"I'LL BE THERE FOR YOU.." – פרק 7

פרק שביעי:

{נקודת מבט שיר}
רצתי במהירות על החול הנעים של הכינרת, לבי פעם בקרבי בחוזקה וזיעה הצטברה לכל אורך פניי. נשמתי בכבדות, רגליי ממשיכות לרמוס במהירות את החול הרך, נאבקות עם כל צעד לא להישאב אל תוך החול הזהוב והמזמין. שערי האסוף בגומייה שחורה התנופף ברוח והתנדנד מצד לצד עם כל צעד שרגליי עשו. לאחר חצי שעה של ריצה מהירה בלי עצירות, קרסתי באפיסת כוחות על החול החם. נשכבתי בנוחות על החול הנעים והרפיתי את שריריי התפוסים. הים הכחול והירוק שקט, והגלים הקטנים בקושי לכפות רגליי הלבנות ששכבו מטר מאיפה שהים התחיל. השמש הגדולה שלחה את קרניה אל גופי וגרמה לעוד כמה טיפות זיעה להצטבר. עצמתי את עיניי בעייפות והתנשפתי מעט בכבדות.
"וואו, את רצה מהר." קול קטן קרא לעברי, פקחתי את עיניי העייפות במהירות ועברתי למצב ישיבה על החול. הבטתי לצד השני וראיתי את גל מתקדם לעברי בריצה מקרטעת. פניו היו אדומות ממאמץ והתמזגו עם צבע שערו האדום, נמשיו טבעו בתוך פניו כלא היו. הוא הגיע תוך כמה שניות אליי וקרס באפיסת כוחות על החול הרך לידי.
"אתה כזה בחורה," מלמלתי בחיוך מתנשא וסידרתי את שערי החום הכהה שהיה אסוף בקוקו גבוה ומתוח.
הוא לא אמר דבר. עיניו החומות נראו עצובות והסכימו עם המשפט שהוצאתי מפי בלי כוונה.
"לא התכוונתי לזה ככה, זה היה בצחוק." הוספתי במהירות ונגעתי בכתפו, משדלת אותו לומר משהו. כל דבר, באמת.
"כן, בטח." הוא מלמל וחייך אליי חיוך כדי לחפות על העצבות שניכרה בעיניו. הוא העביר את ידו בחול הזהוב וצפה בו נופל בחזרה ומתמזג עם שאר החול ששכן על החוף.
"וואו, יפה פה כ"כ." שיניתי את הנושא באופן חלק והעברתי את מבטי על הים האינסופי שהשתרע לפנינו.
"נכון, אני מת על הים." הוא קרא בשמחה ועיניו שינו את הבעתם בן רגע. "אני תמיד נרגע כשאני ליד הים." הוא הוסיף ונשען אחורה על מרפקיו שהיו תקועות בחול החם.
"נכון. יש בו משהו מרגיע." הסכמתי איתו ושרבטתי משהו על החול בעדינות. עיניי תקועות על הים, מסרבות להרפות מהמראה היפיפה.
"תמיד זוגות בסרטים מתנשקים מול הים." הוא העיר ופניו הלבנות שבו להיות אדומות כמו מקודם. חיוך קטן ולא מובן התנוסס על פניו החמודות.
חייכתי אליו במבוכה. מה הוא רוצה לרמוז בזה?
הבטתי אל השמיים הכחולים שהשמש המסנוורת הסתירה מעט ועצמתי את עיניי בעייפות.
"אז, מה עשית אתמול?" גל שאל לבסוף לאחר שתיקה מביכה שהתמשכה כמה דקות. עיניו הקטנות הביטו בי בחיוך מתוק.
"סתם, כלום, באמת." משכתי בכתפיי באדישות והישרתי את מבטי לעבר האופק הרחוק. "אתה?" הוספתי לאחר שלא הגיב.
"ראיתי סרט עם יובל." הוא חייך וניפח את חזהו, כאילו רצה להוכיח לי משהו.
"איך היה?" שאלתי ובחנתי את הבעת פניו הגאוותנית בעצבנות. הדבר שאני הכי שונאת זה גאוותניים, הם חושבים שהם יותר טובים. מתנשאים מעל כולם, כאילו הם מלכת אנגליה.
"ממש ממש כיף." הוא חייך שוב את אותו חיוך שחצני שעצבן אותי מאוד.
"יש ביניכם משהו?" שאלתי בחצי חיוך, מתעלמת מההתנשאות שנשמעה בקולו. גל חייב למצוא מישהי, זה יעלה לו את הביטחון עצמי בהרבה.
"אולי." הוא קרא בחיוך מתגרה, כאילו ניסה לגרום לי לקנאות בו.
"אז אתה לא תעשה עם זה משהו?" שאלתי אותו וריסנתי את תגובתי העצבנית. אני שונאת גאוותניים. לפעמים, לא יכולתי לסבול את גל, היו לו קטעים שבהם רציתי לדקור אותו ולפעמים, הוא היה מאוד חמוד. הוא בלבל אותי, אבל לא בצורה הטובה. הוא נדבק מעט, וסירב להרפות כאילו אני המקפצה שלו לביטחון העצמי שבה לקה בחסר. קיוויתי שהוא ירצה לצאת עם יובל. קיוויתי שהוא יעזוב אותי קצת.
"אני לא חושב. אני לא אוהב אותה." הוא אמר ובעט בחול שהתפזר ונחת שוב על רגלו הלבנה. "היא אוהבת אותי." הוסיף והעביר יד בשערו הג'ינג'י הקצר.
כיווצתי את ידיי לאגרופים, ומיתנתי את עצמי. רציתי לבעוט בו, איך הוא יכול להיות כל כך שחצן?
"טוב, שנחזור?" מלמלתי בכעס מרוסן וקמתי על רגליי בקפיצה מהירה. העברתי את ידי בשערי החום והתחלתי לרוץ, מתרחקת ממנו כמה שיותר מהר.
"סבבה," הוא צעק אחריי ושמעתי את פסיעותיו האטיות על החול הנעים עד שנעלם לגמרי משדה השמיעה ואני המשכתי לרוץ, משחררת את עצביי העצורים.

{נקודת מבט אורי}
אני לא יכול יותר. אני לא יכול יותר. אני לא יכול יותר. דפקתי את ראשי בקיר הקשה של החדר ונאבקתי בכרית בכעס. למה לא עשיתי את זה? עבר כבר חודש מאז שברחתי לה. פאקינג חודש ועדיין לא דיברנו.
'אתה פחדן,' לבי הטיח בי שוב ושוב.
'פחדן קטן וחסר אומץ.' הוסיף וקרא במין רשעות מוצדקת.
'תמיד אתה מתנהג כאילו אתה הכי גבר, צוחק על כולם מצחיק את כולם, מתחיל עם כולן, אבל כשמגיעים לדבר האמיתי, אתה משתפן כמו נקבה.' הלב המשיך להטיח בי בחוזקה, זרק את כל האמת לפרצופי בבת אחת.
"אני לא פחדן." לחשתי אל תוך החדר הריק בבושה, עיניי הכחולות הביטו סביב בייאוש, מנסות למצוא מפלט מהסיוט הנורא הזה.
'אה כן? אז לך אליה. לך אליה עכשיו.' לבי צעק עליי בהתגרות, דמיינתי את לבי מחייך חיוך מתנשא ומלגלג עליי בקול. קמתי מהכיסא הקטן המכוסה צבע מהאמנות שעשו בחדר הגדול והמלוכלך בצורה מזמינה. התחלתי ללכת לאט לאורך המסדרון הארוך, מביט בכל סנטימטר ברצפה הלבנה והמלוכלכת מסימני עקבות נעליים.
'נו כבר, לך יותר מהר. פחדן.' לבי קרא שוב בהתגרות והחיוך המתנשא עלה שוב לראשי. הגברתי את קצב צעדיי האטיות וירדתי במדרגות שתי קומות במהירות. עצרתי בקומה של הבנות, עדיין אוחז במעקה הכסוף של המדרגות ונשמתי עמוק. התקדמתי בצעדים שקולים אל דלת מספר '62' ודפקתי חלושות על הדלת.
הדלת נפתחה בקול חריקה קטנה ויובל עמדה שם, מחייכת אליי. היא לבשה חולצה בצבע כחול בהיר עם כיתוב קטן מקדימה, החולצה הייתה קרועה בצווארון ברישול וחשפה קצת את כתפיה הרזות של יובל. מכנסיה השוק האפורות שלבשה היו מקופלות עד ברכיה והיו חלקות מכל כיתוב, בניגוד לחולצה. שערה הג'ינג'י היה אסוף בקוקו גבוה על קודקודה ומעט שערות יצאו מהקוקו בחוצפה. עיניה החומות הביטו בשאלה וחיוכה לא מש מפניה.
"היי, ג'ינג'ית." קראתי בחיוך חצוף ונכנסתי לתוך החדר הקטן, עוקף את יובל שעמדה בפתח.
יובל החטיפה לי מכה קטנה וסגרה אחריה את הדלת בחוזקה. היא התיישבה על מיטתה ונעצה בי את עיניה הקטנות.
"ליהי." הסברתי בקצרה, והבטתי מסביב. לא היה שום סימן לאף אחד בחדר הקטן חוץ מיובל.
נשמתי בהקלה מעט ולבי רטן בעצבנות.
'היא הלכה.' יובל הוציאה דף ועט שהיו מוכנים כבר מתחת לכרית הלבנה והגדולה שלה.
'מה אתה רוצה?' היא הוסיפה בכתב הקטן והיפהפה שלה.
'להגיד לה סליחה." נאנחתי והתיישבתי על אחת המיטות בחדר. קברתי את פניי בידיי בייאוש, "איך אני עושה את זה לעזאזל? לא דיברנו פאקינג חודש." קראתי בבלבול ובסערה והרבצתי למיטה הרכה בידי.
'היא חוזרת עוד שעה וחצי, תגיד לה אז. בלי הקדמות מיותרות.' יובל כתבה בקצרה בעט השחור שהיה צבוע בזהב נוצץ.
"אני אוהב אותה יובל. אני פאקינג אוהב אותה." קראתי בעצבים ונשענתי על מרפקיי בתסכול. מביט בחוסר אונים עם עיניי הכחולות ליובל שהחלה לשרבט משהו.
'אתה אוהב להשתמש במילה – פאקינג, ואני יודעת, פשוט תגיד לה את זה.' היא סיימה לכתוב וחיכתה למוצא פי בשתיקה. טוב, היא חייבת לשתוק, היא אילמת.
"זה לא עובד ככה. זה לא כמו בסרטים שהוא בא אליה אומר לה שהוא אוהב אותה וזה פותר את כל הבעיות ואז הכל מושלם. לא! זה החיים האמיתיים." נעמדתי בכעס והתחלתי להתהלך בחדר חסר מנוחה.
'סרטים מבוססים על החיים האמיתיים.' היא העירה באדישות ולא שינתה את הבעת פניה. עיניה החומות עקבו אחריי רגליי שהתהלכו בעצבנות לאורך כל החדר, הלוך ושוב.
"אולי," הסכמתי אתה במהירות, "אבל, במקרה הזה זה לא יעבוד. אני מכיר את ליהי." אמרתי ועצרתי את ההליכות החסרות פואנטה שגרמו לי לסחרחורת קלה. באמת הכרתי את ליהי, היא הייתה חושבת שזה קיטשי מדי או משהו, או לא זורמת או אפילו מעיפה אותי מעליה. היא הייתה טיפוס כזה, עקשן ולא נכנע או מסכים לשום דבר שהוא לא מתאים לדעתו שלו.
'אולי, אז מה אתה רוצה לעשות?' המילים השחורות הופיעו על הדף במהירות. היא תלתה בי זוג עיניים דואגות ואז חזרה להשפיל את עיניה לציפורניה.
"את זה את אמורה לומר לי." צעקתי בתסכול והתיישבתי על הרצפה הקרה בחוסר אונים. דפקתי את אגרופי ברצפה כמה פעמים, עד שפרקי אצבעותיי כאבו. הכנסתי את ידיי שהיו עדיין מכווצות לתוך כיסי מכנסיי ועצמתי עיניים בבלבול.
'כן, אבל אתה מכיר אותה לא?' יובל עקצה וחיוך קטן התנוסס על פניה המכוסות נמשים קטנות וחמודות.
"זה לא זמן לבדיחות עכשיו!" צעשתי בעצבים וקמתי מהרצפה בכעס הולך וגבר. פתחתי את הדלת וצעדתי החוצה.
"תודה על העזרה." לחשתי בארסיות שנייה לפני שהדלת נטרקה מאחוריי בחוזקה. יופי, הצלחתי לריב עם עוד מישהו.

{נקודת מבט אביב}
לא החשבנו את עצמינו חברים, עד עכשיו. עד לפני חצי שעה. הוא נישק אותי, הוא פאקינג נישק אותי! הנשיקה הראשונה שלי, הגבר הראשון שלי. הכל קרה כ"כ מהר, לא שמתי לב בכלל מה קורה. נהיינו חברים טובים, התקרבנו יותר מכולם, אהבתי אותו ואז בום! התנשקנו. אני, אביב אורן, התנשקתי. אם תגידו את זה לחבריי הישנים, לא יאמינו לכם, הם יצחקו כ"כ חזק שיכאב להם בטן. 'אביב אורן? התנשקה? בדיחה טובה.' הם בטח היו קוראים ומתגלגלים מצחוק. אבל זה קרה, למרות הכל, זה קרה. אביב אורן ה – 'טומבוי' התנשקה. זאת ששיחקה כדורגל וכדורסל עם כל הבנים, זאת שהתייחסו אליה כמו אל בן כל השנים האלה, התנשקה. זאת הייתה נשיקה מושלמת, הוא התקרב אליי מעט ועיניו היפות הביטו עמוק בעיניי הגדולות והפגיש בין שפתינו באטיות. שפתיו היו חמות וממכרות, רציתי רק עוד ועוד. אחרי שהתנתקנו מהנשיקה הארוכה, הבטנו אחד בשני בחיוך קטן של אושר והוא משך אותי לעוד נשיקה, קצת יותר נועזת. התנשקתי. יש לי חבר. "יש לי חבר!" צעקתי בהתרגשות בחדר הריק וצחקתי כמו משוגעת ללא סיבה מיוחדת.
"התנשקתי." צעקתי שוב והמשכתי לצחוק את הצחוק המתגלגל שלי שהדהד בין ארבעת קירות החדר הקטן.
"אני, אביב אורן, התנשקתי." קראתי בהתלהבות ילדותית והשתחוויתי לקהל הדמיוני שעמד על רגליו ומחא כפיים ללא הפסקה.
אם רק הייתי יכולה לספר למיכאל, הוא היה מת מהתרגשות. אולי הוא לא היה מאמין לי, עד כמה שהוא אוהב אותי ואנחנו חברים טובים, הוא לא יחשוב שזה אפשרי. 'לאביב אורן יש חבר? קמצחיק.' אני שומעת את קולו הנעים מהדהד בראשי.
"כן, מיכאל." אני צועקת ברחבי החדר בהתרגשות. "לאביב אורן יש חבר." אני מתלהבת ומנפחת את חזי בתנועה מוגזמת. אני מתהלכת בחדר הקטן בהתרגשות, הלוך ושוב באטיות.
"לאביב אורן יש חבר!" אני צועקת בכל גרוני ונחנקת מצחוק על הרצפה הקרה שאליה אני נופלת.
"הבנו. יש לך חבר, עכשיו סתמי קצת." קול צעק בעצבים מעבר לקיר הדק של חדרי ואני השתתקתי מיד, בביישנות.

יצאתי למגרש הכדורסל לפנות ערב, עדיין מרוגשת מאירועי אחר הצהריים. כדררתי את הכדור שלי כל הדרך וחיוך מוזר ולא מוכר התנוסס על פניי. עקפתי את השבילים המעייפים של הפנימייה וחתכתי דרך משטח הדשא הגדול למגרש. כשהתקרבתי שמעתי בבירור קול כדרורים וקול נעליים רצים על האספלט הקשה. מישהו תפס את המגרש לפניי. הגעתי למגרש והופתעתי לגלות את רועי קולע לתוך הסל קליעה מדויקת מהשלשה. הוא לבש חולצה שחורה שגדולה עליו בכמה מידות ומכנסי כדורסל לבנות. הוא היה נעול בנעלי ספורט אדומות ועיניו התרכזו על הכדור שחזר אליו בינתיים, הוא עדיין לא שם לב אליי. התיישבתי על הספסל מעץ בקצה המגרש בביישנות, לא רציתי להפריע לו. הבטתי ברגליי וחשבתי בחיוך על הנשיקה. אח, הנשיקה הראשונה שלי.
"את מתכוונת לבוא לשחק או סתם לשבת שם ולבהות ברצפה?" רועי קרא לעבר ולא הביט בי באפילו, עיניו סירבו לעזוב את הכדור הכתום שהחטיא את הסל בכמה סנטימטרים בודדים.
"אני באה לשחק." קמתי מהספסל הקשה ורצתי בריצה קלה לעבר רועי שסימן לי לזרוק את הכדור שלי הצידה, עשיתי כדבריו ונעמדתי לידו בשקט.
"אחד על אחד?" הוא שאל וסוף סוף הביט בעיניי עם עיניו החומות והיפות. הוא זרק לעברי את הכדור וסימן לי להתחיל.
"שמעתי שהתנשקתם." רועי העיר באמצע המשחק וחסם את זריקתי הכושלת לסל באמצעות ידיו החזקות.
"כן." חייכתי וחיוך אוטומטי של שמחה עלה על פניי. הוא חטף לי את הכדור שוב במהירות והתקדם בכדרורים לעבר הסל.
"תזהרן." הוא קרא ברצינות וכיוון את ידיו לזריקה. הרמתי את ידיי בניסיון כושל לעצור את הכדור ולא הספקתי לעצור את הסל היפה שהוא זרק, שוב מהשלשה.
"אחד – אפס." הוא העיר וזרק לעברי את הכדור בגיחוך מתנשא.
"ממה להיזהר?" לא הבנתי והתחלתי לכדרר את הכדור הכתום על האספלט בעצבנות.
"מדניאל." הוא משך בכתפיו והתקרב לעברי, חוסם את דרכי בעזרת ידיו השריריות.
"מה? למה?" שאלתי בבלבול וזרקתי את הכדור לעבר הסל, הוא נכנס ואז נפל אל האספלט והתגלגל לאורך המגרש.
"אחד – אחד." קראתי בעודי רצה אחרי הכדור שהספיק כבר להתרחק והפעם היה תורי עם החיוך המתנשא.
"הוא עדיין מאוהב בנעה." הוא אמר באדישות והחל לכדרר במיומנות את הכדור הכתום שזרקתי אליו.
"מה? לא הוא לא." קראתי בזעם ורצתי לעברו מנסה לחסום את דרכו של הכדור שנכנס לסל הקטן במהירות.
"שתיים – אחד." הוא קרא והפעם לא חייך שום חיוך מתנשא. הוא מסר לעברי את הכדור והתרכז בו.
"את צריכה לשים לב למבטים שלו." רועי הזהיר וחטף ממני את הכדור במקצועיות. הוא כדרר מעט את הכדור ושוב כיוון את ידיו.
"על מה אתה מדבר?" קראתי וניסיתי לחטוף את הכדור מידיו הזריזות שכבר הספיקו לקלוע עוד סל.
"ניצחתי." הוא אמר בחיוך וניגב מעט זיעה ממצחו, "את תיפגעי בסוף, תיזהרי." הוא קרא בעודו יוצא מהמגרש בקיצה מהירה, משאיר אותי מבולבלת לבד.