Kagekao – פרק 2: 04:25 בלילה

"יש גופה בתא שלך."
הטלפון החליק לי מהיד מרוב בהלה.
גופה.
בתא.
שלי.
צרחתי, צרחתי הכי חזק בעולם, אני חושבת שאפילו הזקן החירש שגר ליד הבית שלי היה יכול לשמוע את הצרחה.
עשיתי כל מה שבן אדם נורמלי היה עושה – רצתי בצרחות לחדר, שלפתי בגדים מהארון, נעלתי נעליים ורצתי החוצה כמו מטורפת. ברחוב, האנשים הסתכלו עלי כאילו הייתי משוגעת, ניסיתי לא להתייחס לזה, אבל זה פשוט הרג אותי.
החלטתי לא לנסוע באוטו, אפילו שהקולג' במרחק של..
טוב. שכחתי. אבל מה שבטוח, הוא רחוק.
אחרי שעה של ריצה הגעתי, וכמעט התמוטתתי מעייפות, רצתי אל הדלת והתעלמתי מזה שיש בה ידית, עצרתי ו..
אתם בטח מנחשים מה קרה עכשיו, נכון?
נדפקתי בדלת בחוזקה, אז פתחתי אותה ורצתי במסדרון, עד שהגעתי לליד התא שלי.
היו שם המון תלמידים, משטרה, ואפילו המנהל בכבודו ובעצמו.
"אממ..סליחה..תנו לי.." אמרתי, תוך כדי שאני נדחקת ונדחפת בין התלמידים. לבסוף, הצלחתי להגיע אל המנהל.
הוא הסתובב אלי, מבטו כועס ומלא בכעס ושנאה.
"סינתיה ברג." הוא אמר את שמי.
"כן?" שאלתי, קולי רועד מרוב פחד ובהלה.
"מה אנחנו אמורים לעשות איתך?" הוא מחא כפיים בציניות. "יפה שהצלחת להרוג ולהסתיר אותה כל כך מהר."
הצטמררתי, זיעה קרה זלגה על פני. "זו-זו לא אשמתי, המנהל."
הוא לא ענה לי. התעלמתי מזה ועברתי לידו, וכמעט נחרדתי מהגופה:
הגופה שכבה בתוך התא שלי, כך שרגליה היו למעלה וראשה היה למטה, שרוולי חולצתה נקרעו וידיה ורגליה היו מלאות בסימנים כחולים, הבגד שלה היה מוכתם מדם, שיערה השחור והחלק היה מבולגן ונראה כאילו נתלשו ממנו כמה חתיכות שיער, עייניה היו פקוחות, אבל היו ריקות לגמרי מחיים, אבל מה שבאמת הבעית אותי, היה הפנים שלה.
על פניה הייתה חרוטה צורה על איקס, נראה כאילו חרטו אותה עליה עם אולר, מעייניה ומאפה זלג דם ולחיה היו מלאות בשריטות, הרגשתי דחף להקיא עכשיו.
"זאת לא אני!" צרחתי. "מה יש לי כבר איתה?! אתה רואה דם על הבגדים שלי? על הידיים שלי?! אתה לא רואה, נכון?!" עיני החלו להתמלא במים.
"אנחנו נראה עוד בקשר לזה." זה היה המשפט האחרון שהמנהל אמר, כבר היינו צריכים ללכת לכיתות.
שאר היום עבר כרגיל, אבל לא הפסקתי לחשוב על הגופה, המראה, הדם..זה לא יצא לי הראש במשך כל היום.
הגעתי הביתה די מאוחר, מכיוון שהלכתי לאמיליה.
הייתי עייפה, אבל לא הייתי מסוגלת לישון.
"שום דבר לא יקרה, סינתיה, הכל בסדר." אמרתי לעצמי, ונרדמתי.

04:25 בלילה
התעוררתי לקול הטלפון שלי, מיצמצתי ולקחתי אותו מהשידה לידי.
"הלו?"
"סינתיה! בואי!" זה היה קולה של אמיליה, יסורים וכאב נשמעו בו.
ליבי כמעט קפץ. "מה קרה?"
"בבקשה בואי!! שורפים את הבניין!!" היא הייתה על סף בכי. "בבקשה!!"
"איפה את?" שאלתי אותה.
"בבית הספר!! אני בתוך השירותים, עוד מעט האש תגיע גם אלי!! בבקשה, תצילי אותי!!"
"מה את עושה בבית הספר בשעה כזו?!" צרחתי עליה.
"אני שם עם חברות!! מישהו נכנס לתוך השירותים, הוא מתכוון לשרוף אותי!!"
הזעתי לגמרי. הייתה שתיקה למשך כמה דקות.
צרחה.
עוד צרחה.
שתיקה.