“I’LL BE THERE FOR YOU..” – פרק 9

פרק תשיעי:

{נקודת מבט ליאן}
"אני יודע שאת נמשכת אליי." איתן חייך אליי, את חיוכו המעצבן. החיוך שאני כ"כ שונאת. כ"כ מתעבת.
השפלתי את מבטי לדשא, מסרבת להסתכל עוד שנייה בפרצופו היפה והמעצבן.
"נו, גם אני וגם את יודעים שאת רוצה אותי." הוא הביט בי בהתנשאות. ראשי נשאר מורכן למטה, מסרב לזוז, רק עיניי הציצו מדי פעם על פרצופו.
"אני חתיך ואת יודעת את זה." הוא המשיך, כל מילה שלו גורמת לעוד זיכרון ישן וכואב לעלות בראשי.
"מה הקשר?" התגוננתי על פניי שהתלהטו במהירות האור.
"אז את מודה?" החיוך המטומטם עלה שוב על פרצופו היפה, לא! לא היפה ה…מתנשא, כן! המתנשא.
"אתה נרקיסיסט." קבעתי בעקשנות וסידרתי את שערי שהתבלגן מעט ברוח הקרה שנשבה על שערי החלק.
"אבל יש לי סיבה להיות כזה." עוד חיוך מתנשא ששבר לי כל פעם חתיכה מהלב. איך הוא מעז להופיע פה, להופיע מולי, כאילו כלום לא קרה?
"אז את נמשכת אליי?" הוא שאל שוב, הוא כ"כ אנוכי כ"כ…
"אולי תסתום כבר?" אני צועקת בעצבים עיניי הסתעפו ונעצתי את ציפורניי בבשרי בחוזקה.
"טוב טוב, מכיוון שאת מתביישת ברגשות שלך, נעבור לנושא אחר – מתי גור בגד בך?" הוא הרפה מהנושא ומזווית עיני ראיתי אותו מחייך שוב ומתיישב בעדינות על הדשא לצידי.
"ועם מי? היא הייתה כוסית לפחות?" איתן קרץ לי וחיוכו התרחב על פניו במהירות.
"אתה נהנה להכאיב לי?" תקפתי אותו בעצבים ותלשתי כמה חתיכות דשא מהאדמה בכעס.
"כן." הוא הרים את גבותיו בחיוך המעצבן שלא ירד מפניו לשנייה.
הוא הפתיע אותי וראשי קפא לכמה שניות בבלבול.
"אתה…אתה כ"כ מעצבן." קראתי בחוסר אונים וחבטתי בייאוש על הדשא הארוך שנמעך תחת ידי.
"וואו, תירגעי, מה הדשא עשה לך?" הוא צחק בקלילות וסוכך על חלקת הדשא בידיו הגדולות.
"אתה מוכן לעוף כבר מהחיים שלי?" קראתי וסירבתי להסתכל על עיניו שהביטו בי בשעשוע.
"עזבתי אותך לחצי שנה מהחיים שלך, עכשיו זה הקטע שבו אני חוזר." הוא ענה ופניו הרצינו מעט.
"לא!" צעקתי בייאוש והדמעות החלו לזרום על פניי בלי הפסקה. "לא היית אמור לחזור בכלל!"
ואז הוא קם. פשוט ככה, קם והלך, משאיר אותי לבד על הדשא עם הדמעות שהמשיכו לזרום על פניי.

"את מוכנה להסביר לי מה לעזאזל קרה לך?" ליהי טיפסה אל מיטתי ושילבה את ידיה בעקשנות.
קברתי את פניי בידיי וסירבתי להגיב, הדמעות הפסיקו לרדת, אך עיניי נשארו אדומות ועל לחיי נשארו סימני רטיבות.
"אני מתכוונת, בתחילת השנה," ליהי המשיכה בלי משים, "כשרק הגענו לפה, היית חייכנית ושמחה, אחר כך התחלת להיסגר ונהיית אדישה, ואז החלפת כל הזמן מבטים עם איזה חתיך שלומד בכיתה השנייה וכמעט לא שמת לב אלינו ועכשיו את פה, בוכה." ליהי סיכמה את מאורעות השנה במהירות ותלתה בי זוג עיניים תמהות.
"אני ממש לא רוצה לדבר על זה." סיכמתי אני והטיתי את ראשי הצידה.
"אבל אני כן." היא התעקשה והביטה בי בעיניה התובעניות והקפואות כקרח.
"תדחפי את התחת שלך לעניינים שלך." קראתי בעצבנות והתכסיתי בשמיכה החמימה והמגוננת.
"אל תהיי מגעילה." ליהי צעקה בעצבים וחבטה על הסדין בכעס.
"די. תפסיקי לחרפן את השכל." צעקתי גם אני והעפתי את השמיכה מעליי בזעם.
'את כזאת כפוית טובה," ליהי אמרה בשקט ושיחקה בשערה המתולתל.
"כפוית טובה? מתי לעזאזל עשית משהו בשבילי?"
צרחתי, קולי רעד מעט ועיניי האדומות התרוצצו על פניה.
"לא ייאמן, פשוט בת זונה." ליהי קיללה ושלחה את ידה לכיסה, כאילו כדי לשלוף סיגריה.
"אני? את פשוט…חתיכת…לא…אני…אני בהלם." גמגמתי וראשי איים להתפוצץ.
"מ…מ…מה?" ליהי חיקתה אותי וקולה נטף לעג.
"טוסי לי מהמיטה." צעקתי והצבעתי על הסולם בתובענות.
"מה שתגידי, זונה." היא ירדה במהירות ויצאה מהחדר בהפגנתיות. עכשיו הייתה לי הוכחה, הוכחה שאני הבן אדם הכי דפוק בעולם. לא ניחנתי ביופי מהפנט או בשכל גדול. אני לא ציירת מוכשרת ואני בכלל לא יודעת לשיר או לרקוד. אני לא חברותית וקשה לי להתחבר במהירות. אני לא מסתדרת עם אהבה, עובדה, החבר האחרון שהיה לי בגד בי. אני כ"כ מקנאה בליהי ושיר, וביובל ואביב. כולן מתחברות מצליחות ויפות. רק אני, מכוערת, בלי חברים או אהבה. למה אני יצאתי ככה?

{נקודת מבט יובל}
'אתה מפגר, לגמרי מפגר.' כתבתי עם הטוש המחיק על הלוח הוורוד והמטופש שהמנהל קנה לי. ידיי רעדו מרוב צחוק והכתב יצא מעט עקום.
"אחלה לוח." הוא צחק והצביע על המסגרת הוורודה והמנוצנצת שקישטה את הלוח הלבן.
'כן, אה? אני חושבת שהוא גרם לבובת ברבי להקיא על זה ואז הביא לי.' כתבתי בטוש השחור שהיווה שינוי מרענן ללוח הוורוד.
"לגמרי." ג'ון לא הוריד את מבטו מהנצנצים הבולטים.
"אז, מה הסיפור שלך?" ג'ון שאל באדישות לאחר כמה רגעי שקט.
'אנחנו בקושי מכירים שבועיים וכבר אנחנו צריכים לשפוך את הלב אחד לשני? זה נשמע מטופש.' כתבתי במהירות ובעקשנות על הלוח הקטן.
"אולי, אבל אין לי שום נושא אחר בראש." הוא משך בכתפיו, באדישות הזאת שלו.
'אני לא מתכוונת לשפוך את הסודות שלי, מול בן אדם שאני בקושי מכירה.' כתבתי באטיות על הלוח, אני שונאת כשעושים את זה, זה לא חכם וצריך לחשוב על כל מה שיכול לקרות.
"את כ"כ נוקשה." הוא גלגל עיניים ונקש באצבעותיו על מכנסי הג'ינס שלבש.
'אולי, אבל זה מי שאני. אני לא הולכת להשתנות בשביל אף אחד.' כתבתי באטיות, מחשבת כל מילה ומילה.
"מה?" הוא שאל וגבותיו התכווצו בסקרנות.
'זה מי שאני. אני לא הולכת להשתנות בשביל אף אחד.' כתבתי שוב, מתלבטת אם זה הדבר שהייתי צריכה 'לומר' במצב כזה.
הוא משך בכתפיו שוב.
'תפסיק למשוך בכתפיים כל הזמן!' כתבתי בעצבנות ועיניי התרוצצו על פניו.
"מה את רוצה שאני אגיד?" הוא התגונן מיידית והכניס את ידיו הגדולות לתוך כיסי הג'ינס הקטנים.
'אני לא יודעת, אבל תפסיק למשוך בכתפיים.' הכרזתי וכצפוי, הוא משך בכתפיו שוב.
'אוח, אני שונאת אותך.' כתבתי בשקט ושיחקתי עם אצבעותיי בחוסר שקט.
"את בקושי מכירה אותי שבועיים, איך את יכולה לשנוא אותי?" חיקה אותי בלעג וגיחוך קל עלה על פניו החתומות תמיד.
'אוי, אתה מוכן לסתום כבר?' כתבתי בעצבים על הלוח המטופש והסתרתי את החיוך הקטן שהופיע על פניי.
"לא." הוא משך בכתפיו שוב.
די כבר! אתה משגע אותי!' כתבתי בחוזקה על הלוח והראיתי לג'ון המחויך.
"אז, אם אני אומר לך את הסיפור שלי, את תכתבי לי את שלך?" הוא החליף חזרה לנושא הזה.
הרהרתי מעט בשאלה ואז הנהנתי במרץ, הסקרנות הרגה אותי. כנראה אני באמת חסרת עמוד שדרה כמו שאמרו לי בבית ספרי הישן.
"נולדתי בצרפת בעיירה די גדולה ליד פריז," הוא התחיל ומצמץ מספר פעמים, "הלכתי לבית ספר יהודי, היו לי חברים יהודיים וגם לא יהודיים, הכל היה בסדר." הוא עצר, נשם עמוק ואז המשיך, "עד שהאנטישמיות גברה באירופה, בערך שנה שעברה. בהתחלה, זה היה רק לא לשים כיפה ולא לדבר עברית בפומבי, עד החופש הגדול.." הוא עצר שוב ויכולתי להישבע שראיתי זיק של דמעה בעינו השמאלית, "היה פיגוע גדול בבית קפה כשר, וארבעה נהרגו, הוריי, הטבח ומלצר אחד." הוא נשם עמוק והמשיך במהירות, "וזהו, חודש אחר כך עליתי לארץ ושלחו אותי לפה." הוא סיים ועיניו נצצו מדמעות.
"אני…" ניסיתי להגיד משהו מנחם, או אולי מרגיע, אך הוא עצר אותי, "תורך." הוא אמר באדישות וכל הכאב נעלם מעיניו ברגע, מה שגרם לי לתהות אם רק דמיינתי את הכאב.
'נולדתי בלונדון, בגיל שנה נטשו אותי ואת אחי התאום על רחוב צר באמצע העיר שהייתה אז בשיא החורף. בסופו של דבר מצאו אותנו ושלחו אותנו לאימוץ.' עצרתי לשנייה והבטתי בג'ון שקרא בעניין את הדברים. 'אותי אימצו זוג צעיר מישראל שהגיעו לירח דבש באנגליה, ואת אחי…אחי, אין לי מושג מה קרה אתו. כנראה אימצו אותו זוג בריטים, אני לא חושבת שאני אראה אותו לעולם. כשהגעתי לארץ גילו שיש לי בעיה חמורה בגרון ועשו לי ניתוח מסובך שבסופו עקרו לי את מיתרי הקול.' סיימתי וחיכיתי כמה רגעים שג'ון יסיים לקרוא את מילותיי.
"את יהודייה?" זה הדבר היחיד שהוא הוציא מפיו.
'אח שלי היה נימול.' כתבתי בקרירות, פגועה מעט.
הוא שם לב שנפגעתי ומיהר לומר, "אני מצטער, זה הדבר היחיד שעלה לי לראש ואני דתי, חשוב לי הדברים האלה."
'אוקיי.' כתבתי בזהירות.

{נקודת מבט דניאל}
"את חתיכת שרוטה." לא יכולתי לעצור את צחוקי המתגלגל והצבעתי על נעה בטירוף.
"מי שמדבר." היא אחזה את בטנה שכאבה מרוב צחוק והתגלגלה על המיטה כמו מסוממת שיכורה.
"אני לא מאמין שעשית את זה הרגע," קראתי וקולי רעד מרוב צחוק.
"אני מקווה שהמנהל לא ידע שזה אנחנו," היא קראה בחשש לאחר שצחוקה קצת נרגע.
"לא, הסווינו את הקולות שלנו ממש טוב ואם הוא ירצה להעניש מישהו, זה יהיה אביב כי התקשרנו משלה." הרגעתי אותה וחיוך יפיפה של הקלה נחת על פניה היפות. לעזאזל, למה היא כ"כ יפה?
"אתה בטוח שאתה רוצה לעשות דבר כזה לאהובתך?" נעה עקצה והיא המשיכה לצחוק מהבדיחה של עצמה.
"זה פשוט עצוב, עצוב שרק את צוחקת מהבדיחות שלך." הערתי בניסיון כושל לקטול אותה.
"בהתחשב בזה שאנחנו רק שני אנשים בחדר הזה, חצי מהאנשים צחקו מהבדיחה שלי." היא ענתה בהתחכמות והסתכלה במראה, בודקת ששיערה מתוקתק ושהאיפור העדין שמרחה לא יימרח.
"את טובה, בהחלט טובה." הרהרתי בדברים בצחוק וכיווצתי את גבותיי בתמיהה מדומה.
היא רק צחקה את צחוקה המתגלגל והיפה והדפה את שערה אחורה באלגנטיות.
"מה?" היא הפסיקה את התעסקותה בשיער והביטה בי בסקרנות. כנראה בהיתי בה יותר מדי.
"סתם, היה לך ריס," המצאתי במהירות וגירדתי את מכנסי הג'ינס שקיבלתי מאמא שלי ליום הולדת.
"מה? איפה?" היא נבהלה והעבירה יד על פרצופה, מחפשת את אותו ריס שלא היה קיים.
"מה המשמעות של המילה, היה?" עקצתי אותה בחיוך שעלה על פניי מיד כל פעם שראיתי אותה.
"גם אתה טוב." היא גיחכה והרפתה מידיה שנפלו עייפות לצדי גופה.
"אם יענישו את אביב כי זה היה מהטלפון שלה, תגן עליה?" היא שאלה בסקרנות ושילבה ידיים על חזה.
משכתי בכתפיי, לא היה לי אכפת מאביב באותו רגע. משום שנעה ישבה מולי, מחייכת אליי את חיוכה המקסים ועיניה היפות והבהירות נצצו, או שזה סתם היה בגלל האור, אך לי כבר לא היה אכפת, לא היה לי אכפת מכלום.
"את יפה." פלטתי ברוב טמטומי ולחיי נהיו סמוקות בן רגע.
"תודה," היא בכלל לא הביטה בי ומלמלה דבר מה לעצמה, "אתה חתיך." היא אמרה בכנות.
"אז שנינו יפים." המשכתי בטמטומי ונעצתי מבט בשערה הרך כמשי.
"ואלי גם מתאימים," היא אמרה בעדינות וסובבה את ראשה אליי. טבעתי בעיניה החומות והיפהפיות שהסתכלו עליי באהבה ואז שמענו ידית מסתובבת.
סובבתי במהירות מסחררת את ראשילכיוון הדלת ונתקלתי במבט חד של אביב שזה עתה נכנסה.
"שלום, יפה שלי." קראתי במתיקות מזויפת ומיהרתי אליה.
"שלום," היא הביטה בחשדנות לעבר החדר, "בא לך לבוא אתי לטיול על החוף?" היא שאלה במתיקות.
הגנבתי מבט לעבר נעה שחייכה לעברי חיוך מקסים ומזמין, ואמרתי "לא," הטמטום המשיך לחגוג בראשי, "זאת אומרת, אני…לא יכול…אנחנו בדיוק, עושים שיעורי בית…" מלמלתי בגמגום והצבעתי לעבר המיטה שעליה ישבה נעה, ושום מחברות או אפילו עפרונות לא נראו בסביבה.
"אני רואה," אביב לחשה בקול פגוע ושילבה את ידיה בתוקפנות.
"כן, בדיוק נעה רצתה להוציא מחברת מהתיק שלה…" רמזתי לנעה המחויכת בלחץ.
"דניאל, על מה אתה מדבר?" נעה אמרה בנזיפה, ועיני נפערו בהלם. "לא עשינו שום שיעורי בית, סתם ישבנו פה ודיברנו, וואי זה היה ממש מצחיק." היא הסבירה לאביב הכעוסה וגיחכה מעט לעבר המבט הרצחני ששלחתי לעברה.
פי נפער באטיות אך סגרתי אותו מיד כשאביב הסתובבה להביט בי בעצבנות, דורשת הסברים שראשי סירב לתת.
"אה…לא?" זה הכי טוב שראשי חילץ לעברי, וגם זה היה בגמגום. "אז, למה שלא נצא לטיול?" הלבשתי על פניי חיוך מזויף ושילבתי את ידי בידה של אביב, לנגד עיניה של נעה המופתעת ויצאתי מהדלת הכחולה, מושך אחריי את אביב הקפואה.