"I'LL BE THERE FOR YOU.." – פרק 8

פרק שמיני:

{נקודת מבט ליהי}
חודש. פאקינג חודש ואורי עדיין לא דיבר איתי. המשפט היחיד שהחלפנו היה, 'אפשר עיפרון?' מה לעזאזל קרה? מה הוא רצה לומר לי, אז בדשא? אולי הוא עוזב את הפנימייה? אבל אז הוא כבר היה עוזב, מוחי פסל עוד אפשרות מוזרה שרצה בראשי הקטן.
"מה יש לך בזמן האחרון?" שיר ניגשה אליי וישבה על מיטתי, מסכלת את רגליה.
משכתי בכתפיי והשפלתי את עיניי שהתמלאו דמעות בלי שום סיבה.
"אה. את מצפה ממני להאמין של קרה לך כלום בזמן שאת כמעט בוכה על המיטה שלך?" שיר התעקשה והרימה את פניי כלפיי מעלה בעדינות.
"אורי." לחשתי בקול חנוק, "אורי." הוספתי שוב ודמעה בוגדנית אחת זחלה מעיני באטיות לעבר זוויות פי.
"די, נו." שיר לא ידעה איך להתמודד עם הבכי. שיר הייתה שונה, היא הייתה כוחנית, חזקה ובחיים לא הראתה חולשה כלשהי. איך תוכל להתמודד עם בכיינית כמוני? אחת שבוכה בגלל ילד שהיא מכירה בקושי חודשיים וחצי? ממתי נהייתי כזאת בכיינית? אני, ליהי. העקשנית, זאת שקוטלת כל מה שזז, בוכה? ועוד בגלל ילד מטומטם?
"א…אל תבכי." שיר המשיכה בניסיונות ההרגעה המטופשים והניחה יד חמה על כתפי.
"אני לא בוכה." קראתי בקול תקיף וניגבתי את הדמעות מעיניי בזעם. "אני לא כזאת." צעקתי, מנסה להוכיח שלא התנהגתי כמו עצמי.
"ט…טוב?" שיר נראתה ממש מבולבלת והורידה את ידה מהכתף שלי. עיניה התרוצצו על החדר כמחפשות מקלט מהשיחה הארוכה הזאת.
"בואי, יש עכשיו ארוחת צהריים." הודעתי וקמתי מהמיטה הלבנה. הלכתי אל מחוץ לחדר ועדיין לא הסגרתי שום רגש על פניי, או לפחות התאמצתי לא להסגיר שום רגש על פניי.
נכנסנו לחדר אוכל הגדול והתיישבתי מיד בשולחן ליד יובל, לא היה לי חשק לאכול.
"ליהי הפרה, לא אוכלת? סימן שבאמת קרה משהו." דניאל שבדיוק עבר לידינו בשולחן, לא פספס הזדמנות לעקוץ אותי.
הרמתי גבות בעצבנות ושתקתי.
"היא גם לא מגיבה? איזה כיף." הוא נעצר וחייך חיוך גדול ומשועשע. הוא התקרב אלי ומשך בעדינות בשערה אחת מתולתלת.
"יו! איזה קטע!" הוא צעק בקולי קולות ומשך לי עוד פעם בשיער, הפעם בחוזקה.
הרמתי את ידי בעדינות והעפתי לו סטירה חזקה שהשאירה סימן אדום על לחיו הדואבת. הוא פער את עיניו בהלם והחזיק את לחיו בידיו בכאב.
"כלבה." הוא מלמל והלך מתנודד מעט למקומו בשולחן הקרוב אלינו.
"מלכה." שיר שהספיקה לקחת אוכל, החליקה לי כיף בהתלהבות.
הישרתי מבט אל אביב שגיחכה מעט, אך מיהרה להסתיר זאת בעזרת ידיה שכיסו את פיה המחייך. הראל סימן לי אגודל בידו, מה שהעלה לי חיוך אוטומטי. אלוקים, למה בראת אותו כ"כ חתיך?
"פשש, לפחות מישהו יכול להעלות לך חיוך." שיר לחשה לי בקריצה וצחקה לעצמה בשמחה.
"זה רק כי הוא חתיך." גוננתי על עצמי ולחשתי לה בחזרה בחיוך רחב.
"אה, בטח." שיר לחשה ושיחקה עם עגבנייה קטנה על צלחתה. עברו כמה רגעים של שקט ואז שתינו פרצנו בצחוק מתגלגל השולחן שרעד קצת מדפיקותיה של שיר שלא יכלה לשלוט בצחוקה המתפרץ.
"בואי." אורי שבדיוק הגיע לשולחן נגע לי בכתף והחל ללכת לכיוון היציאה.
"מה…" מלמלתי ואז קמתי ישר מכסאי, חצי הולכת, חצי רצה אחרי אורי שכבר יצא מהחדר אוכל בצעדים מהירים.
"אורי." קראתי אחריו, מתנשפת מעט והמשכתי לרוץ אחריו באטיות רבה.
"נו, בואי." הוא התחיל לרוץ ולא הביט אחורה אפילו פעם אחת.
"אורי…מה?" הגברתי את קצב ריצתי וכמעט הדבקתי אותו. זיעה החלה להצטבר על גופי כשעקפנו את שער הפנימיה והמשכנו לכיוון החוף.
"אורי, יהרגו אותנו." קראתי בבלבול, אך המשכתי לרוץ אחריו במהירות.
מה לעזאזל קורה פה? שאלתי את עצמי שוב ושוב בעוד ממשיכה לרוץ בחוסר חשק. מה הוא רוצה להגיד לי? לאן הוא לוקח אותי? העברתי יד על מצחי המיוזע וניסיתי לנשום עמוק. לאחר חמש דקות הגענו לשפת הים הכחול ואורי עצר שם בפתאומיות. עצרתי גם אני ונפלתי באפיסת כוחות על החול הרך. הסדרתי את נשמותיי המהירות והנחתי את ידי על לבי שפעם בחוזקה. לאחר שסיימתי, הבטתי באורי בסקרנות, מחכה למוצא פיו. הוא לא אמר דבר והמשיך להביט בים האינסופי שהשתרע מלפנינו. הבטתי גם אני בים העמוק, שתמיד שהסתכלתי עליו הרגיע את רוחי מעט.
"לא חשבתי שזה יצליח, אבל יובל אמרה לי לנסות." הוא אמר לאחר כמה רגעים בפשטות, הוציא פתק מקומט מכיסו והגיש לי אותו בחיוך ביישן, שלא הכרתי אצל אורי.
לקחתי מידו את הפתק הלבן ופתחתי אותו בזהירות, על הדף נראה ציור שלי מעיפרון, הפרטים נראו מדויקים כ"כ וכל פרט בציור היה נראה כאילו השקיעו בו המון זמן וריכוז. בפינת הדף, היה כתוב – 'ליהי, אני אוהב אותך.'
"אתה מצייר?" שאלתי מופתעת והתגובה היחידה שיצאה מפי הייתה צחוק רווי בלעג מגעיל.
הבטתי בפניו של אורי שנהפכו אדומות מרוב בושה והרגשתי מגעילה. הוא רץ ממני במהירות ובעלבון, נותן לחול הזהוב שעליו דרך לעוף אל פניי הקפואות מהלם. הלם בעיקר מעצמי.

{נקודת מבט הראל.}
'המורה עצר אותה.' עאלק. אין לה איזה תירוץ יותר טוב? לא מספיק היא הבריזה לי, היא לא יכלה להשקיע לפחות בתירוץ? נגיד, נשפך לליהי קולה על מה שלבשתי ואז כבר כשהחלפתי בגדים, היה מאוחר מדי? איזה מורה היה יכול לעצור אותה, הממורמר שצעד במסדרונות כמו חסר בית? לא מאמין לתירוץ הזה.
"מניאקית, זה מה שהיא מניאקית." אורי נכנס לחדר בזעם וקפץ על מיטתו, קובר את פניו בכרית הרכה שנחה על מיטתו.
"מה קרה?" קמתי מופתע ממיטתי וניגשתי אליו בזהירות.
"היא מניאקית." הוא מלמל לתוך הכרית וסירב להראות לי את פניו האדומות. הוא מלמל עוד משהו לתוך הכרית בנהמה.
"יש הרבה מניאקיות…" מלמלתי גם אני ובראש קפץ לי ישר תמונה של אמבר. "איזו אחת?" הוספתי בגיחוך ושיחקתי באצבעותיי באטיות.
"ליהי." הוא לחש בצרידות ודפק את הראש בכרית, "ליהי." הוא צעק, קולו היה מלא בכעס והתמרמרות.
"מה הפעם?" נאנחתי בגלגול עיניים והתיישבתי על הרצפה הקרה, מסכל את רגליי.
"הבאתי לה…משהו, שממש השקעתי עליו ו…אמרתי לה שאני אוהב אותה ואז היא צחקה עליי, היא פאקינג צחקה עליי." הוא קרא בתסכול והרביץ לכרית המסכנה ששקעה בתוך עצמה.
"מניאקית…" מלמלתי בהשתאות, ליהי אמנם קוטלת וצוחקת על כולם, אך ציפיתי ממנה שבמצב כזה היא תהיה רצינית. "ואז אומרים שהבנים מגעילים בקטעים האלה…" מלמלתי במרמור ויישרתי את רגליי השריריות באנחה כבדה.
"כן, גם כן הבנות האלה, משחקות את עצמן יפות נפש ובוכות כל שנייה." הוא מלמל בעצבנות והתיישב על מיטתו, זורק את הכרית לצד השני של החדר בכעס.
"מי צריך את הבנות האלה בכלל?" קראתי בזעם וכיווצתי את אצבעותיי לאגרופים מחוזקים.
"לגמרי." הוא הסכים איתי ועל עיניו ראו שהוא בכלל לא מסכים. הוא כאילו ניסה לשכנע את עצמו שאני צודק, אני לא חושב שזה עבד.
שתי דפיקות לחשות נשמעו על הדלת ואף אחד לא זז.
"הראל? אורי?" קולותיהם של אמבר וליהי נשמעו מעבר לדלת הדקה.
אורי זינק ממיטתו בנחישות וקפץ לדלת, עאלק לא צריך בנות. הוא נגע בידית בעדינות עם אצבעו ואז העיף אותה במהירות כאילו הוא התחשמל. הוא נעץ בי מבט שואל ואני משכתי בכתפיי באגביות. הוא פתח את הדלת באטיות וממנה שעטו אל תוך החדר ליהי ואמבר.
"אורי אני…" ליהי התחילה לדבר בלחץ ועיגולי זיעה החלו להצטבר על מצחה.
"הראל, תקשיב…" גם אמבר התחילה לדבר, קולה הפך לשקט והיא השפילה את עיניה לרצפה.
"סתמו כולכם!" גל קפץ מהמיטה וצעק בקולי קולות בעצבנות.
"איפה אתה היית כל הזמן הזה?" אורי שנבהל מעט מקפיצתו הפתאומית, קרא בבהלה וגונן על לבו עם ידיו הגדולות.
"ניסיתי לישון." גל החל לצעוק ופניו נהיו אדומות כמעט כמו שערו הבוער. הוא עצם את עיניו ומשך את שמיכתו למעל ראשו. "עכשיו, סתמו." הוא הוסיף, מבעד לשמיכה הדקה.
"בקיצור, אורי…" ליהי ניסתה להמשיך בלחש ותפסה בידו של אורי בתובענות.
"שמעת אותו, לכי." עיניו של אורי נהפכו קרות וחסרות רגש, הוא העיף את ידה של ליהי בגסות וחזר למיטתו.
"גם את." מלמלתי לאמבר והשפלתי את מבטי לרצפה, לא הייתי מוכן להסתכל לה בעיניים.
שתי הבנות יצאו מהדלת בסערה וטרקו את הדלת אחריהן בעצבים, משאירות אותי ואת אורי אבודי עצות.

{נקודת מבט גל}
"מה כבר ביקשתי, לישון קצת?" התעצבנתי על אורי והראל וקולי התלהט מרגע לרגע. נופפתי בידיי בעצבנות וזרקתי עליהם את הכרית.
"מביאים את החברות המטומטמות שלכם בכוונה, חבורה של מניאקים." צרחתי והשתוללתי מזעם.
"נו, די כבר מה יש לך?" אורי צעק בעצבים והתקרב אליי בצעדים מאיימים. "הבנו שרצית לישון, הצטערנו, אז די כבר להגזים! סעמק." הוא צעק והתיישב בפתאומיות על הרצפה, מחזיק את ראשו בכפות ידיו הגדולות. יופי, ממש מעורר רחמים. קמתי מהמיטה בעצבנות ועקפתי אותו בצעדים מתנשאים, ראשי מורם ועיניי מסתכלות בו בזלזול תהומי.
"עוף מפה כבר, מתרומם בתחת." אורי קרא בזעם והכה בידו החזקה על הרצפה הקשה.
נתתי לו עוד מבט מזלזל אחד, זה בטוח יעצבן אותו, ויצאתי מהדלת בטריקה.
בעטתי באבן מעצבנת שנקרתה בדרכי לדשא ופלטתי צעקה בייאוש. אני מטבעי עצבני, קשה לי להתמודד עם מצבים כאלה בלי לצרוח או להשתולל מכעס. יש לי בעיית קשב וריכוז, זה לא אשמתי, בגלל זה שנאו אותי בבית הספר הקודם שלי. בבית הספר הזה, סוף סוף השתלבתי טוב, מצאתי חברים והצלחתי בלימודים, בערך, ואז אני בא והורס את זה עם ההתפרצויות זעם שלי. אני לא יכול ללכת עכשיו לבקש סליחה, אני אצא מטומטם ופחדן ו…ו…ילד כאפות. תמיד הייתי הילד כאפות, גם בגלל ההתפרצויות המזורגגות וגם בגלל שאני ג'ינג'י ונמוך. אין מה לעשות, אני מושך בריונים, אולי זה כיף יותר לכפכף ג'ינג'ים. אני לא יודע. האמת שאני לא יודע כלום עכשיו, ראשי נמצא בסכנת התמוטטות ואני לא מבין מה עובר עליי. כמו תמיד, אני אתחיל לבכות. לבכות כמו בחורה. כי זה מה שאני, אני בחורה, בחורה פחדנית ומטומטמת, עם אגו בשמיים. כן, אני מודה בזה, רק שאני לא יודע איך לעצור את זה, זה קשה לי, הכל קשה לי. אלוקים, למה בראת אותי כ"כ…כ"כ…אני? אני שונא את עצמי, הגעתי למסקנה הגרועה מכל. כן, כן, אני שונא את עצמי, שונאת את השיער שלי, שונא את העיניים שלי, שונא את הנמשים המטופשים שלי, שונא את גופי ושונא את אישיותי. למה אני לא יכול להיות קצת יותר 'גבר' ? קצת יותר כריזמטי ומשפיע? למה אני חייב להיות כזה בחורה עם התפרצויות זעם מטופשות? תלשתי כמה ניצני דשא מהאדמה בזעם וזרקתי אותם בעצבנות על רגליי הקטנות.
"מה קרה שם הרגע?" אורי קרא לעברי ממרחק. עיניו הכחולות היו קרות כקרח ופיו רטט בעצבנות.
"מה אתה רוצה?" פלטתי ביובש ברגע שהגיע אליי, עיניו המאיימות סקרו את כל גופי החלש והעדין בשניות.
"מה יש לך, אה?" אורי תקף וקולו הפך לקר ומנוכר, הוא בעט ברגליי בחוזק ופניי התעוותו מעט בכאב. הוא הזכיר לי את הערסים מבית הספר הקודם, הוא לא היה אותו אורי שהכרתי.
"די אורי, נו…" מלמלתי מלא בלבול ופחד.
למרות שהייתי רגיל לזה, כל פעם זה הפחיד אותי מחדש. במיוחד כשזה בא מאורי, אולי הוא נראה ערס אבל כשהכרתי אותו הוא היה…מצחיק ונחמד, אולי היה בו קטע ערסי קצת, אבל לא חשבתי שהוא יהיה כזה. כמו תמיד בחיים, אני טועה.
"סתום כבר." הוא צעק והעיף לי אגרוף חזק לאף הקטן שהתחיל לדמם מעט.
"די…תעזוב אותי." התחננתי וקמתי על רגליי, מתנודד מעט.
"תסתום." הוא צעק שוב בטון מפחיד, הוא נתן בעיטה מדויקת לברך שלי והפיל אותי על הדשא שוב בגסות.
"תפסיק לעצבן אותי, זה ברור?" אורי קרא בעצבים ודרך על בטני השטוחה שהתעקמה מכאב.
"כ…כ…כן" מלמלתי בכאב, הדמעות איימו לפרוץ מעיניי בכל רגע נתון.
"יופי." הוא בעט בי עוד בעיטה קטנה ברגל והלך משם במהירות, משאיר אותי לבד על הדשא, מדמם ובוכה. בחורה, אני בחורה.