"I'LL BE THERE FOR YOU.." – פרק 5 (אשמח לביקורת :))

פרק חמישי:

{נקודת מבט ליהי}
ישבנו בשולחן העגול בחדר האוכל הגדול. הבטתי סביב וראיתי את אורי, נועץ בי מבטים מוזרים. "מה?" שאלתי אותו בעצבנות ונגסתי בבורקס הגדול, פירורים של שומשום נפלו על הצלחת הלבנה וחלקם נדבקו לסנטרי בעקשנות.
הורדתי אותם עם מפית אדומה ופניי הסמיקו מעט כשגיליתי שכל השולחן נעץ בי עיניים משועשעות.
"כלום." אורי משך בכתפיו ומיהר להפנות את מבטו ליובל שהייתה עסוקה בלנסות להכניס את כל החביתה לפיה בבת אחת.
הוא העביר את מבטו לליאן שהייתה מרוחקת מאז אתמול בבוקר, היא נעצה בו מבט זועם, מעניין מה קרה לה. אורי נותר חסר אונים ועבר לצלחתו המלאה, הוא תקע מזלג בלחץ בעגבנייה מסכנה והיא שחררה מיץ אדום לכל עבר.
הבטתי בכולם, אף אחד לא דבר, שקט מביך מעט השתרר בשולחן. יובל הרימה את גבותיה הג'ינג'יות ותהיתי, אם היא הייתה יכולה לדבר מה היא הייתה אומרת עכשיו. שיר האדישה, התגלתה כילדה מאוד נחמדה ומעניינת אתמול בלילה, דברנו שעות עד ארבע בבוקר לפחות. עיניה היו אדומות מחוסר שינה, כמו שלי והיא חייכה אלי חיוך גדול. חייכתי אליה בחזרה ועצמתי את עיניי בעייפות גדולה.
"היי, ליהי. אפשר לדבר אתך לרגע?" השאלה הגיעה מנמען לא צפוי.
"כן…בטח." עניתי בהיסוס וקמתי מכיסאי השחור, הולכת בעקבות הראל שהוביל אותי למחוץ לחדר האוכל.
עמדנו במסדרון הלבן והצר לבדינו. הוא נשען על הקיר והעביר יד בשערו החום-בלונדיני. מכנסי הג'ינס הכחולים שלבש נראו ישנים וכמה חורים עיטרו אותם באזור הברכיים. הוא לבש חולצת טישרט שחורה ופשוטה, מקומטת מעט ועיניו החומות-ירוקות הביטו בגופי ובחנו אותו מכל עבר. עיני החומות הביטו בו בסקרנות, מחכות למוצא פיו.
"אפשר לשאול אותך שאלה?" הוא שאל ומצחו התקמט, עיניו התרוצצו על פניי, כאילו חיפש איזה משהו.
"בשביל זה אני פה, לא?" אני אומרת ומשעינה את כתפי על הקיר הלבן והחדש.
"את מרגישה משהו לאורי?" הוא שואל ומותח את חולצתו המקומטת מעט.
"וואו אתה ישיר," אני ממלמלת והוא נועץ בי את עיניו, מחכה. "הוא נחמד, מצחיק וזורם, הוא גם ממש חמוד אז…אני מניחה שכן." סיכמתי את מחשבותיי בקצרה, תוהה למה סיפרתי את זה הרגע להראל, שנראה שהוא החבר הכי טוב של אורי.
הוא מהנהן ושערו החום-בלונדיני קופץ מעט על פניו. הוא מתיישר ופונה חזרה אל תוך החדר אוכל.
"חכה." אני קוראת לאחר רגע, והוא עוצר בפתח חדר האוכל. "אם אתה שאלת אותי שאלה אחת, מגיע לי גם, לא?" אני אומרת ומארגנת שאלה בראשי.
"אני מניח שכן." הוא אומר, וצועד צעד אחד לכיווני, עיניו היפות מביטות בי בסקרנות.
"אתה מרגיש משהו לאמבר?" שאלתי והכנסתי את ידיי לכיסי המכנסים הפשוטים שלבשתי.
הוא קימט את מצחו החלק, חשב מעט ואז ענה בפשטות, "אני חושב שכן."
"אני יכול ללכת עכשיו?" הוא שואל, בגיחוך מעט.
אני מהנהנת והוא נכנס לחדר האוכל ונעלם.
אני מחייכת, קשה שלא לחייך כשבדיוק סיימתם לדבר עם הבן אדם הכי חתיך בעולם בערך.

"תהרגו אותי וזהו." אני זועקת בייאוש ומרימה ידיים בתחנונים.
"בשמחה." אורי מחייך חיוך גדול ואני מגלגלת עיניים.
אנחנו יושבים בשולחן האחרון, בירכתי הכיתה. רק אני ואורי בשיעור מכל החבורה, והמורה מדברת על פיזיקת הקוונטים, מדברת ומדברת ומדברת.
"את באה לצאת, לעשן קצת?" אורי שואל וחיוך שובב מתנוסס על פניו.
"איך? המכשפה הזאת לא מפסיקה להסתכל עלינו." אני אומרת בייאוש ונועצת מבט זועם במורה שמחזירה לי מבט נוזף.
"תסתכלי ותלמדי." הוא מחייך וקם משולחנו בחיוך.
"אורי, שב מיד!" המורה קוראת בזעם ופניה נהפכות לסגולות מעט.
"סליחה המורה, אבל אין לי כוח." אורי מחייך וקורץ למורה שפיה נפער בתדהמה.
הוא מתקדם לעבר הדלת בחיוך, בין התלמידים שמביטים בו, מוכי הלם.
"א…א…או…רי!" קולה של המורה רועד בזעם ובהשתאות והיא מרימה את ידיה באיום.
"סלמאת." אורי מחייך את חיוכו הגדול ויוצא מהדלת הלבנה בטריקה.
שקט משתרר בכיתה הגדולה, אך לאחר רגע כל התלמידים פורצים בצחוק מתגלגל שנמשך לפחות חמש דקות. המורה מתחילה לצרוח ומשתוללת מכעס על כל תלמיד ותלמיד שצוחק. בתוך כל המהומה, אני חומקת בין השולחנות ויוצאת מהדלת בשקט.
"איך אני?" אורי שמחכה לי מחוץ לדלת מחייך ומתחיל ללכת לכיוון דלת היציאה מהבניין.
"אתה מטורף." אני פולטת, עדיין בהלם ממה שקרה הרגע.
"כך אומרים." הוא קורץ לי ופותח את הדלת יציאה. נותן לי לצאת ואז סוגר את הדלת אחריו, כמו ג'נטלמן אמיתי.
הוא הוציא שתי סיגריות מכיסו ומושיט לי אחת.
"תודה." הנהנתי אליו ותפסתי את הסיגריה, מכניסה אותה בין שיניי.
אורי מדליק את המצית ומדליק אש בסיגריה שלי ואז בשלו. אני מוציאה את הסיגריה מפי ושואפת את העשן, הדבר היחיד שמרגיע אותי.
יש כמה רגעים של שקט, כל אחד שקוע במחשבות משלו, עד שאורי מפר את הדממה.
"א…א…אני…" אורי מגמגם ושואף את העשן בכדי להירגע, ידיו רועדות מעט.
"אתה מה?" אני שואלת במהירות, מפסיקה לעשן ושולחת לו מבט מסוקרן.
"א…אני…עזבי, לא נורא." הוא מגמגם בלחץ ועיניו מתרוצצות על הדשא כמחפשות עזרה.
"מה?" אני מקמטת את מצחי ונושפת את העשן מפי בסקרנות.
"עזבי, אמרתי." הוא נלחץ, זורק את הסיגריה על הדשא הרטוב ודורך עליה בעצבנות.
"נו, מה?" אני נלחצת מההתנהגות המוזרה של אורי שנאבק בסיגריה שזרק על הרצפה.
"עזבי, אמרתי!" הוא צועק בלחץ ורץ במהירות ממני, רומס את הדשא הלח בנעליו.
עיני נפערו בהשתאות, ועקבתי במבטי אחרי אורי שהלך והתרחק, לא מביט לאחור. כיביתי את הסיגריה ודרכתי עליה בחימה. הלכתי מהמקום בצעדים מהירים וכועסים.

{נקודת מבט גל}
"אני מת." הכרזתי בדרמטיות והחזרתי את הספרים ללוקר, שיר חיכתה לי ואז הלכנו ביחד לחדר האוכל.
"כן, אה?" היא נאנחה ופניה היפות התעוותו מעט. "היסטוריה זה השיעור הכי משעמם בהיסטוריה." היא חייכה את חיוכה המושלם והעיפה כמה שערות מפניה.
חייכתי אליה, עדיין מופתע מזה שבת יפה כמוה מדברת אתי. נזכרתי בחיי הישנים, שבהם הבת היחידה שדיברה איתי הייתה המורה שלי. אפילו 'אמא' שלי בקושי דיברה אתי, תמיד הייתה מרוכזת רק בשירן, שירן המצליחה, שירן המוכשרת, 'למה אתה לא יכול להיות יותר כמו שירן?' הוריי המאמצים תמיד שאלו אותי. לא מספיק שאני מאומץ, זרקו אותי מהבית הראשון שלי, גם פה הם גורמים לי להרגיש לא רצוי?
זהו, החלטתי, בגיל שמונה עשרה אני עוזב את הבית. אני אחסוך כסף, אקנה לי דירה קטנה, אומר להם תודה ואעוף משם. זה לא שאני לא מעריך את מה שהם עשו בשבילי, אני כן, אני יודע שזה מאמץ עצום לאמץ ילד ולגדל אותו. אבל יש את המשפט הזה, 'תן בשמחה או שלא תתן בכלל'. אז הם נתנו, רק לא בשמחה.
"על מה אתה חושב?" היא שאלה בדאגה כשראתה את פניי המהורהרות.
"ס…סתם." גמגמתי והסמקתי מעט, פניי דמו יותר ויותר לצבע שערי האדום.
"בסדר." היא אמרה בפשטות ולא דאגה לחקור יותר. עוד משהו שאני אוהב אצלה.
אנחנו נכנסים לחדר האוכל ואף אחד מחברינו לא נמצאים שם. רק כמה תלמידים מכיתות אחרות. אנחנו ניגשים לשולחן המלבני שבפינת החדר, כל אחד בוחר לעצמו צלחת ומתחיל להעמיס באוכל. לקחתי עוף, סלט ותפוחי אדמה וחיכיתי ששיר תסיים לערום את הצלחת שלה.
"תיקח עוד, תיקח עוד." טובה ניגשת אליי בחיוך גדול ונועצת מבט בגופי הצנום.
"איזה רזה, מה אצל אשכנזים לא מאכילים בבית?" היא שואלת בצחוק טוב לב ומעמיסה על צלחתי עוד תפוחי אדמה.
אני מחייך אליה והיא עוברת בצעדים מהירים לעבר ילדה אחרת שהעזה לקחת רק סלט.
"שנלך?" שיר מחייכת אליי וידה אוחזת בצלחת מלאה בכל טוב.
אני מהנהן בביישנות ומביט בצלחת שהיא לקחה.
"שאני אסחב לך את זה?" שאלתי בביישנות והצבעתי באצבעותיי הרזות על צלחתה.
"לא זה ב…בסדר…" היא מגמגמת מעט ומתחילה ללכת לכיוון השולחנות הרבים.
"זה בסדר, אני אקח." אני החלטי ולוקח את הצלחת מידה, כמו הגבר שאני מקווה להיות.
"תודה." היא מחייכת אלי את חיוכה האדיש בנועם.
אנחנו תופסים לעצמינו שולחן ומתיישבים אחד לשני, מחכים שכל השאר יגיעו.
"אז, מה אתה חושב על אמבר?" שיר מנסה למצוא נושא שיחה.
"היא ממש נחמדה." משכתי בכתפי ופניי האדימו מעט ממבוכה.
"כן, אה?" שיר משחקת עם הסכין שבידה.
"איך הפנימיה עד עכשיו?" אני שואל בעניין ומביט בעיניה היפות.
"מגניב ממש. אתמול דיברתי עם ליהי שעות וממש התחברנו ואני מתחילה להתרגל למקום הזה." היא אמרה בפה מלא בסלט ירקות חתוך.
"ומה עם המשפחה שלך? את לא מתגעגעת אליהם?" שאלתי בדאגה, ונזכרתי מה קרה למשפחתה.
"אני כן. דיברתי אתמול עם דור אח שלי בטלפון והוא אמר שכולם בסדר." היא אמרה ועיניה העצובות התמלאו בדמעות.
"איך לך בפנימיה?" היא שאלה ומחתה דמעה קטנה מעיניה.
"כיף. אני ממש שמח שעברתי." חייכתי אליה, מתחרט על זה שהעליתי את הנושא שגרם לעיניה היפות להתמלאות בדמעות ונגסתי בחתיכת עוף שהתקררה כבר על צלחתי.
"סליחה שאני מפריע לשחנ"ש." אורי התיישב ליד שיר עם צלחת מפוצצת באוכל.
"ברצינות. כמה אתה יכול לאכול?" שאלתי בזעזוע והבטתי בצלחתו בחרדה.
"הרבה." הוא חייך חיוך גדול וקרץ לשיר שחייכה אליו בחזרה.
"שלום." ליהי גם הגיעה לשולחן ובמפתיע, במקום לשבת ליד אורי היא התיישבה לידי.
"קרה ביניכם משהו?" שאלתי בסקרנות ונעצתי סכין בתפוח האדמה הרך.
"איפה היית כשחילקו את הטאקט?" אביב התיישבה גם בשולחן, ליד אורי בחיוך.
"מה? לא הייתי אמור לשאול את זה?" התבלבלתי והבטתי בפרצופים המאדימים של ליהי ואורי.
"אוי, מה נעשה אתך?" שיר צחקה וקול צחוקה הנעים הדהד בין הקירות של חדר האוכל הגדול.
"היי יובל." ליהי ניסתה לשנות נושא וחייכה אל יובל שבדיוק התיישבה בשולחן.
הבטתי ביובל והיא חייכה אליי. לא דיברנו מאז היומיים הראשונים של הפנימיה, התרחקנו מאוד. סיפרתי לשיר, את מה שאף פעם לא יכולתי לספר לה, סיםרתי לשיר. את זאת שאני מכיר רק חודש, סיפרתי לה על השבועיים הראשונים. מה קורה לי? האם אני מחליף את חברתי הטובה ביותר?
עכשיו גם ליאן, הראל ואמבר הצטרפו אלינו לשולחן. ליאן הייתה מרוחקת מאז אתמול בבוקר וכל הזמן נעצה מבטים כועסים ומסוקרנים בילד מהשולחן השני. היא לא אוהבת את אורי? שאלתי את עצמי, אבל עזבתי את זה מיד, זה עניין שלה לא שלי.
הבטתי בכולם, כל אחד מצא לו בן או 'בת זוג'. לא רשמית, אבל עדיין. כולם נראו שמחים, אפילו הראל השקט התאהב באמבר. כולם חוץ מליאן ויובל.
"היי." דניאל התיישב בשולחן ליד אביב שחייכה בהתרגשות.
אורי וליהי נעצו בו מבטים רוויי שנאה והוא קרץ להם בחיוך מתנשא.
"אז מה, איך אצלכם, איך הפנימיה?" דניאל שאל והחיוך המתנשא גדל על פניו החלקות.
"תוריד את האף מהעננים." ליהי לא הצליחה להתאפק ופלטה בשנאה. מיד אחר כך היא שלחה מבט מתנצל לאביב שהנהנה לה בסלחנות.
"אח…הקנאה." הוא צחקק וכרך את ידיו סביב אביב הנבוכה.
"אתה ונעה מתאמים משפטים?" אורי הצטרף בחיוך משועשע.
"כן, פשוט חבל לבזבז עוד מילים על לוזרים כמוכם." דניאל חייך בניצחון ונשען על הכיסא בנוחות.
"טוס מפה." לליהי נגמר המילים והיא צעקה עליו בכעס הולך וגדל.
"אוי, אין לך מה להגיד מתוקה?" דניאל צחקק לעצמו והעביר יד בשערו בהתנשאות.
"במילא קשה לי לשבת עם לוזרים כמוכם." הוא חייך ונשק לאביב על הלחי שהאדימה במהירות.
"איזה זבל…" שיר לחשה לי כשהוא הלך ואני הנהנתי בהסכמה.
בשולחן שררה דממת מוות. כולם היו נבוכים, במיוחד ליהי ואביב שפניהם נראו כאילו עלו באש גדולה. מהשולחן השני, נשמעו קולות צחוק של נעה ושל דניאל.

{נקודת מבט אמבר}
ישבנו בשולחן כולם, אחרי שדניאל העיר בעוקצנות והלך, אכלנו בשקט, אף אחד לא השמיע הגה. נגסתי בעוף הכהה שעל צלחתי ולא יכולתי שלא לחשוב על לפני חודש, שאז לא היה לי אוכל, גרתי ברחוב. ההורים שלי נפטרו בתאונת דרכים כשהייתי רק בת אחת עשרה, מאז נשארנו רק אני ואחי הגדול. הרשו לאחי לשמור עליי מכיוון שהוא היה בן עשרים ואחת, גרנו באותו בית ואחי הלך לעבוד. ככה חיינו ארבע שנים, אחי מצא חברה, היה לנו מספיק כסף, הכל היה טוב. עד שיום אחד, חזרתי מבית הספר ואחי לא היה בבית. התקשרתי לחברתו, אך היא לא ענתה והתעלמה מקריאותיי הנואשות לעזרה. מאז, אחי נעלם, חברתו הפסיקה לדבר אתי ועברה דירה. הכסף התחיל להיגמר לי ואף אחד לא היה יכול לעזור. עיקלו לי את הבית ועברתי לרחוב. גרתי שם חודש, חיה מהשאריות של הפחים, ישנתי על הספסל מול הים. ילדים קטנים פחדו להתקרב אליי, הייתי מלוכלכת,מסכנה, רעבה וצמאה. חודש, חודש 'גרתי' שם, במקום הכי שפל שיש. עד שאחד מחברי המשפחה של ההורים שלי, ראה אותי וקרא לרשויות הרווחה שהחליטו להעביר אותי לפנימיה הזאת. מנהל הפנימייה דאג לי לבגדים ולכל מה שאני צריכה, אני חייבת לו את החיים שלי.
"אמבר? הכל בסדר?" הראל חתך את חוט מחשבותיי ושאל בדאגה.
"כן כן…" מלמלתי ותקעתי את המזלג בתפוח האדמה החם.
"אז למה את בוכה?" הוא שאל, נבוך מעט והשפיל את מבטו לצלחתו.
"מה? אני…" נגעתי בעיניי הרטובות ואילצתי את עצמי לחייך, "בטח מעייפות." אמרתי במתיקות מזויפת.
"אה, חבל." הראל מלמל יותר לעצמו מאשר לי ושיחק עם העגבנייה שעל צלחתו.
"למה חבל?" הסתקרנתי ושמחתי להעביר נושא ממני.
"רציתי שנלך היום…לא יודע…לטיול על הכנרת…" הוא גמגם וסומק החל לעטר את פניו היפות.
"זה יהיה מעולה." פלטתי בהתרגשות והשפלתי את מבטי לרצפה, שלא יראה את פניי המסמיקות מרוב שמחה.
"אז ניפגש ליד המדרגות בעשר? נתחבא מהמורים ונצא?" הוא שאל וחיוך החל להימרח על פניו האדישות.
"זה יהיה מעולה." חזרתי על אותו משפט כמו מטומטמת.
"הופה! יוצאים לדייט, אה?" אורי צוטט לנו וקרא בהתלהבות.
כולם הביטו בנו ואנחנו האדמנו יותר מהשיער של גל ויובל. הבטנו אחד בשני וחייכנו חיוך ביישן וקטן.
"בהצלחה." ליהי קרצה לי בחיוך והגניבה מבט לאורי שהתעלם ממנה כל הערב.
"זה…זה לא דייט…" הראל מלמל בביישנות ותקע סכין בעוף הכהה שעל צלחתו.
"נכון…" הסכמתי אתו ופניי בערו ממבוכה.
"מה שתגידו…" אורי גיחך וקרץ לשיר שצחקה בשקט.
"כשאורי וליהי יוצאים לדבר למשך שעות, זה לא דייט?" אני מחזירה את הגלגל לאורי וליהי שמביטים אחד בשני ואז מפנים את מבטם במהירות.
"כן, או כשגל ושיר מסתובבים ביחד כל היום, הם לא חברים?" הראל התלהב מהכיוון שלי והצטרף.
"היי. אנחנו רק חברים טובים." שיר אמרה בקשיחות וגל השפיל את מבטו לצלחתו.
"יופי. אז זה לא דייט." הכרזתי ואז התחלתי לצחוק בלי שום סיבה.
"יש לך צחוק מדבק." אורי חייך והחל לצחוק גם הוא מעט.
"נכון." ליהי החלה לצחוק וכך גם יובל גל שיר הראל ואביב. רק ליאן לא צחקה.

"טוב, אני הולכת." אמרתי בחיוך לליהי, שיר ויובל שהיו היחידות בחדר הקטן והחנוק.
"חכי." ליהי קראה אחריי בבהלה ונופפה בידה בהיסטריה.
"מה?" גלגלתי עיניים והסתובבתי אליה בחיוך שלא ירד מפניי מאז שהראל דבר אתי.
ליהי התקרבה אליי בחיוך זומם והתיזה עליי בושם מסריח.
"איכס, תתרחקי ממני." צעקתי ונופפתי בידי בניסיון כושל להעיף את הריח המסריח שהחל לדבוק בידי.
מהצד השני, שיר תקפה אותי עם מסרק והחלה לסרק את שערי במהירות.
"מה לעזאזל הבעיות שלכן?" צחקתי וצחוקי הדביק את כולן.
"את באמת לובשת את זה לדייט?" שיר הביטה במבט מוטרד על מכנסי הג'ינס הקצרים שהמנהל קנה לי ועל חולצת הפסים שנשארה לי מחיי הקודמים.
"מה הבעיה בבגדים האלה?" קראתי בעלבון והבטתי על בגדי שאהבתי מאוד.
"הם יפים." שיר מיהרה לתקן את עצמה. "אבל לא לדייט!" היא צעקה, מזועזעת מהחשיבה שלי.
'מתי שיר נהייתה כזאת? עד לפני שבוע, היא עדיין הייתה הילדה הקשוחה והאדישה, מי שינה אותה?' תהיתי לעצמי ומיהרתי לצעוק בהתרסה, "זה לא דייט."
"מה שתגידי…" ליהי מלמלה וסידרה את שערי ששיר גמרה בדיוק לסרק בסיכה קטנה ופשוטה.
'מה עם איפור? חייבים לשים איפור לדייט.' יובל הקלידה בטלפון שלה והראתה לי בהתרגשות.
"זה לא דייט!" קראתי בייאוש והרמתי ידיים למעלה כקוראת לעזרה.
"מה שתגידי…" שיר וליהי אמרו ביחד והחליקו כיף מאחורי הגב.
"טוב, הלכתי." מלמלתי, מיואשת מהם ויצאתי מהחדר במהירות.
"חכי, מה עם-" ליהי צעקה אחריי בקול אך אני קטעתי אותה.
"הלכתי." צעקתי שוב וחיוך קטן נמרח על שפתיי הדקות.
'אל תסמכי עליו.' ראשי צעק באזהרה בזמן שהלכתי בחשש למקום בו קבענו שניפגש.
'תסמכי עליו, תראי איזה חמוד הוא בחיים לא יפגע בך.' לבי צעק בהתרסה בקרבי.
'כולם נטשו אותך בסופו של דבר, אל תסמכי עליו.' ראשי התעלם מקריאותיו של הלב וצעק.
'הוא לא יפגע בך.' הלב לחש לי בשלווה.
'הוא כן, תפסיקי לסמוך על כולם.' הראש גם עבר ללחישה. 'אני ההיגיון, אל תסמוך על האהבה.' ראשי קרא, זועק לקצת היגיון.
'הוא לא יפגע בך.' הלב נשאר בשלו ולחש בשלווה.
הלב והמוח השתוללו בקרבי, כל אחד זועק להקשבתי. עצמתי את עיניי בחוזקה, מגרשת את הקולות הטורדניים בראשי והתקדמתי לעבר המקום.
"מה את עושה פה?" המורה התורן תפס בידי בחוזקה וגרם לכאב קל בזרועי, עיניו הכחולות המוזרות נראו גדושות בציניות עייפה. 'שיט.' צעקתי על עצמי, 'למה לא זכרתי להסתתר?'
"אני…" מלמלתי בייאוש וחקרתי את ראשי למציאת תירוץ טוב אך המוח לא עבד 'אל תסמכי עליו.' הוא קרא שוב ושוב.
"תחזרי מיד לחדר שלך!" המורה צעק בזעם, ופניו הביעו את רצונו לעוף מפה וללכת לישון.
"אבל, מה? לא…אני…" גמגמתי בהלם, אני לא יכולה להשאיר את הראל לבד. הוא יחשוב שהברזתי לו, או שאני לא רוצה להיות אותו, חשבתי בלחץ וחיפשתי תירוץ, אך מוחי נשאר בשלו, מסרב לעזור, 'אל תסמכי עליו.'
"תחזרי לחדר עכשיו." הוא צעק וקיוויתי שהראל ישמע אותו, כדי שיידע שאני לא מבריזה לו בכוונה.
"ואם אני אראה אותך מסתובבת עוד פעם אחת בחוץ, את תחזרי לגור ברחוב." הוא גיחך ברשעות ועזב את ידי.
הסתובבתי ממנו וחזרתי לחדרי, עיניי מלאות בדמעות מההערה העוקצנית שהמורה העיר.