Last Moment- פרק 2

"אתה רוצה להכנס לבית שלי? נראה סרט או משהו..?" שיניתי נושא.
"אממ.. אוקיי." הסכים,
ונכנסנו לביתי.
———————————
"אן? אן, את שומעת אותי?"
פקחתי את עיניי,
ראיתי את לוק מסתכל עליי בדאגה.
"אן, את בסדר?" שאל ועזר לי לקום.
"כן.. נראה לי.." מלמלתי, "אני התעלפתי?"
"כן.. זה כבר פעם שנייה היום שאת מתעלפת."
"כן.. נכון.." גירדתי את ראשי,
הסתכלתי על ידי והיד הייתה מלאה בדם.
"אממ.. אני חייב ללכת. ביי." לוק אמר במהירות ורץ לביתו.

למחרת יצאתי מהבית,
ראיתי שבאותו הזמן גם לוק יצא מהבית.
"לוק!" קראתי בשמחה.
"אן.." מלמל בעצב ויצא מהבניין בריצה.
אני יצאתי אחריו וראיתי שהוא ממשיך לרוץ, לברוח ממני.
"לוק!!! לוק! חכה!" רצתי אחריו.
"מה את רוצה?" הוא שאל ודמעות בעינייו.
"מה קרה לך?" שאלתי באי הבנה.
הוא התקרב אליי………………………..
————————————————————————-
הוא חשף שיניי ערפד.
הוא התקרב אליי והפנה את ראשו אל צווארי.
"מה אתה עושה?" שאלתי בפחד ופסעתי לאחור.
הוא עזב אותי והתחיל להתנשף.
"מה קורה לי? אני לא יודע מה קורה לי.." מלמל בפחד.
הרמתי גבה,
"יופי של הצגה." אמרתי בציניות.
"אני באמת לא צוחק איתך.. אתמול גיליתי שאני ערפד.. או יצור או מה שזה לא יהיה.." אמר ועינייו נצצו.
פתאום פתק עף לכיוונינו.
לוק הרים את הפתק ופער את פיו בזמן שקרא אותו.
"מה כתוב?" שאלתי בסקרנות.
"תלכו לרחוב מילנכנשטיין 5 בשעה 19:00
אני יכולה להסביר את הכול.." הקריא.
"אוקיי, אני נמצאת באיזה תוכנית מתיחות????" התעצבנתי והסתכלתי לכל הכיוונים בתקווה למצוא מצלמה נסתרת.
לוק הניד בראשו,
"אלו החיים האמיתיים." אמר בצער.
"אז אנחנו נלך לשם?" שאלתי.
"אנחנו? לא. אני? כן."
"מה זה אומר?"
"שאת לא באה איתי."
"אבל למה?"
"אני לא יודע מה יש שם, ואני לא מוכן שיעשו לך משהו."
"אל תדאג, אני חזקה." קרצתי לו.
"אן, זה עניין של חיים ומוות."
"אתה חייב להתחיל לקחת את העיניינים בפחות רציני."
"את פשוט לא מבינה כלום.." מלמל והמשיך ללכת לכיוון בית הספר, "אני ערפד. ערפד אמיתי. זה עניין רציני"
לא הגבתי למה שהוא אמר.
אני אלך לשם לא משנה מה!

בשעה 18:50 לוק נכנס לביתי,
אפילו בלי לנקוש בדלת,
"בואי, צריך ללכת." אמר לי בקרירות.
"אתה יכול לנקוש בדלת, אתה יודע.." אמרתי לו וחייכתי אליו חיוך קטן.
הוא השיב לי במבט רציני וקודר.
"מה יש לך?" שאלתי אותו ופתחתי את הדלת האוטו שלו.
"אני לא כלכך מרוצה מזה שאת באה איתי." ענה והתחיל להתניע את האוטו.
"לוק, אני אהיה בסדר. אל תדאג לי." חייכתי וטפחתי לו בשכמו.
הוא מלמל משהו שלא הבנתי והשתתק.
ככה עברו להם חמש דקות, בשקט.
"אז איך בעצם אין לך תעווה לנשוך אותי?" ניסיתי לשבור שתיקה.
"אני מניח ש..אני לא רוצה לפגוע באנשים שחשובים לי." אמר.
אני הסמקתי, "אני חשובה לך?"
הוא צחק, "ברור שאת חשובה לי."
הוא שם את ידו מעל כתפיי.
אחרי כמה שניות הוא החנה במקום נטוש,
"וזה רחוב מילנכנשטיין" אמר ויצא מהאוטו, "אפילו הסביבה של המקום נראית מפחידה."
"פחח טחח זה לא סביבה כלכך מפחידה.." הכחשתי.
"יש עכבר ליד רגלייך!" קרא לוק.
"איפה?" צעקתי וקפצתי על זרועותייו של לוק במהירות.
ולוק התחיל (ולא הפסיק) לצחוק.
"לוקק!!" קראתי בכעס.
"טובטוב. סליחה." אמר לי וחיבק אותי, "בואי נכנס.
לוק פתח דלת מברזל ואני הייתי מאחוריו.
ראיתי ממולי מקום גדול עם מלא אנשים, היו שם גם כמה מחשבים.
"אתה בטוח שאנחנו במקום הנכון?" לחשתי ללוק.
הוא לא ענה לי ונכנס לשם,
אני הלכתי אחריו.
"שלום." אמרה לו אישה אחת וחייכה אליו.
"אממ.. מה זה המקום הזה?" שאל אותה.
"איזה מקום חיפשת?" ענתה בשאלה.
"אממ.. מקום של ערפדים או משהו כזה.." ענה לה.
"אז הגעת למקום הנכון." היא משכה קצת באפה ופנתה אליי, "לא נראה לי ש*את* במקום הנכון."
"אני-"
"היא איתי." אמר לוק וקטע אותי.
היא הפנתה אליי מבט כועס ואז הסתכלה על לוק, "מה שמך?"
"אני לוקאס, לוקאס האנדסן" אמר,
"ואני בונד, ג'יימס בונד." התבדחתי.
שניהם הסתכלו עליי במבט של 'WTF?'.
"אצל ערפדים אין הומור?" שאלתי בחצי ציניות ונאנחתי.
היא הלכה אל המחשב שהיה לידה והקלידה את שמו של לוק,
"אז אתה.. אתה לוקאס." אמרה והנהנה.
"זה מה שהוא אמר לך לפני כמה שניות." התערבתי.
האישה הזאת הפנתה אליי מבט כועס ואני החזרתי לה אותו מבט.
היא לקחה את לוק לצד ואני נשארתי במקומי,
לא שמעתי מה היא אמרה לו.
אחרי כמה שניות הם חזרו אליי,
"אז.. מי אני בעצם?" שאל אותה לוק.
"אתה ערפד, אבל לא כמו שאר הערפדים, אתה לא נשוך, אתה ערפד מלידה. יש כאלו רק 4 בכל העולם." הסבירה, "אמא שלך זאת אמה מונטגומרי, היא הייתה לוחמת שלנו, בין הטובות ביותר. אבל אז.. בני אדם רצחו אותה."
היא הפנתה את ראשה אליי והסתכלה בי בכעס,
אוקיי, הבנתי שאת שונאת אוקי, את יכולה להיות יותר שקופה??!!!
"אביך היה כלכך שבור מפטירתה של אמך אז הוא מסר אותך לאבא הנוכחי שלך." המשיכה,
"אז זה אומר שאבא שלי חיי?" לוק חייך חיוך גדול במיוחד.
"כנראה, אבל אנחנו כבר לא שומעים ממנו." ענתה לו.
"אן?" שמעתי קול מאחור,
הקול הזה היה כלכך מוכר לי.
הסתובבתי וראיתי נער בערך בגילי,
שער חום ועיניים חומות,
עורו היה כלכך חיוור.
לקח כמה שניות עד שגיליתי מי זה.