IPP פרק ראשון

״תעמדי זקוף, יד אחת מול השנים, מגינה על הלסת, והיד השניה במקביל לבטן״ סמואל אמר לריימונד בקולו הסמכותי, היא ניסתה לעמוד ביציבות, אך ללא הצלחה, היא נפלה על הרצפה החלקה, שוב, בוחנת את הברך שלה, עליה התנוסס כתם כחול וגדול שנגרם עקב אימוני היום.
זהו לא היה יום שגרתי, ואפילו ריימונד הרגישה זאת, קרה משהו , כאשר ריימונד הלכה לשירותים, היא הצציצה לתוך חדר האלקטרוניקה, העובדים שם מזפזפים במחשבים מבלי מפסק, וכאשר עברה בחדרי האימונים ראתה שם אנשים רבים מתאמנים בשלל דברים.
היא שיפשפה את רגלה וקמה מהרצפה הקרה, מסתכלת על סמואל שמביט בה במבט כעוס, היא נאנחה בקול וניסתה לקום.
״סמואל״ קול סמכותי נשמע מפתח הדלת, היא הסתובבה לאחור, מה שגרם לברכה לכאוב במקצת, אך שתקה ולא הוציאה ציוץ מפיה.
היא בחנה את שני הגברים, את סמואל, שמביט באיש שעמד בדלת, זיפים רבים כיסו את החלק התחתון של פניו, עיניו החומות בחנו אותה ואת סמואל, ״דיימן״ סמואל אמר והסתכל עליו מעט בהפתעה.
סמואל שהרגיש שהיום הזה עומד להגיע, נחבט בינו לבין עצמו האם לשחרר את ריימונד, תלמידתו החרוצה, שתכף עומדת להשלח למקום אחר, בלי הורים, בלי משפחה, בלי חברים,
או להגיד לדיימן שיניח לו וימשיך ללמד את ריימונד דברים נוספים.
לבסוף לאחר כמספר רגעים סמואל החליט כי לימד את ריימונד מספיק, והיא מוכנה, מסתכל עליה פעם אחת נוספת, עיניה הכחולות בוחנות אותו, ״משוחררת״ הוא הצליח לפלוט מפיו, והסתובב מביט בדיימן, שמסתכל על ריימונד וחיוך משועשע משתרע על פניו.

ריימונד יצאה מהחדר לכיוון הכניסה לבניין, בוחנת את כולו, כמו שנהגה לעשות תמיד, משהו היה מחשיד, משהו היה שונה, וזה הרגיש לה מוזר.
כאשר עברה אנשים נעצו בה מבטים, את חלקם פירשה ככאובים ואת חלקם כמזדהים, היא התעלמה מהמבטים, ופתחה את הדלת של הבניין, הרוח מצליפה בפנייה, היא הלבישה את גופה במעיל העור השחור שלה, בוחנת את הסביבה השוממת בה היא נמצאה, קצת הזכירה סימטה נטושה, כתובות הגרפיטי שהיו כתובות על הקירות השוו לה מראה של שכונת עוני, היא נכנסה למכונית השחורה, אשר לקחה אותה למקום מספר שעות קודם לכן.
גבר לבוש בחליפה כיסה לה את העניים, משתדל שלא ללחוץ יתר על המידה.

בעוד ריימונד מזפזפת בערוצי הטלוויזיה, בשעת ערב מאוחרת, הוריה עוד לא באו, ולבה אינו שקט, בדרך כלל הם באים בשעה 21:00 עכשיו השעון הורה על השעה 01:24 בלילה.
היא הרגישה את העייפות שחיפרה בכול חלק מגופה, מעפעפיה עד לכפות רגליה, שהיו עייפות מאימוני היום, כול גופה היה כאוב, עקב אימוניו הנוקשים של סמואל.
היא חשבה על סמואל, מנסה להזכר בפניו, מכבה את הטלוויזיה ומניחה את השלט, האיש שהתברר בשמו, ״דיימן״ היה דומה בצורה משובטת לסמואל, היא נזכרה בעיניו החומות, שהזכירו עד כדי פחד את עינוי של סמואל, כך גם מבנה פניו הצר, ומבנה גופו הרחב והגדול.
מפה לשם מצאה את עפעפיה נסגרות ונפלה לשינה בסלון ביתם.

אריאן וג'רי מסתכלם בדאגה על האיש שנאלצו להניח את חייהם בידיו, גופו החטוב והשרירי היה מוחבא תחת החולצה הכחולה והכהה, הג'ינס המשופשפים שלו היו צמודים לרגליו באופן שנראה לא נוח כלל, בתוך מגפי העור השחורות שלו, הוחבא אולר קטן, ובאחורי מכנסיו הוחבא אקדח שלא נראה לעין.
הם התנגדו בתוקף לכך שבתם תלך למקום לא מוכר בלי איש עם סיפור חיים דומה לשלה, אך ידעו כי כאשר התחילו לשרת כסוכנים בארגון הם התחייבו כי ילדיהם יקבלו את תפקידם, בחייהם או במותיהם, וריימונד הייתה ילדתם היחידה, כך גם היחידה שהתאימה לתפקיד.
״בבקשה תשמור עליה״ אריאן פצתה את פיה, וקולה נשמע דומה לציוץ, ג'ים ניסה לחזק אותה עם כי גם הוא דאג לביתו היחידה בצורה מנוכרת, ריאן הנהן לחיוב ועשה עם ידו סימן של שבועה, ג'ים שבלבו ידע כי ריאן הוא נער טוב, וכול עוד הוא שומר על בתו היחידה, לא יקרה כלום ולא לציפורן רגלה, הם נפרדו ממנו לשלום, במלמולי ״נתראה מחר״.

הסיפור נכתב בהשראה של רגע, אני עושה אותו במקביל לסיפור 'הפחד בלהאמין באלוהים'.
כמה דברים על הסיפור.
הוא בא מנקודת מבט כללית, זה מדבר על רגשותיהם של כולם.
אני שוב רוצה להגיד תודה למוראל אהובתי ❤️ על העזרה, למרות שאת הפרק הזה עשיתי לבד כי היא לא הייתה זמינה.
תגיבו את דעתכם:)