Last Moment- פרק 1 (הפתעה! זה לא על וואן דיירקשן (;)

יצאתי לבית הספר,
סגרתי את דלת ביתי,
צעדתי צעד אחד אל עבר המדרגות של הבניין ופתאום הרגשתי חולשה..
עיניי היו פקוחות אבל ראיתי רק שחור,
הרגשתי מסוחררת,
איבדתי את השיווי משקל שלי והרגשתי מיד חבטה עזה בראש.

"אממ.. תעוררי." שמעתי קול,
פקחתי את עיניי והבחנתי בנער שהחזיק אותי,
היה לו כובע גרב שכיסה את שערו ומתוכו בצבצו שערות בצבע שחור, והיה לו עיניים כחולות,
והוא חייך אליי חיוך חמוד.
אני הסתכלתי עליו בלי לומר דבר,
"אממ.. ילדה?" שאל.
"אה. אממ.. אני.. מי אתה?" גמגמתי.
"אני השכן החדש שלך. את גרה פה, נכון?" שאל בחביבות.
הנהנתי ולא הוספתי דבר.
"הכול בסדר איתך? את מרגישה טוב?" שאל.
מיד הרגשתי כאב ראש חזק.
"מה קרה לי?" שאלתי בשקט.
"את התעלפת." אמר.
"אהה… אוקיי.." מלמלתי.
"איפה את לומדת?" שאל.
"בתיכון המילטון." אמרתי
"אני גם לומד שם." אמר וחייכן,
מיד נגעתי בראשי בעדינות, שלא יכאב לי עוד יותר,
"את רוצה קרח?" שאל.
הנדתי את ראשי והוא התעלם ממני ונכנס לביתו,
אני התיישבתי על המדרגה.
"הבאתי לך קרח." אמר והגיש לי קוביות קרח עטופות בסמרטוט.
רציתי להגיד תודה אבל לא ממש הצלחתי לדבר.
"רגע, מה השעה?" שאל בלחץ והסתכל על שעונו מיד, "השעה כבר 8 ו-24 דקות, צריך ללכת."
הוא משך בידי לעבר המכונית שלו.

צעדנו לעבר הבניין הגדול של בית הספר,
"איפה אתה לומד עכשיו?" שאלתי אותו.
"בכיתה של המורה מרגרט." ענה.
"אהה.." מלמלתי.
"אנחנו באותה כיתה?" שאל וחייך.
"לא." הנדתי את ראשי.
הוא מיד מחק את חיוכו,
"טוב, לא נורא, אנחנו ניפגש בהפסקות. ביי." אמר והלך לכיתה במהירות.

"ואל תשכחו לענות על השאלות בע'מ 104" אמרה המורה.
מיד נפתחה הדלת ולידה עמד מי אם לא ההוא שהעיר אותי כשהתעלפתי.
כשאני חושבת על זה, הוא לא אמר לי מה שמו.
"אפשר את אן בבקשה?" שאל את המורה ופרצופו היה רציני במיוחד.
איך הוא יודע מה שמי?!
המורה חייכה אליי כאישור ואני יצאתי מיד מהכיתה.
"מה אתה רוצה ואיך אתה יודע מה השם שלי?" שאלתי אותו מיד אחרי שיצאתי מהכיתה.
"זה לא משנה עכשיו, את צריכה לבוא." אמר בהחלטיות ומשך בי לכיוון שער בית הספר.
"לאן אנחנו הולכים?" שאלתי.
הוא לא ענה,
רק המשיך למשוך אותי לכיוון האוטו שלו.

הוא עצר את הרכב בחניון של בית חולים,
"מה אנחנו עושים פה?" שאלתי בדאגה.
"למה את שואלת כלכך הרבה שאלות.????" הוא התעצבן עליי ואני השתתקתי מיד.
"רגע, איך קוראים לך?" שאלתי בדרך שעברנו בין החדרים.
"לוקאס." ענה מיד.
"לוקאס זה ארוך מידי, אני אקרא לך לוק. סבבי?" שאלתי וחייכתי.
הוא לא ענה,
"הכול בסדר? אתה מתנהג כאילו שמתחילה מלחמת העולם השלישית." אמרתי וצחקתי,
הוא לא צחק,
"מתחילה מלחמת העולם השלישית???" שאלתי בדאגה.
"אויש. תפסיקי לחפור, אני מנסה לחפש את החדר של אמא שלך." הוא אמר את השלוש מילים האחרונות בשקט.
"את החדר של אמא שלי???????????????????" צעקתי.
"תהיי בשקט, זה בית חולים." לחש.
"למה אתה מתכוון החדר של אמא שלי?" שאלתי בכעס אך יותר בשקט.
"חבר של אמא שלך תקף את אמא שלך." אמר ונכנס לחדר.
ראיתי את אמא שלי שוכבת על מיטה של בית חולים עם בגדים של בית חולים.
היו לה שריטות רבות,
"אמא.. ג'ורג' תקף אותך???" התקרבתי לאמא שלי ושאלתי אותה במהירות.
ראיתי לידה איש שנראה בן כ-40 בערך עומד לידה ומחייך.
"את בטח אן, נכון?" שאל אותי.
"כן… מי אתה?" שאלתי אותו.
"זה אבא שלי." אמר לי לוק.
"קוראים לי ג'ון." הוסיף אביו של לוק.
"מגניב.. איך אתם קשורים לכל מה שקורה?" שאלתי.
"אנחנו השכנים החדשים שלכם. אני שמעתי צעקות מהבית שלכן אז קראתי למשטרה. והם תפסו את ג'ורג' והביאו את אמא שלך לבית החולים" הסביר.
הדמעות עמדו לי בעיניים ואיימו להתפרץ כל שנייה,
ניסיתי בכל כוחי להאבק בדמעות, שלא יצאו אך ללא הצלחה.
הדמעות ירדו אחת אחרי השנייה,
ואני חיבקתי את אימי בחוזקה.
"מתוקה שלי, אל תבכי, הכול בסדר, אני בסדר." אמרה אימי וליטפה וליטפה את שערי.
"אמא.. את באמת בסדר?" שאלתי בדאגה.
היא הנהנה והסתכלה עליי במבט אימהי אוהב וחם.
"אז.. אני מבין שאנחנו מפריעים?" שאל לוק והרס את האווירה.
" לא, אתם ממש לא מפריעים." אמרה אימי ללוק ולאביו ג'ון.

אחרי שעתיים לוק הסיע אותי הביתה וג'ון נשאר לשמור על אמא שלי.
"אז למה אתה כלכך רציני?" שאלתי אותו וטרקתי את דלת האוטו של לוק.
הוא לא ענה לי.
"אתה יודע, אני ממש שונאת שלא עונים לי." המשכתי לחפור לו.
הוא הסתכל עליי,
"אני רציני כי באלי להיות רציני." ענה והמשיך ללכת לעבר הבניין שלנו.
"אתה מדבר כמו ערפד. כאילו.. ערפדים הם תמיד רצינים כאלה.." אמרתי לו ונכנסתי לבניין.
"את רצינית?" הוא צחק קצת.
אני הרמתי את כתפיי,
"אתה רוצה להכנס לבית שלי? נראה סרט או משהו..?" שיניתי נושא.
"אממ.. אוקיי." הסכים,
ונכנסנו לביתי.