Last Moment- פרק 7

שלחתי אסאמאס לאליוט,
"אני לא יכולה לצאת, אימי לא מרשה לי."
שלחתי גם אסאמאס ללוק,
"אמא שלי לא מרשה לי לצאת וכמובן לא להפגש איתך,
והפעם זה רציני.
אני מתגעגעת אלייך, לוק."
פתאום אימי פתחה את הדלת,
"חשבת שאני אשכח לקחת את הפלאפון שלך? את טועה." אמרה לי.
ברגע האחרון לחצתי על כפתור שליחת ההודעה ונתתי לאמא את הפלאפון.

שכבתי על המיטה,
המיטה כבר נרטבה מכל הדמעות שלי.
שמעתי דפיקה על הדלת,
"באת להציל אותי, לוק?" מיד קמתי עם חיוך מאוזן לאוזן.
ראיתי שזה רק ההוא שאוסף את העלים שנשרו.
הוא בטעות נגע בחלון.
הוא שלח אליי מבט מבולבל וחזר לעבודתו.
שכבתי שוב על מיטתי,
"אני חייה בסרט.. אין מצב שלוק יבוא להציל אותי.." מלמלתי לעצמי.
פתאום שמעתי עוד דפיקה מהחלון,
הפעם לא התייחסתי לזה,
הדפיקה נשמעה שוב ושוב,
לבסוף החלטתי לקום, לראות מי זה.
ואת מי ראיתי? את לוק כמובן.
"לוק!" לחשתי,
שאימי חלילה לא תשמע.
לוק נכנס לבית דרך החלון וחיבק אותי,
"התגעגעתי אלייך." אמרתי לו.
הוא חייך,
"גם אני התגעגעתי אלייך." אמר.
"מה אני אעשה? אני אפסיק לראות אותך?" שאלתי אותו ודמעות התחילו להציף אותי.
הוא ניגב את דמעותיי,
"מחר אני בא לפה שוב, בנתיים תארזי מזוודה קטנה עם כמה בגדים." אמר לי וחייך.
"אנחנו בורחים?" שאלתי מלאת תקווה.
הוא הנהן.
פתאום שמענו רשרוש מפתחות,
זאת אמא שמנסה לפתוח את הדלת.
לוק מיד יצא מהחדר דרך החלון ובאותו הזמן אמא פתחה את הדלת.
"היי?" חייכתי אליה
'שמעתי מפה רעשים.." מלמלה.
מיהרתי להדליק את הטלוויזיה,
"זה בטח הטלוויזיה." אמרתי לה וצחקקתי.
דאמ, אני שחקנית גרועה.
"שיהיה.." אימי יצאה מהחדר.
נשמתי לרווחה.
נזכרתי במה שלוק אמר.. לארוז מזוודה,
אנחנו בורחים.
חייכתי לעצמי,
התחלתי לרקוד ולזמזם בשקט, "אנחנו בורחים ואנחנו בורחים!"
עצרתי , הסתכלתי לצדדים וראיתי שאף אחד לא רואה אותי,
אז המשכתי לרקוד.

"בואי" לחש לי לוק.
נתתי לו את המזוודה שלי ולאחר מכן ירדתי.
חייכתי אליו, הוא חייך אליי.
"אנחנו משוחררים." אמרנו ביחד.

לאחר מכן הלכנו לרחוב מילנכנשטיין 5,
'המקום של הערפדים' ככה אנחנו קוראים לזה.
נכנסנו למקום,
"שלום" אמר לוק לאותה האישה שדיברה איתנו בפעם הקודמת.
"את?" היא הסתכלה אליי במבט מזלזל.
"אל תעצבני אותי עכשיו, ברחתי מהבית ויש לי מצב רוח נפלא, אל תהרסי אותו." אמרתי לה.
"ברחת מהבית?"היא התקרבה אליי עם חיוך מרוח לה על הפנים.
היא הפנתה מבט אל שאר האנשים שהיו במקום וצעקה: "עכשיו!"
בין רגע מצאתי את עצמי כלואה בין ערפדים שצמאים לדם של בן אדם.
ראיתי שכמה ערפדים מחזיקים את לוק ולא נותנים לו לזוז.
"לוק!!!!!!!" צרחתי,
רציתי לשמוע אותו ברגעים אלו,
שירגיע אותי כמו שהוא תמיד מרגיע,
אבל הוא לא שמע אותי,
לקחו אותו ממני.
פתאום נשמע טריקת דלת חזקה,
הפנתי את מבטי לדלת וראיתי את אליוט.
"אני לא מאמין שעשיתם את זה בכל זאת!" אמר לאישה הזאת,
"אליוט!" צרחתי אליו,
הוא הסתובב לכיווני והבחין בי.
"אן!!!!! מה הם עשו לך??" צעק לעברי וניסה לשחרר אותי,
שאר הערפדים לא נתנו לו.
דמעות הציפו את עיניי,
בין רגע העיפו שולחן זכוכית לכיווני וזה פגע ברגלי.
כמובן שנשפך דם,מלא דם.
מיד הערפדים שהחזיקו אותי ליקקו את הדם מהרצפה ואני רצתי לכיוון היציאה.
אליוט מיד אחריי,
"איפה לוק?" שאלתי בדאגה,
"אל תדאגי, אני אלך לקחת את לוק, ואת תברחי." אמר לי אליוט ורץ לכיוון לוק.
אני רצתי, לא יודעת לאן, פשוט רצתי.

הגעתי לגשר,
מתחתו יש ים.
כלכך רציתי לשים סוף לחיי,
עליתי על המעקה,
אני אקפוץ ואשים סוף לחיי.
נשמע פשוט.
פתאום הרגשתי רוח כבדה כזאת שמפילה אותי על הגשר,
"מה את עושה??" שאל אותי אליוט.
הוא עמד מולי.
"את יכלת לפול לים ולמות!" אמר בדאגה.
"אני מצטערת.. אני לא יודעת מה עבר עליי.." השפלתי את ראשי.
"יש לך איפה לישון?" שאל.
הנדתי בראשי.
"אז תשני אצלי." אמר וחייך.

כל הלילה בכיתי,
בכיתי ובכייתי בלי סוף.
"את בסדר?" אליוט שאל אותי בפעם השמינית הלילה,
הנהנתי בראשי.
"אני ממש מצטערת שאני מפריעה לך לישון." אמרתי לו ולקחתי עוד טישו.
"זה בסדר." ענה.

יצאתי לבחוץ,
סוחבת את התיק-מזוודה שלי.
"אן!" שמעתי קול מאחור.
הקול היה דומה לקולו של לוק.
הסתובבתי וראיתי מולי את לוק.
אני חולמת בהקיץ על לוק?
הרי זה לא יכול להיות שלוק לא מת!
לוק התקרב אליי,
היה ממש אפשר להרגיש אותו.
"לוק.." מלמלתי "לוק.."
"אני פה, אין סיבה לדאוג." חייך.
"חבל שאתה לא באמת פה.." אמרתי במבט עצוב.
"מה ז"א אני לא פה?" לא הבין.
"אתה מת.. זה לא באמת לוק.. לוק מת.." אמרתי לעצמי בקול.
"אני לא מת." אמר לוק.