פנימייה לגאים (אה סליחה- לאנשים בסיכון) -הקדמה

נמאס לי. כן; נמאס לי לקום כל בוקר ולהכין את אותו קפה שרק הוא יכול להעיר אותי. נמאס לי לחשוב על אבא שלי כל הזמן ולשקוע במחשבות לא רצויות.

נמאס לי לשמוע את אמא שלי מקטרת שוב ושוב על כך שאני סתם רובצת על הספה כל היום בלי לעשות דבר ואת הטפות המוסר שלה אחרי כל פעם שאני נכשלת בבגרות.

נמאס לי ללכת לבית הספר ולהתווכח עם המורים כל פעם מחדש ולהמציא למנהל תירוץ חדש על כך שאני לא עושה כלום או ו מקללת את כל העולם ומתחילה מכות עם כל אחד שמדבר איתי.

כן, זאת אני; ושלא תביני לא נכון, לי אין בעיה עם האופי המחורבן שלי : שאני מתעצבנת ישר מכל דבר, שאני חסרת סבלנות וחסרת מנוחה בגלל הפרעות קשב והריכוז שלי, או שאני אדישה חסרת רגשות ("כלבה חסרת רגשות"- לפי כריס קנדי , סתם אם בא לכם לדייק). בנוסך גם אין לי בעיה שאני מבולגנת, לא אכפתית, לא חברותית, לא ישרה בעליל, עקשנית, אלימה, אנוכית ו… טוב, הרשימה עוד ארוכה אבל אני מקווה שהבנתם את הפואנטה…

פתחתי את היומן הורוד שאמא שלי קנתה לי לפי בקשתו של אדי. גם כן היא, לא יכלה לבחור צבע אחר ?! לא חסרים צבעים בעולם הזה אז דווקא ורוד ??? כאילו היא רוצה לעצבן אותי יותר ממה שעכשיו. היא לא מבינה שזה לא יעבוד לה ? שום דבר לא יכול לעזור לי; לא הסדנה המזורגגת לעצבים ששלחה אותי אליה מלפני שנה, לא הפסיכולוג ששילמה לו הון תועפות כדי שישב שם בחדר ויהנהן על כל מה שאני אומרת בלי לעשות כלום (לא שאמרתי משהו) ולא היועצת של בית הספר שמצידי אני יכולה לדפוק לה את הראש בקיר בכל פעם שאני רואה אותה ! אז המקום הזה כן אמור לעזור לי ? הו לא אמא יקרה, את תראי שזה יהיה כמו בכל הפעמים הקודמות ! גם מה בכלל אכפת לה מה אני עושה מהחיים שלי ?! אז כן ! גם לי יכול להימאס מדברים ! גם לי מותר לרגע לחרוג יותר ממה שאני רגילה, גם לי מותר להימאס מהחיים !
"יומן מזדיין", סיננתן וזרקתי את היומן לפינת החדר והוא נפל פתוח- כאילו רוצה לעשות לי יותר בעיות. הסתכלתי עליו בהתרסה וחשבתי על היום שקרה מלפני שבוע, היום הזה ששינה לי את החיים הלוא כל כך יפים שלי.
אני ואמא עוד פעם רבנו, אני חושבת על עוד בגרות שנכשלתי בה, אני לא כל כך בטוחה וגם לא אכפת לי. התחלנו לצרוח אחת על השנייה כמו תמיד, את אותם הדברים; היא שוב פעם צעקה שאני מזלזלת ולא מתייחסת ברצינות ללימודים או לעתיד שלי, שלא אכפת לי מכלום ומה יהיה איתי. אני בעיקרון מפסיקה לשמוע את כל הזבל הזה פחות או יותר כאן ולאחר מכן צורחת עליה.. אבל הפעם זה היה שונה. הריב לא היה כמו בכל הפעמים. אני לא יודעת למה. אולי בגלל שמאס לי לשמוע את אותם הדברים שוב ? או שזה היה בגלל שהיא השתמשה ב"קלף האבא" ? בכל מקרה.. מה שזה לא היה, זה גרם לעצבים שלי לעלות אז קיללתי אותה ובתמורה היא סתרה לי. באותו הרגע החלטתי שאני לא יכולה לסבול את זה יותר. לקחתי סכין וניסיתי להתאבד.
פה היא החליטה את ההחלטה : אני הולכת למוסד לשיקום עצמי.