לה באותו רגע אפילו עם מי.
"השורשנים ספגו מכה, אין ספק. ג'ק הגיע בדיוק בזמן, אם הוא לא היה מגיע יכול להיות שהם היו תוקפים אותי כדי להרוג, כבר אין להם כל כך מה להפסיד" הודה גב.
"איך הוא? מה איתו באמת? לא ראיתי אותו די הרבה זמן" אמרה גאלה.
"היו לו ימים טובים יותר" חייך גב.
"טוב, לכולנו" אמרה מיכל וחזרה להתעטף בחיבוקו של אחיה.
"אני מתערב שהם יחזרו למחתרת לזמן מה" חזר גב לדבר.
"אולי" ענתה גאלה לשאלה שאפילו לא נשאלה.
"יהיה לנו שקט לכמה השבועות הקרובים" אמר ונשק למצחה.
"אולי" חזרה גאלה.
"לא אולי, בטוח" אמר גב.
"בטוח" חייכה גאלה.
"מיכל?" קראה לפתע לורן.
"כן?" אמרה גאלה והשתחררה מחיבוקו העוטף של גב.
"אני… לאן? לאן זה בדיוק?" שאלה לבסוף.
"את תראי" אמרה גאלה מחייכת וחוזרת בדילוגים אל אחיה.
לורן מעולם לא אהבה את הסודיות שגאלה הביאה איתה להרבה מאוד מתשובותיה, אך תמיד אהבה אותה, את גאלה. השקטה, הנעימה, המצחיקה, החברה. היא פשוט אהבה אותה.
חילופי דברים נשמעו בין השתיים שוב אבל לורן כבר לא הסבה תשומת ליבה לכך. היא הביטה סביב מנסה להבין לאן היא הולכת, איפה היא נמצאת.
מעולם לא ראתה מקום קודר מזה. לא הייתה נפש חיה מלבדם. במשך אותה שעה שהלכו הדבר היחידי שראתה לורן היו בתים הרוסים כליל, המדרכה הייתה מלאת בורות, דברים לא ברורים היו שבורים על הרצפה כאילו כול האנשים שחיו שם אי פעם נטשו את המקום וברחו בסערה.
השניים המשיכו בדבריהם, לורן המשיכה להסתכל מסביבה על הרחוב המפחיד ביותר שראתה מעודה, הדוחה ביותר.
בעודה מביטה מסביב שיחזרה איך הגיעה לרחוב הזה. איך זה קרה.

כשקמה מאותה שינה אחרי אותו יום מעייף הייתה בביתה, הכינה לעצמה קפה בניסיון (די כושל אם לומר את האמת) לשכוח ממאורעות אתמול.
לפתע נהיה לה קר, ידה החלה רועדת, הכוס ריצדה במהירות בידה, הקפה איים להישפך כל רגע, ואז, לבן תקף אותה מכל מקום.
הצבע הלבן חזר שוב לתקוף את עיניה. הדבר היחידי שהצליח לנחם אותה באותו רגע הזוי היה זה שיכול להיות, אולי, שהיא תראה את גב שוב. שהיא לא לבד בזה.
כשהראייה חזרה אליה הייתה באמצע רחוב שלא הכירה, ראייתה מטושטשת במעט, ומאחורי שיח קוצני במיוחד שניסתה בכל כוחה להימלט ממנו, טוב עד שראתה את שני האנשים האלה.
גב עמד שם יחד עם מישהי לידו. הוא היה נראה עצבני וזאת שלידו ניסתה בכל כוחה להרגיעו.
הוא הסתובב לכיוון אחד הבתים.
לורן ראתה הכול מהצד, ממאחורי השיח. היא הצליחה לראות את האישה ואת גב למרות ראייתה המטושטשת.
גב היה לבוש גופייה שחורה, כך ששריריו התגלו בקלות. על אפיו נחו משקפים מלבניות לבנות וממש מאחוריהן היו עיניים ירוקות. שערו הגיע עד לכתפיו וצבעו היה חום בהיר, גובל לג'ינג'י.
לאישה ליד היו תלתלים ושיער מלא, בדומה לזה של גב, למרות שלגב לא היו אותם תלתלים. היא הייתה לבושה שמלה ורודה ושפתיה מכווצות בלחץ. עיניה היו ירוקות גם כן ושערה היה כהה במקצת מזה של גב.
מצד אחד רצתה לורן לרוץ לעברו של גב ומצד שני נרתעה בגלל אותה אישה שעמדה שם.
"גאלה!" צעק לפתע גב.
"מה?" שאלה והפנתה ראשה בחדות לעברו של גב, כאשר תלתליה מתנופפים מעט ברוח.
"היא אמורה להגיע" אמר לה.
"מתי?" שאלה ועיניה נפתחו בפליאה (לורן יכלה להישבע שראתה אושר בפניה של ג'ן).
"כל רגע" אמר ועיניו חיפשו דבר מה, כנראה את לורן.
"היא פה!" קראה לפתע גאלה ואצבע מאשימה הופנתה לכיוון השיח שמאחוריו ראתה לורן הכול מהצד.
"לורן!" צעק לפתע גב וחיוך התפרש על פניו. היה ניתן לראות את האושר מתפשט על פניו.
"לא! עצמי עיניים! מהר!" צעקה גאלה. לורן מהירה להקשיב לדבריה. כשפתחה את עיניה הכול היה ברור יותר.
גב היה קרוב יותר וגאלה מיד מאחוריו.
"נעים להכיר… לראות אותך שוב" אמר גב בחיוך גדול כאשר הוא מושיט ידו בכוונה ברורה ללחיצת יד.
"גם לי" מלמלה לורן והושיטה יד לעבר ידו.
הוא לפת ידה בנעימות ורוך ונענע קלות ידו.
"תכירי, גאלה, אחותי" אמר גב וגאלה התקרבה אליה וחיוך דומה לזה של גב נח על פניה והיא ניגשה לחבק את לורן.
"אני… איפה אני?" שאלה בחשש לשמוע את התשובה.
"את בניו יורק, השנה היא 2045" ענתה גאלה.
"מה?!" קראה לורן והלכה אחורנית.
"אתם, אתם עובדים עליי. איך לעזאזל הגעתי לכאן בכלל?"
"איך? קשה לי עדיין לענות על זה. למה? זה כבר סיפור אחר" ענה גב.
"אוקיי, נגיד. אז למה?" שאלה לורן.
"יש לך משימה" אמר גב.
"והיא?" שאלה.
"לא כאן" אמר גב והסתכל מסביבו כאילו מחפש אדם שמתחבא ועוקב אחריו.
"תעשה לי טובה" אמרה לורן והחלה הולכת לכיוון השיח שמאחוריו הגיחה באופן לא ברור.
נשמע קול ריצה קלה ומיד לאחר מכן יד לפתה את מרפקה. היא ידעה שזו ידו של גב. חום התפשט בגופה במהירות אדירה.
היא הסתובבה. שפתיו היו מילימטרים משלה. השניים לקחו אחורנית במהרה ומבוכה נגלת לעין.
"מה?" שאלה בניסיון להפוך את הסיטואציה הכול כך מביכה הזאת לקצת פחות מביכה.
"מה? אה… אל תלכי, אנחנו לא עובדים עליך" אמר גב במבוכה. לורן הסתכלה עליו. הוא היה חמוד כל כך באותו רגע.
"קשה לי להאמין שאני כל כך רחוקה מהבית שלי. תרתי משמע" צחקקה.
"אני מבין".
"כן, ברור" הוסיפה לפתע גאלה.
"אז אם זה כל כך ברור לכם, למה אתם חושבים שאני יאמין לכם?" שאלה. גב וגאלה החליפו מבטים.
"אנחנו יכולים להסביר לך, הכול, הכול. באמת" אמר גב וידו חזרה ללפות את ידה של לורן. שניות אחדות לאחר מכן הבין מה עשה ומיהר לעזוב מהאחיזה.
"בואי אחרינו" ביקשה מיכל.
"פשוט לא פה" חזר גב על דבריו.
"כן, כן. לא פה" אמרה לורן בזלזול הנשמע לאוזן בלתי מזוינת.
"האם אני שומע נימת זלזול?" צחק גב.
"מה? אני? לע, מה פתאום?!" צחקה לורן.
"אני מתחילה להרגיש מיותרת פה" חייכה גאלה. גב ולורן מיהרו לטמון מבטיהם ברצפה.
רעש מחריש אוזניים נשמע לפתע.
"הם פה" אמרה גאלה.
"תיקחי אותה מפה. קחי אותה לגזיריהן" ביקש גב.
"כן. אתה תבוא אחר כך לשם, כע?" ביררה גאלה.
"ברור" אמר גב.
"הם לא יחסלו אותי כל כך מהר" חייך ופגש במבטה של לורן והחיוך התרחב. לורן חייכה חזרה כשלפתע הרגישה שוב יד אוחזת בידה. שניות אחר כך עמדה מול חנות.
"הכול לבית" קראה לורן.
"מה? איפה? איך?" נבהלה לורן והשתחררה מאחיזתה של גאלה.
"זה פחות או יותר איך שאת הגעת לפה, למקום הזה לזמן הזה" אמרה גאלה.
"זה נקרא שיגור" הרחיבה כאשר ראתה על הבעתה של לורן אי הבנה מוחלטת.
"את פה מסיבה מסוימת. בגלל זה השתגרת לפה. לשנה הזאת. אנחנו כבר יודעים לשלוט בזה, את עדיין לא ולכן את משתגרת ללא אזהרה. ושוב יש לזה סיבה מסוימת שתביני יותר מאוחר" אמרה גאלה והתיישבה על אחד הספסלים האקראיים שנחו ליד החנות "הכול לבית".
"מי הגיע?" תפסה לורן בסוף את האומץ לשאול.
"מה?" לא הבינה גאלה.
"מי הגיע שבגללנו…. השתגרנו?" ביקשה את אישורה של גאלה שהנהנה להסכמה.
"השתגרנו לפה?" שאלה.
"השורשנים" ענתה גאלה והיה נראה כי כל שמחת חייה נעלמה בין רגע.
"שהם?" התעניינה לורן.
"עוד נספר לך" אמרה גאלה בחיוך.
"יש לך הרבה זמן לבלות פה. את תגלי גם בלי עזרתנו" אמרה גאלה וחיבקה את לורן.
לורן אהבה את התחושה הזו שגאלה העבירה בה.
החיבוק היה לה נעים, כל כך נעים, חם ואוהב.
בצורה לא ברורה אם להתחשב בעובדה שלפני מס' דקות הכירו. אך זה לא הפריע להרגשתה של לורן, ובטח שלא לגאלה. הן התמכרו לחיבוק, נשמו זו את ריחה של זו ולבסוף התנתקו וחייכו זו לזו.
לורן הרגישה אחרי החיבוק כמו הקלה, הקלה גדולה. גאלה ישבה עדיין על אותו ספסל והשלט עדיין היה שם "הכול לבית", אבל לפתע דבר מכול אלו לא נראה מאיים, מפחיד או מוזר יותר.
לורן כל הזמן חשבה על השם של האנשים האלה "השורשנים". לא היה צריך להיות גאון כדי להבין שזה מיותר לשאול שוב מי הם, כמו שהיה מיותר לשאול על המשימה והיעוד שלה, אז היא פשוט ויתרה על זה. היא התיישבה ליד גאלה.
"בואי נעשה משהו עד שהוא יבוא. אני לא יכולה עם כל הלחץ הזה" הודתה גאלה.
"תציעי" אמרה לורן והפנתה חצי גוף לעבר גאלה בצפייה גמורה.
"משפט אמת משפט שקר?" הציעה לאחר מס' דקות גאלה.
"אוקיי. מה זה?" שאלה לורן.
"אז ככה. כל אחת מאיתנו אומרת משפט אחד שהוא אמת ומשפט אחד שהוא שקר. השנייה צריכה לגלות איזה מהם הוא הנכון" הסבירה גאלה.
"הבנתי, אני יכולה להתחיל?" שאלה לורן.
"אוקיי" ענתה גאלה וחייכה חיוך מלא שיניים.
"יש לי שני אחים. אחד בארץ. אחד בחו"ל.
כשהייתי קטנה אמא שלחה הכריחה אותי ללכת לחוג בלט ובסוף אהבתי את זה".
"אמממ אני יאמר הראשון?" ניחשה גאלה.
"יפה!" אמרה לורן.
"אוקיי. תורי" אמרה גאלה והבעת פניה השתנתה.
ללורן היה יתרון ברור למדי.היא הייתה עורכת דין. היא ידעה לזהות על מישהו כשהוא לא סיפר את האמת או שיכלה לגרום לו בשאלות כאלו ואחרות להודות באמת.
"אני בת 22 ובגיל 5 אבא שלי נרצח
אני בת 22 ועדיין לא קיימתי יחסי מין". לורן הייתה בשוק. לא הצליחה לקרוא את פניה של גאלה, כנראה זה בגלל שלא רצתה. אף אחד מהמשפטים לא היה נעים במיוחד ולא היה נעים לה לשאול שאלות בקשר לאף אחד מהמשפטים. היא הייתה במצב בעייתי. מצד אחד רצתה לדעת את המשפט הנכון, מצד שני פחדה לדעת את התשובה. היא הסתכלה על גאלה.פניה התעוותו מעט באזור שפתיה. היא הייתה לחוצה מאוד. עיניה היו מקווצות לעבר פיה של לורן.היא חיכתה למוצא פיה של לורן. לורן בלעה רוקה בקולניות.
"השני?" ניחשה לבסוף.
"לא" אמרה גאלה והיה נראה כי מרוצה מעצמה.
"הראשון היה הנכון" אמרה וחייכה מאוזן לאוזן. לורן בהתה בחיוך הזה. איך יכולה לחייך בנוגע לדבר כזה. טראומה מוחלטת לילדה קטנה.
"את… את ראית?" שאלה לורן.
"כן. ממש מולי" ענתה.
"זה היה ממזמן, זה בסדר" אמרה גאלה. לורן לא הרפתה.
"איך? איך זה קרה?" שאלה, מקשה על גאלה.
"השורשנים. הם פרצו לחנות שלו. איימו עליו להביא להם את הכסף בקופה. הוא התנגד. טום הוציא את האקדח וירה שתי יריות. בבטן ובחזה" אמרה והצביעה על גופה. אצבע אחת הופנתה לצד ימין הקרוב לפופיק. ואצבע שנייה הופנתה לשקע שממש בין שני השדיים.
לורן פחדה. גב שם. זה אבא שלו גם, מה הוא יעשה להם? מה הם יעשו לו? אך לא היה נראה כי כל מה שספרה לפני רגע גאלה ללורן השפיע עליה.
"תורך" אמרה גאלה.
"כן" ענתה לורן בהיסח דעת.
"אני מאוהבת בבן אדם במשך הרבה זמן, כמעט חמש שנים והוא יוצא עם חברה שלי, החברה הכי טובה.
אחד האחים שלי, שון, יש לו בעיות לב. קשות. הוא הולך לטיפולים כל כמה חודשים"
גאלה הביטה ברחמים מסוימים בלורן.
"כן. עכשיו את עצובה" חשבה לעצמה לורן.
"השני" ענתה לבסוף.,
"נכון" אמרה לורן. עצב תקף אותה לפתע. שון, לפתע כל כך התגעגע אליו. כל כך רצתה לראות אותו. דבריה של גאלה קטעו את חוט המחשבה שלה והחזירו אותה אל הקרקע.
"גב נפגע כשהיה בצבא ובאו אלינו הביתה ואמרו לנו שהוא נפל בקרב ומת.
גב היה פעם חלק מהשורשנים."
למשמע המשפט השני עיניה של לורן נפתחו לרווחה. לא, אין מצב.
"הראשון" אמרה בהחלטיות.
"לא" ענתה גאלה.
"זה השני".
"מה?!" צרחה לורן.
"כן. זאת הייתה תקופה פחות טובה שלו" ענתה.
"הוא היה ילד מרדן, עשה הרבה בעיות לאמא. ופעם אחת הוא יצא מהבית בעצבים יחד עם חברה שלו. הם רצו לעשות קעקוע. ובכניסה לחנות הקעקועים עמד אחד מהם. והוא לקח אותם. הם נעדרו במשך שבוע וחזרו כאילו דבר לא קרה. כשהיינו שואלים אותם מה עשו להם שם, הם היו נעמדים דום וכאילו הופכים לאילמים" אמרה גאלה.
"הם בעקבותיי!" נשמע לפתע קולו של גב.
"רוקטאר!" צעק לעברה של גאלה. לפתע ידה של גאלה שוב עטף את זה של לורן בחוזקה. לורן עמדה באמצע רחוב מפחיד. הקור השתלט עליה. החושך תקף מכול עבר. ממה שיכלה לראות מטרים ספורים ממנה עמדה גאלה, מחכה לגב. לורן הביטה סביב אך לא הצליחה לראות אותו.
הפחד שוב חזר. לורן הביטה שוב בגאלה ולפתע ראתה כי מחבקת משהו. לורן חייכה חיוך גדול.
"גב!"קראה וחיבקה אותו. גב חיבק אותה בחזרה. באהבה, ברוך.
"אתה בסדר?" שאלה גאלה.
"אני בסדר" אמר.
הם הלכו כבר שעה כשלורן הבחינה פתאום בשניים מדברים.
ואז הנה, היא פה. השחזור לקח זמן מה אך עדיין הלכו באותו רחוב. גב עדיין חיבק את אחותו באהבה והרחוב עדיין דחה אותה יותר מכל דבר אחר.
אבל אז הוא הסתובב חצי כיוון כך שיכלה לראות את פניו. לורן הסתכלה עליו מספר שניות לפני שסובב ראשו חזרה, מראו היה תמים כל כך, הוא היה ב"שורשנים"?, לא שידעה מה זה, אבל בכל זאת.
גב החל מאט, לא מאט מסיבה ברורה לעין, לא היה דבר מסביב שהיה נראה סיבה טובה מספיק לעשות זאת. הוא התחיל נאנק מכאבים. ואז נפל על ריצפת הרחוב המטונף ההוא שהלכו בו זמן ממושך, כנראה יותר מידי בשביל גב.
גב פשט חולצתו ונגלו פגיעות מהקרב שחווה עם ה"שורשנים".
גאלה חיפשה סביבה דבר מה כשלורן בהתה בג'ון מהצד, נאנק, סובל, בוכה. ואז ממש ליד ראשו של גב גאלה מצאה את אשר חיפשה, החולצה שלו. היא רצה לאחד הבניינים המתפוררים וחזרה אליהם עם חולצתו הרטובה של גב.
היא העבירה את החולצה על כול פצעיו, והיו הרבה.
לפתע לורן ראתה צל מרחוק, מתקרב מתוך החושך ששרר מקצה הרחוב.
"גאלה!" צעקה לורן לפתע. אצבע מתוחה יותר מידי נשלחה לעבר הצל. הדבר היחידי שיכלה לורן להעלות בדעתה באותו רגע זה שזה אחד השורשנים שחזר לתקוף את גב, ואת גאלה, ואותה.
"ג'ורג'!" צרחה לפתע גאלה. היא חיבקה את הצל. גב שכח מפציעותיו, קפץ במהירות ממקומו ודידה לעברו של הצל. רק לורן עוד עמדה, הרחק ככל הניתן מהצל ההוא.
בחור גבוה בעל עיניים תכולות ושיער חום בהיר, בעל שרירי ידיים וחיוך חלומי יצא מהצל.
"ג'ורג'" אמר והושיט ידו.
"לורן" ענתה ולחצה את ידו.
"נעים להכיר" אמר לה ושוב חייך את אותו חיוך כובש, מלא השיניים. היה לו חיוך מדהים, כנראה חלק מזה היה הסיבה כי כל פניו חיכו ולא רק פיו שהיה כל כך בשרני.
"הם תפסו אותך?" שאל גורג'.
"לעולם לא" אמר גב.
"כל החתכים האלה הם רק סימן שהם רצו ולא הצליחו" ענה.
"הם ירדו למחתרת לזמן מה" אמר ג'ורג'.
"אני יודע, צריך לנצל את הזמן הזה" אמר גב והנהן קלות בראשו.
"יהיה קצת יותר רגוע" המשיך ג'ורג' בחיוך. לגאלה התפרס חיוך על הפנים, וגם על זה של גב.
"אמרו שהפעם הם רצחו מישהו, אתה יודע?" אמר ג'ורג' לפתע.
"כן, את קורטני" ענה ועצב התפשט על פניו.
"מה קורטני? איך אתה לא אומר לי כזה דבר?!" כעסה לפתע גאלה.
"אני מצטער" אמר גב וחיבק אותה. גאלה החלה בוכה. לורן הסתכלה על המתרחש, מי זאת קורטני ולמה גאלה בוכה בגללה. היא הלכה אחורנית ונכנסה לאחת החנויות ההופכות ברחוב. אולי שם תרגיש קשורה.
לורן הסתכלה סביבה. ארונות היו על הרצפה, רגלי כסאות נחו בכל החדר והמשענות שלהם במן ערימה בצד הרחוק של החדר.
כל הסימנים הראו כי הייתה זו נגריה.
היא חיפשה את הקופה אשר הייתה הפוכה על הרצפה. אחרי דקות מספר הצליחה לפתוח אותה ולקחה את 1000 השטרות שהיו בה.
היא חקרה בעניין את השטרות. הם לא היו דומים לשום שטר אחר שראתה.
דולר? זה היה רחוק מזה.
יורו? אפילו לא דומה.
שקלים? אפילו לא קרוב.
השטרות היו אדומים ומספרי 20 ו 50 היו עליהם. תמונה של אדם רכוב על סוס הופיע בהם.
על השטרות של ה90 היה תמונה של חיוך של אדם לא מוכר, לפחות לא לה.
100 ו200 עוטרו בפרחים בצדדים ותמונת ורד התנוססה במרכז השטר.
300 ו450 גם הם עוטרו פרחים בצדדים ותמונת חייל מצדיע עם דגל ישראל מאחור במרכז השטר. חיוך התפשט על פניה של לורן.
"כסף ישראלי" חייכה לורן ולחשה לעצמה. היא תפסה את כל השטרות ומיקמה את שטרות ה-300 ו-450 ראשונים. גאווה התפשטה בגופה, לאט לאט, אך בביטחון.
בינתיים בחוץ השלישייה לא ראתה כי לורן לא שם. הם דיברו ביניהם.
"צריך לספר לה" לחשה גאלה.
"מגיע לה לדעת" ניסה ג'ורג' לשכנע.
"היא לא תאמין" ענה בנחישות גב.
"היא צריכה לדעת, אפ היא לא תדע היא תלך אליהם, לשורשנים" אמר ג'ורג'.
"זה מה שאתה רוצה? באמת?" המשיך.
"היא לא תלך אחריהם" ניסה לשכנע גב.
"אתה מאמין בזה?" שאלה גאלה.
"אתה מאמין?" הקשה ג'ורג'.
"כן, אני כן" אמר גב.
"על אחריותך" אמרה גאלה.
"רק על אחריותך" אמר ג'ורג'.
"כשיבואו אליה, הרי הם ידעו שעוד אחת פה הם ינסו להרוג אותה, איך תחיה עם זה?" המשיך ג'ורג' להקשות.
"אני אגן עליה. מבחינתי? אפילו בחיי" ענה גב.
"אוקיי, ואז איך היא תחייה עם עצמה?" שאלה גאלה. שתיקה תקפה את השלישייה.
"אין בעיה, ספרו לה, אני לא מתכוון לעשות את זה" התייאש לבסוף גב.
"זה לא יפגע בה, זה יגן עליה" ניסה ג'ורג' לשכנע. שמא את גב שמא את עצמו.
"אז בבקשה. אתה מוזמן, ספר לה" אמר לבסוף גב.
"מעולה" קרא ג'ורג'.
"איפה? לורן?" שאלה לפתע גאלה.
"פאק! לורן!!" צעק, כמעט צרח, גב.
"כסף ישראלי" חייכה לורן ולחשה לעצמה.
"אולי המשיכה ללכת?" העלתה גאלה את הרעיון.
"הייתי שם לב, הייתי עם הפנים לכיוון המשך הרחוב, היא לא עברה" ענה גב.
היא תפסה את כל השטרות ומיקמה את שטרות ה-300 ו-450 ראשונים. גאווה התפשטה בגופה, לאט לאט, אך בביטחון.
היא הכניסה את השטרות לכיסה האחורי מצד ימין ויצאה מהחנות ההרוסה.
"היא פה!" צעק גב באנחה מסוימת ובשמחה נגלת לעין ורץ לעבר לורן.
לורן לא ידעה על הוויכוח ביניהם דקות אחדות לפני כן.
היא נתנה לכיס שלה להוביל אותה אל הרצפה. היא נתנה לחייל המצדיע להיות הקרוב ביותר לרגלה כדי שיעביר בה את אותה גאווה, אותה הרגשה נעימה שהשתלתה עליה לפני כן.
להרגיש את ידו של החייל על רגלה.
להריח את ריח הפרחים המתוק של מהשטרות, את ריח הפרחים שהחייל היה יכול להריח מרוב הצפיפות בכיס.
הכיס הכביד עליה יותר מידיי, אך לא היה אכפת לה. רגלה נהייתה כבדה, אך לא היה אכפת לה.
את הרחוב חצתה בקושי בגלל כובד הרגל. היא הובילה את כולם אחריה.
היא לא ידעה לאן, אך הובילה. מרגישה את הגאווה שוב מתפשטת בה. את ידיו של החייל שוב נוגעת נגיעה ביישנית. גב, ג'ורג', גאלה מאחורה. לא החליפו דבר וחצי דבר.
ג'ורג' וגאלה ככל הנראה חשבו על איך יפרו ללורן, וגב שמר עליה מרחוק, אבל רצה, כל כך רצה להתקרב. אך לא, רק שמר שם מרחוק.
לורן הלכה, המשיכה בדרכה. הביטה מסביבה על הרחוב ולפתע נזכרה היכן היא.
הגאווה עזבה אותה באופן מיידי, רגליה הפסיקו לנוע, כך שידו של החייל כבר לא נגעה בה עוד.
"לאיפה אנחנו הולכים?" הסתובבה בחדות, בצפייה לראות את השלישייה, אך הם היו רחוקים, שקטים. היא הביטה בהם. כולם בהו ברצפה, באבנים שבנו את הדרכה, באבנים הבולטות החוצה מעט ובאלו ששקועות ועל המקומות שראו בפירוש כי עוד אבן הייתה צריכה להיות מונחת בדיוק שם.
גב היה עם ידיים בכיסים ובעט באבן אקראית.
ג'ורג' דילג מעל סדקים כילד קטן.
גאלה בהתה ברצפה ובכתה.
לא החליפו מילה ביניהם.
"מה האווירה הזאת?" שאלה לורן כאשר הולכת לכיוונם.
"מה? לא כלום" אמר גב. גב הביט עליה, היא הייתה כל כך יפה, כל כך שמחה, כל כך.
"בואי. נמשיך ללכת" אמר ותפס את ידה של לורן. השניים התחילו ללכת לכיוון ממנו לורן באה. מחזיקים ידיים, לא עוזבים, לא חושבים על זה אפילו. נותנים לתחושת הביטחון באחיזה למלא אותם, לנעימות להשתלט, לחום להתפשט לאט לאט אך בביטחון הולך וגובר.
חיוכים נסתרים, צחוק פנימי בכל פעם שהשני מעביר את אחת מאצבעותיו על גב ידו של האחר, צחוק מבושה, משמחה.
מתקדמים בכמה צעדים מגאלה וג'ורג'. גב שומר עליה עכשיו, קרוב, כל כך קרוב. הוא פחד שיספרו לה. הוא פחד עליה, הוא פחד מהתגובה שלה, הוא פחד שהם ידעו שהיא פה, הוא פשוט פחד. אבל איכשהו, משהו, באחיזת הידיים הזו הצליחה להרגיע אותו. איכשהו הנגיעה בידה העירומה, הקרה, נתן לו תחושה מצידה כי הכול יהיה בסדר, שאין לו מה לדאוג, אז הוא ניסה לשכוח מזה ופשוט התמכר למגע ידה.
קצב ליבה היה מהיר מן הרגיל. היא נהנתה מתחושת המגע של ידו של גב. הבחילה מאותו רחוב רק הלכה וגברה, אבל איכשהו כאשר ידו של גב ליטפה בעדינות מופתית, כמעט בלתי מורגשת, כאילו הבחילה עברה לרגע, וכשהפסיק ללטפה הבחילה חזרה, בהססנות אומנם, אך חזרה.
עוד לא עיכלה את הנעשה סביבה.
עוד לא ידע דבר וחצי דבר על מעלליה במקום זה, אך ידו של גב הייתה הדבר היחידי שעבר בראשה.
היא הפנתה מבט לגב והוא אליה, הם חייכו זה לזה חיוך ביישני, הידקו ידיהם זה לזו וגב קירב אותה לידי חיבוק.
הרחוב היה מבחיל בכל מובן שהוא. אך היה נדמה כי חוץ מלורן לאף אחד אחר הדבר לא הפריע.
גב עצר לרגע (לא הרפה מאחיזתו בידה של לורן, כמובן). הוא הביט אחורנית במבט סוקר. כאשר ראה את גאלה וג'ורג' מאחורה הרפה מעט מאחיזתו ועם ידו השנייה סימן לשניים להצטופף סביבו.
הם יצרו מעגל באמצע הרחוב.
ג'ורג' הסתכל על לורן. עיניו נחו על פיה ומשם על צווארה, לאחר מכן על שדיה ולבסוף על ידה האוחזת בידו של גב. בבת אחת הרים מבטו והסתכל על גאלה. לא יכולה היה להסתכל על גב ולא על לורן. במן אינסטינקט טבעי, פנימי, תפס בידה של גאלה חזק ככל האפשר. היא לא עצרה אותו.
לורן ראתה את ג'ורג'. היא הסתכלה על אפו ועל שפתיו. לאחר מכן נחו עיניה על שריריו ולבסוף על ידו. היא חיזקה את אחיזתה בידו של גב, כמעט הכאיבה לו.
עיניה עלו חזרה לפניו של ג'ורג'. וכעת, כאשר בהתה בפיו, באופן לא רצוני, כמעט אוטומטי, לשונה יצאה לשניות אחדות וחזרה לפיה. לאחר שחזרה הלשון לפיה היא נשכה שפתיה בחוזקה והשמיטה מבט לעבר ידה האוחזת בזו של גב.
בידה הפנויה גאלה מחתה דמעה שלא התאפקה מלצאת.
ג'ורג' הסתכל עליה.
"זה בסדר, אני אגיד לה" אמר ג'ורג'.
"אני רוצה להיות שם, להחזיק את היד כשתבין מי הם, מה הם" ענתה לו גאלה.
"אני לא מבין ממה אתם כל כך מפחדים. סיפרנו כבר לעשרות אנשים על השורשנים, מה שונה בה?" שאל באמת לא מבין.
"זה בגללה, מי שהיא, מה שהיא" ענתה לו גאלה באותה מסתוריות אופיינית לה. ג'ורג' הביט על גאלה שניות אחדות, ואז, בלי שום התרעה מוקדמת לכך, לקח אותה בכוח והוציא אותה מהמעגל.
"מה לעזאזל כל כך מיוחד בה?" שאל ג'ק, עצבני, כמעט אדום.
"זאת לורן…" ענתה גאלה.
"ומה איתה?" הקשה.
"היא… נו… היא רחפנית" ענתה גאלה.
"את לא תצליחי למרוח אותי בזיבולי שכל" אמר ג'ורג' כאשר תופס בידיה של גאלה בחוזקה. גאל התפתלה בזרועותיו.
"תעזוב אותי! אני אספר לך" ביקשה. הוא הרפה את אחיזתו.
"תחשוב עליה, על לורן, על השם שלה" ביקשה גאלה כאשר מלטפת את יד שמאל שלה עם ידה השנייה במקום בו שניות ספורות לפני כן ידו של ג'ורג' אחזה בה.
"אין לי כוח לחידות האלה שלך ושל גב, פשוט… תדברי!".
"היא הL" לחשה לבסוף גאלה. ג'ורג' היה בהלם מוחלט, פיו נפתח לרווחה והוא בהה כעת בלורן.
"לא, זה לא יכולה להיות. אין מצב" קבע ג'ורג' כאשר מניע ראשו בשלילה ומרים קלות את כתפיו.
"היא?" אמר בהלם.
"היא?!" חזר על דבריו.