"I'LL BE THERE FOR YOU.." – פרק 4

פרק רביעי:

{נקודת מבט ליאן}
"היי ליאן." אורי נכנס דרך הדלת הלבנה וצעד בביטחון אל תוך החדר הקטן. לבי החל לפעום בהתרגשות וידיי רעדו מעט.
"ה…היי…" גמגמתי מעט, ולחיי קיבלו צבע מעט אדמדם. מתחתי את אצבעותיי במבוכה והבטתי בפניו היפות.
"ראית במקרה את ליהי?" הוא שאל בעניין ועיניו סרקו את החדר הריק במהירות. הוא לא מחפש אותי, הוא מחפש את ליהי. כמו תמיד, אף בן לא מחפש אותי, אף בן לא רוצה בקרבתי. פרט לילד אחד, שרק רצה לשבור את לבי לרסיסים באכזריות. דמותו של גור רצה במוחי שוב ושוב, לא נותנת לי מנוחה. גור גור..מתי תעזוב אותי בשקט?
"היא יצאה, היא אמרה שהיא חוזרת עוד חמש דקות." אני ממלמלת ומביטה סביב, מחפשת פתח מילוט מהשיחה המביכה הזאת.
"אה, אז אני אחכה לה." הוא אומר ומתיישב על המיטה של שיר בנוחות, מתופף באצבעותיו על המיטה של אביב, המחוברת למיטה שעליה ישב.
"טוב." אני עונה במשיכת כתפיים, והדופק שלי מתגבר מרגע לרגע שעובר.
"אז.." הוא מתחיל משפט ומביט סביב כמחפש נושא לשיחה, "איך הפנימיה עד עכשיו?"
"בסדר." אני עונה בשקט, לא טורחת לפרט ונשענת אחורה על המיטה הלבנה המכוסה במצעים ורודים.
"הפרעתי לך כשנכנסתי?" הוא שואל ומשחק באצבעותיו בחוסר שקט. בשלב הזה אני מתחילה להתעצבן, הוא לא רוצה לדבר איתי, רואים עליו, אז למה הוא ממשיך? למה הוא לא אומר את האמת וזהו?
"אתה לא חייב להיות נחמד אליי, אני מבינה שאתה לא רוצה לדבר איתי, אז פשוט תחכה לליהי ותשתוק." אמרתי באומץ והבטתי עמוק בעיניו התכולות. לאחר רגע של שקט, קמתי מהמיטה בעצבנות וסידרתי את שערי שהתבלגן ממשב הרוח שנכנס דרך החלון שיובל פתחה הבוקר.
"אני.." הוא ניסה לדבר, להוציא עוד מילה מפיו. אך אני קטעתי אותו בגסות.
"תחסוך." אמרתי בארסיות, העפתי את שערי בצורה מתנשאת ויצאתי בביטחון מהחדר החנוק.
התרחקתי מהחדר שלי בצעדים מהירים ונשברתי, אני לא יכולה יותר.
ברגעים כאלה צצה במוחי השאלה שעליה רציתי לחשוב פחות מכול. האם המעבר לפנימיה היה טעות?
הייתה לי הרגשה שהסכמתי להגשים את חלומה של אימי רק כדי להתרחק מגור, שהפצע לא ייפתח כל פעם מחדש, כל פעם שאראה אותו מחייך. הלב שלי היה פצוע, והרגשתי שאני חייבת לו. סביבה חדשה, חיים חדשים, כדי שהוא יתאחה, יחלים. הנחתי שאני אצליח להסתגל לכל דבר. סתם גאוותנות. או אולי הונאה עצמית. בעצם זה היה טיפשי, למען האמת לא הסתגלתי למעבר. לא הייתי גמישה כפי שחשבתי בנאיביות. לא מצאתי את עצמי, לא התחברתי לבנות האחרות, למרות שניסיתי בכל כוחי המועט. לא התחברתי למקום, לא התחברתי לטבע. לא התחברתי למורים ולא התחברתי למגורים. אפילו כשניסיתי להתאהב, גור לא עזב את ראשי לרגע.
אלוהים אדירים. יכול להיות שאני באמת עד כדי כך נוקשה?
אולי אני באמת נוקשה מדי, עבר רק שבועיים וכבר אני רוצה לברוח מהמקום הזה. לחזור לחיי הקודמים. טוב, רק בלי גור.
הסתובבתי במסדרונות הפנימיה, בחוסר מעש. לא יכולתי לחזור אל החדר, כי אורי כנראה עדיין שם, מחכה לליהי שלו, חשבתי במרירות. פה ושם, נשמעו צעקות של ילדים, מדברים, צוחקים, רבים. רק אני לא חלק משום מסגרת.
"סליחה, את יודעת במקרה איפה החדר אוכל?"
ניגש אליי ילד אחד ושאל בנועם.
הרמתי את מבטי כדי לענות לו, אך לשוני נבלעה. פניי קפאו וגופי החל לרעוד בזעזוע.
"מ…מ…מה?"

{נקודת מבט אביב}
"איך זה להיות תקועה עם הפרחות האלה בחדר?" שאלה אותי הילדה שישבה ליד דניאל ביום הראשון. מתברר שקוראים לה נעה.
"אני חיה עם זה." אני רוטנת ומשלשלת את רגליי על החומה הנמוכה. זה מזכיר לי את הבית, את הדשא הירוק והגבוה, את הגדר הקטנה שהייתי יושבת עליה עם מיכאל, חברי הטוב מאז הגן.
"מסכנה שלי.." דניאל אומר בציניות ומחבק בידו החזקה את גבי הכפוף. אנחנו יושבים ארבעתנו על החומה, אני, דניאל, נעה והילד שישב אתם ביום הראשון, רועי. השמש החמה מלטפת את ראשינו ומשב הרוח הקר מעביר צמרמורת נעימה בגופינו.
"והבנים שבדרך כלל אתם, איכס." נעה ממשיכה לרכל ומעקמת את אפה בגועל. היא מזכירה לי למה אני שונאת בנות, הן כל הזמן מרכלות, הן קנאיות והן מפונקות.
"דווקא אורי בסדר, שיחקנו אתמול כדורגל במגרש." רועי אומר כבדרך אגב ונשען אחורה, נזהר לא ליפול על העשבים השוטים שנמצאים בצד השני של החומה העבה.
"ממש לא, הוא הכי מעצבן שם." נעה קובעת ומביטה בזעזוע ברועי שהעז להגיד אחרת ממנה.
רועי מושך בכתפיו ובוחר לשתוק. בחירה נכונה.
"אני הכי שונא את ליהי, היא עפה על עצמה הערסית הזאת!" דניאל מצטרף לדיבוריה של נעה ומקרב אותי אליו בעדינות נעימה.
"לגמרי!" נעה מחייכת בשמחה, סוף סוף מסכימים אתה. "היא מעשנת, שותה ואיכס, איך היא מתלבשת!" היא קוראת, ומנענעת את ראשה בחוסר אמון.
"בקיצור, החבורה הזאת נוראית!" נעה ממשיכה לדבר בלי סוף, ומגלגלת באצבעותיה את שערה הגלי והארוך שנופל על כתפיה בטבעיות.
'דווקא הבנים בסדר' רציתי להעיר, אך נזכרתי במבט ששלחה נעה לעבר רועי כשאמר משהו דומה לזה ושתקתי.
"מזל שיש לי אותכם!" היא קוראת בהתלהבות מוגזמת שמעוררת בי בחילה, ושולחת יד אחת לחבק את רועי ויד אחרת לחבק את דניאל ואותי. אני מחייכת בחמיצות, אני לא חושבת שאצליח לסבול את הילדה הזאת כל כך הרבה זמן. רועי, שנראה כאילו הוא מזדהה איתי מגלגל את עיניו החומות והגדולות בייאוש.
למען האמת רועי קצת חתיך, עיניו הגדולות והחומות, שערו השחור שכמה קוצים עומדים כחיילים עם ג'ל בקצהו ועורו השחום משווים לו מראה של ערס, ערס עם טוויסט. ערס חמוד. הוא לובש מכנסי ג'ינס כחולים, דהויים מעט וחולצה שחורה עם הכיתוב 'Fox' בלבן. נעלי הספורט השחורות שלו מכות בחומה בזעם בלתי פוסק.
"מה יש לך, אחי?" דניאל שמבחין גם בבעיטות החזקות שרועי בועט בחומה שואל מעט בעצבנות. הרעש בטח שיגע אותו.
"סתם." רועי ממלמל לעצמו ומפסיק לבעוט, במקום הוא מכניס את ידיו לכיסי המכנסים, כאילו אוזק אותם מלהתפרץ על נעה שמחייכת חיוך תמים, המחפה על המבט הקר בעיניה.
בדיוק אז, אורי וגל עוברים לידינו, מדברים ביניהם בשקט.
"היי, אפסים." נעה קוראת אליהם בקולי קולות והם נעצרים בבלבול, מביטים עליה, לא מבינים מה היא רוצה מהם. היא קופצת מהחומה בקלילות ומתקרבת אליהם בהליכה של דוגמנית שעבר זמנה.
"מה את רוצה, מכוערת?"אורי מגלגל עיניים ומביט בה בשנאה. הוא משלב את ידיו ועובר לתנוחה יותר נוחה ברגליו.
"אח, הקנאה.." היא אומרת בחיוך רע שמפחיד אותי מעט ומשלבת גם היא את ידיה.
"אז מה, אתה התקרבת לשיר, אה?" נעה מפנה את מבטה מאורי ומעבירה אותו לגל שנרתע ממנה. הוא מפחד מעט ליד בנות, נזכרתי בחיוך עצוב. פניו נהפכות לאדומות והוא מביט בי, מתחנן לעזרה. אני מעיפה את ידו של דניאל מעליי וקופצת מהחומה הנמוכה במהירות.
"נעה," אני מתקרבת אליהם ומניחה יד על כתפה, מתעלמת ממבטי האכזבה שאורי נועץ בגבי.
"למה את מבזבזת את הזמן שלך עליהם?" אני אומרת לה בחיוך מתחנחן שגורם לי רצון עז להקיא.
היא נשארת שם עוד כמה שניות ונראית מתלבטת.
"צודקת." היא אומרת לבסוף, מעבירה בהם מבטי אימה אחרונים וחוזרת בצעדים איטיים לחומה. אורי מתחיל ללכת וגל אחריו, ברגע האחרון, לפני שהם נעלמים מעבר לפינה, גל מסובב את ראשו אליי. אני קורצת לו בחיוך צופן סוד והוא מחזיר לי אחד כזה.
"למה את נשארת שם?" נעה קוראת אליי, היא כבר ישובה על החומה, בין רועי לדניאל. באמצע, תמיד חייבת להיות באמצע.
אני הולכת בחזרה אליהם בצעדים מהוססים וקופצת על החומה החזקה, ליד דניאל.
"ראיתם איך הוא מפחד ממני?" נעה קוראת בקול צחוק מזלזל.
אני עוצמת את עיניי בחוזקה, ומכווצת את ידי לאגרופים. אני נושמת עמוק, ועוצרת את עצמי מלהתפרץ אליה.
"אני לא מרגישה טוב." אני אומרת לפתע וקופצת מהחומה שוב. מה שנכון, קולה של נעה עושה לי בחילה.
"רוצה שאני אקח אותך לאחות?" דניאל שואל ועוטה על פרצופו הבעה דואגת.
"לא, אני בסדר, אני רק אלך לנוח קצת." אני מעיפה אותו מעליי, ורצה משם במהירות.
אני נכנסת אל החדר וליבי נחמץ בקרבי. כולם יושבים שם, מביטים לעברי בפרצופים חמוצים. חוץ מהראל ששקוע במחשבות, כרגיל. וגל שמחייך אלי בחום, אני מחייכת אליו בחזרה ומטפסת על מיטתי כשעיניהם הרושפות נעוצות בגבי כמו חרבות.
"אז איך אתם, כיף לך?" ליהי שואלת באכפתיות מעושה ובעיניה מתלקחת אש.
אני מהנהנת בהיסוס ומתיישבת על מיטתי בזהירות.
"אני שמחה." היא אומרת בציניות וממשיכה להביט בי במבט שגורם לבטני להתהפך בקרבי.
"תעזבו אותה, היא בסך הכל אוהבת את דניאל, היא מסתובבת אתם רק בשביל דניאל, היא לא סובלת אותם!" גל מגן עליי יותר טוב ממה שאני יכולה להגן על עצמי. נראה שדבריו של גל לא מזיזים להם כלום, הם עדיין מביטים בי במבטים זעומים וידיהם שלובות, קרובות לחזיהם.
"מה יש לכם?" הראל פתאום פותח את הפה, "מותר לה להיות עם אנשים אחרים, אפילו שאתם לא אוהבים אותם, מי אתם בכלל שתחליטו עם מי היא תסתובב?" הוא אומר ונועץ בהם מבט קשה. אני מחייכת אליו בחום, ומברכת אותו בראשי בשמחה.
הם זעים באי נוחות במקומם וחלקם מורידים את מבטם ממני ומשפילים אותו לרצפה.
"אבל…" ליהי מוחה בזעם, היא היחידה שלא משפילה את מבטה.
"אבל מה?" הראל נועץ בה מבט בשלווה ומשלב את ידיו.
"כלום." היא סוף סוף משפילה את מבטה והראל מחייך אליי בנחמדות. 'תודה' אני לוחשת לו ללא קול, הוא מהנהן קלות וחוזר לשכב על חצי המיטה של יובל בעיניים עצומות.
שקט מביך משתרר בין ארבעת הקירות הלבנים.
"אז, מה האקמול האהוב עליכם?" גל תוקע משפט הזוי וכולנו פורצים בצחוק מתגלגל.

{נקודת מבט אורי}
הלכנו ביחד לארוחת הערב והפעם אביב בחרה לשבת איתנו למרות מבטיה הכועסים של נעה. אמבר הצטרפה אלינו לאחר זמן מה, והזמן עבר בנעימים.
"אני הולך להיכשל בפיזיקה." גל מעלה חיוך ציני על פניו הנמושות ודופק את ראשו בשולחן בעדינות.
"כולנו." אני מזדהה איתו וטופח בחוזקה על גבו החלש והוא עף קדימה ונתקע בשולחן, מושך מעט את הניילון שהיה ערוך כמפה על השולחן מעץ.
"אני דווקא טובה בפיזיקה." אמבר מושכת את כתפיה באגביות ומשחקת בעגבניה שעל צלחתה הלבנה.
"בסדר…כי, את את! איך שהוא את מצליחה בכל השיעורים, כל המורים אוהבים אותך וכל התלמידים אוהבים אותך." אני ממרר בקנאה מעושה. "במיוחד הראל." אני צוחק וקורץ לה.
כתוצאה מכך, אני חוטף אגרוף כואב לכתף. הם ממשיכים לדבר ביניהם ואני מעביר את מבטי על כל מי שיושב בשולחן ונעצר על ליאן. מה היה הקטע שלה היום בצהריים? אני מודה שלא הייתי הכי נחמד, אבל היא די הגזימה. כל יום אני התחושה שהיא שונאת אותי מתחזקת בבטני ואני מת לדעת למה. אני לא זוכר שום דבר שעשיתי או אמרתי לה משהו שלא היה בסדר. אנחנו כמעט ולא דברנו, ואולי זאת הייתה הבעיה? אני מהרהר בלבי ומפנה את מבטי במהירות כשהיא נועצת בי עיניים רושפות.
לאחר עוד חצי שעה של דיבורים, נעה עברה לידינו בהליכה מתנשאת והעיפה סטירה קטנה לליהי שקפצה בזעם, ונעצה בה מבט אפל.
"אביב, למה את לא יושבת אתנו?" נעה נעצרה וחיוך זחוח נמרח על פניה.
אביב הביטה בדניאל שישב כמה מטרים מאחורינו וחייך אליה ואחר כך החזירה את מבטה אלינו. היא נקרעה בין שתי השולחנות והביטה בגל בתחנונים שיעזור לה, הוא משך בכתפיו ונראה עצוב מעט שלא יכל לעזור.
"לכי." המילה הגיעה מהמקום הכי לא צפוי מלווה בחיוך נעים. "למרות שאני מרחמת עלייך שתצטרכי לשבת עם הכלבה הזאת." ליהי סיננה ונראתה כאילו היא עומדת לירוק על החיוך המעצבן שנמרח על פניה של נעה. "לכי, אני חושבת שהוא באמת אוהב אותך, ואם את גם אוהבת אותו אז אתם צריכים להיות ביחד." ליהי אומרת בשקט לאביב שנעה בכסאה בחוסר שקט. "אבל בארוחת הבוקר, את אתנו!" ליהי מוסיפה בחיוך מקסים. חיוך מאושר נמרח על פניה של אביב והיא לחשה תודה לליהי שהמשיכה לחייך. אביב קמה מכסאה האדום והנוח והלכה עם נעה לשולחן שלהם בחיוך מתנצל.
"מה זה היה?" נעצתי בליהי מבט חשדני.
"מה?" היא משכה בכתפיה בתמימות ותקעה את מזלגה בעגבניית צ'רי קטנה.
נעצתי בה עוד מבט מוטרד אחד והמשכתי לאכול בנחת את הג'חנון הטעים שטובה הכינה.
"המחנכת שונאת אותי!" ליהי מחליפה נושא במהירות וקוראת בזעם מעט מזויף.
'לא מאשימה אותה.' יובל כותבת על המפית בעט הכחול שהוציאה מכיס מכנסיה הקצרים וקורצת לליהי בחיוך שחושף שתי שורות של שיניים ישרות ולבנות.
"חה חה" ליהי פולטת בציניות ומכניסה סוף סוף את עגבניית הצ'רי שכבר נמעכה לפיה הקטן.
אני מביט בליהי בריכוז ומתלבט מה לחשוב על הילדה הצינית, המצחיקה, הזורמת והמוזרה הזאת. מצד אחד, היא כל כך דומה לי, אני מתחבר אליה מאוד, ומצד אחר היא כל כך שונה, מרוחקת. אבל בעצם גם אני שונה, כולם שונים. היא מבלבלת אותי, אני כבר לא יודע מה לחשוב. אני צופה בה זורקת על יובל עגבניה וצוחקת צחוק יפה כל כך, טהור כל כך.
"צא מזה." הראל שיושב לידי, מבחין במבטים הארוכים שאני שולח לליהי ונוקש באצבעותיו אל מול פרצופי.
"אתה באמת רוצה אותה?" הראל שואל אותי ברצינות ונותן ביס בג'חנון החצי גמור שיושב לו על הצלחת, "תסתכל לי בעיניים ותגיד לי שאתה רוצה אותה."
אני מסתכל לו עמוק בעיניים החומות-ירוקות שלו, נושם עמוק ואומר; "אני רוצה אותה."
"אל תלך על זה." הוא אומר ואני יורק את חתיכת המלפפון שהכנסתי לפי בהפתעה.
"הייתי בטוח שתגיד לי ללכת על זה!" אני קורא בהשתאות ומביט בו בסקרנות.
"אתה לא באמת רוצה אותה, הקשר שלכם יהיה רע." הוא מושך בכתפיו ועיניי נפערות בהלם.
"אם אתה עדיין חושב שזה נכון, תעשה מה שבא לך. אבל אני אומר לך, זה לא יהיה לך טוב." הראל מביט בי ישר בעיניים ואחר כך חוזר באדישות לצלחת החצי מלאה שלו.
"ומה אתך?" אני מחזיר לו באותה הדרך.
"מה אתי?"הוא מרים את מבטו מהצלחת ומביט בי במבט שואל.
"מה עם אמבר, אתה רוצה אותה?" אני שואל ועוטה על פניי הבעה רצינית.
"אני חושב שכן…" הראל ממלמל לעצמו ומשחק באוכל שעל צלחתו הקטנה.
"אל תלך על זה." אני אומר לו במהירות ומנסה להיראות רציני, כמוהו. אך אחרי שנייה אני נכנע ופורץ בצחוק גדול.
"אתה אדיוט לגמרי." הראל מגלגל עיניים ומצטרף לצחוקי המתגלגל.
אחרי השיחה עם הראל, אני עוד יותר מבולבל. מחשבותיי קופצות מליהי לדבריו של הראל בתדירות גבוהה וראשי מאיים להתפוצץ מעומס.