"I'LL BE THERE FOR YOU.." – פרק 3

פרק שלישי:

{נקודת מבט הראל}
–
אמי ישבה בסלון הקטן על הספה הישנה וקיפלה בגדים באטיות שלא אפיינה אותה. קול הדלת שנפתחת בחבטה נשמע, רועם באוזניי כמו תופים שלא מפסיקים לנגן. אמי עצמה את עיניה בייאוש והניחה את פניה הנוגות בידיה הדקות והעדינות. אבי נכנס והתקדם לעבר אמי במבט מאיים, קול צעדיו הדהדו בחוזקה בין קירות החדר הקטן. "בואי!" הוא משך בשערה העדין ופיו נדף ריח של וודקה חזקה. "לאן, משה לאן?" אמי נאנקה בכאב ונגררה אחרי אבי כשדמעות מופיעות בעיניה הירוקות. "למיטה." הוא גיחך ברוע וקרע את חולצתה היפה מגופה העדין, משאיר אותה בחזייה שחורה פשוטה וכל שאר פלג גופה העליון, חשוף. "די משה, די.."אמי מיררה בבכי משולב בפחד והביטה בו במבט רך שנשקף ממנו כל כך הרבה עצבות. "תשתקי." הוא צרח עליה בקול רועם שגרם לצמרמורת לא נעימה בגופי. "משה, אתה שיכור, די.." אמי ניסתה בקולה השברירי להכניס קצת היגיון בראשו החלול. "תשתקי, אמרתי!" הוא צעק והתנודד מעט בשכרות, "משה, די, אתה תתחרט על זה אחר כך.." היא מלמלה בקול קלוש ועיניה נראו כבויות מאי פעם. הוא הרים את ידו במהירות, וסטר לה בחוזקה על פניה, משאיר שם סימן אדום, מכוער. "די משה תפסיק.." אמי העוותה את פרצופה ודמעות מלוחות זלגו על פניה הקרים. "תפסיק!" ניסיתי לצרוח עליו, אך קולי לא שמע לי. ניסיתי לעצור אותו, אך ידיי קפאו. "הראלי, למה עזבת אותי?" היא לחשה בעצב והדמעות המשיכו לזלוג על פניה ללא הרף."אני לא! אני פה, אמא!" רציתי לצעוק אך שום קול לא יצא מפי. הבטתי בחוסר אונים על אמי שסימנים כחולים החלו להופיע על גופה הלבן, ודמעות חמות החלו לזלוג על פניי הקרים כקרח.
–

קול דפיקות רמות, הקיץ אותי משנתי הטרופה מלאת הסיוטים. הסיוטים הארוכים והמייגעים עוד נשארו טריים במוחי שקיווה לשווא שייעלמו.שפשפתי את עיניי בחוזקה, בתקווה שזה ימחק את המחשבות שחדרו לראשי בעקבות הסיוטים על אמי האהובה. אך לשווא, תמונות זוועתיות של אמי רצו בראשי ודמעות החלו לבצבץ בעיניי הקטנות.
"מי זה??" ליהי צעקה ולא שמה לב אליי מכיוון שלא טרחה להרים את ראשה מהכרית הלבנה שעליה שכבה.
"וועדת השכמה!" הם קראו מעבר לדלת. נשמע קול רשרוש של מפתח והדלת נפתחה לרווחה, נותנת לאור הבוהק לחדור פנימה.
"תסגרו את הדלת!" אורי צעק בעצבנות וסגר את עיניו בחוזקה בניסיון כושל לעמעם מעט את האור הבהיר שנכנס לחדר, והתהפך בעייפות בשק"ש הירוק שלו.
"מה לעזאזל??" ילדה בלונדינית נכנסה אל החדר הקטן והביטה בנו בפה פעור.
"לא צריך לבהות, אני יודע שאני חתיך!" אורי שנכנע לאור החזק, פקח את עיניו, וקרץ לבלונדינית בגיחוך.
"מה קרה, מעיין?" עוד ילדה נכנסה לחדר בצעדיים איטיים והעיפה מבט המום בחדר. היא הייתה יפהפיה, היה לה שיער חום כהה, עיניים ירוקות בורקות וגומות קטנות ריצדו לצד שפתיה הקטנות כשחייכה אל חברתה, מעיין בשעשוע. היא לבשה חולצת פסים בצבעים טורקיז סגול ולבן, ומכנסי ג'ינס קצרים, בלויים מעט.
"היי אמבר!" אורי נופף לה לשלום בחיוך. מאיפה הוא מכיר אותה? שאלתי את עצמי בראשי, והמשכתי להביט בעיניה הירוקות ובשערה היפה שגלש על כתפיה בטבעיות כמעט מלאכותית.
"היי..אורי.." היא גמגמה, מוטרדת מעט.
"את מכירה אותם?!" מעיין חברתה, נעצה בה מבט חוקר לפני שהעיפה מבט חשדני לעבר אורי.
"את חלקם.." אמבר מלמלה בביישנות וחייכה אל ליהי שבדיוק התעוררה.
"היי, אמבר!" ליהי החזירה חיוך ופיהקה פיהוק ענק.
אמבר נופפה לליהי באצבעותיה הצבועות בלק ירוק עדין, שהתאים לעיניה הגדולות.
"הראל! תפסיק לבהות בה, זה לא מנומס!" ליהי גיחכה והביטה בי במבט משועשע,
"תסתמי, אני לא.." הכחשתי ולחיי נהיו מעט אדומות כשאמבר הביטה בי בביישנות, בוחנת אותי לאורך ולרוחב.
"אפשר לחזור לעניין?!" מעיין הבלונדינית התפרצה לשיחה, ונראתה אבודה מעט, "מה לעזאזל אתם עושים פה?!" היא התעצבנה ונעצה בנו מבטים ארוכים וחשדניים.
"זה סיפור ארוך.." אורי צחקק וקרץ ליובל שהתיישבה על מיטתה בעיניים אדומות מעייפות.
"אז תספר אותו למנהל." מעיין שלחה מבט עוין לעבר אורי והסתובבה בעודה יוצאת מהדלת.
"לא נו, מעיין, אל תהיי כזאת, הם חברים שלי." אמבר דחקה במעיין העקשנית וחייכה לעברינו, חיוך מתנצל.
"בסדר," מעיין הסתובבה בחזרה אלינו ולא נראתה שמחה במיוחד כשאורי חייך אליה, חיוך שחצני. "רק בשבילך אמבר, בנות, תתארגנו יש לכם רק עוד עשר דקות ובנים, טוסו לי מהעיניים עכשיו, או שאני קוראת למנהל!" היא ניסתה להישמע מאיימת, אך זה לא צלח לה ובמקום יצא לה קול צפצפני מפוחד.
"אני משקשק מפחד." אורי גיחך באדישות וקם על רגליו בחיוך זחוח.
"אני שונאת אותך." מעיין פסקה ויצאה מהדלת בצעדים מהירים ונחושים.
"גם אני אוהב אותך!" אורי קרא אחריה בגיחוך.
"נתראה בארוחת בוקר." אמבר נופפה לנו בידה, שלחה בי מבט אחרון ויצאה מהחדר בריצה כדי להדביק את מעיין.
"הראל!" ליהי צעקה אליי, "למה אתה לא עונה?"
"מה?" גמגמתי בבלבול, עיניי עדיין נעוצות במסדרון הנגלה מאחורי הדלת הלבנה.
"עזבי אותו, הוא עסוק בחלומות על אמבר.." אורי קנטר אותי וטפח על גבי בחיוך שאף פעם לא יורד מפניו.
"עזוב אותי.." דחפתי אותו וקמתי במהירות על רגלי החזקות שירשתי מאבי שמשתמש בהם עכשיו בעיקר כדי להכות את אמי כשהוא שיכור.
נכנסתי לשירותים שלהן, ושטפתי את פניי במים קפואים מקרח, בתקווה מרה שזה ישטוף ממני את כל הסיוטים והמחשבות. יצאתי מהשירותים ולבשתי את הגופייה השחורה שלי מאתמול,
העברתי יד בשערי החום שצבעתי קצת עם לימון לפני שנה והצבע הצהוב עדיין לא ירד.
"פאק!" אורי קם על רגליו במהירות והוציא את הסמארטפון שלו מכיסו,
"מה קרה?" ליאן שרק חיפשה הזדמנות לדבר אתו שאלה בסקרנות ושיחקה קצת בשערה בפלרטטניות.
"פספסתי אתמול את מכבי-הפועל!" הוא קרא בזעם ואצבעותיו נעו על המקלדת במהירות שעקפה כמעט את מהירות האור.
"ישששששש!!!!!!!!!!!!!!" הוא פלט צעקה לאחר רגע והרים את ידיו לאוויר בשמחה.
אביב התעוררה בבהלה לשמע צעקתו וגלגלה עיניים כשראתה את הסיבה לצעקתו הקולנית.
"מי ניצח?" שאלתי באדישות וליטפתי את מכנסי הג'ינס הדהויים שלבשתי.
"את הפועל ירושלים, אני אוהב!!!!!" הוא צעק את המורל במנגינה וטופף על מיטת הקומתיים בהתלהבות.
"לא אמרת שאתה מחולון?" ליהי שבדיוק סיימה לצחצח את שיניה הישרות יצאה מהשירותים והביטה בו משועשעת.
"כן, אבל גרתי כשהייתי קטן בירושלים ואבא שלי תמיד היה לוקח אותי למשחקים, אז אני אוהד הפועל בנשמה!!!" הוא צעק את החלק האחרון של המשפט ויובל סתמה את אוזניה בחוזקה.
"מוזר, אתה דווקא נראה יותר טיפוס של ביתר.." ליהי צחקה והעבירה את מסרקה בשערה המתולתל והארוך. היא שמה מעט קרם לבן על שערה ואורי הילדותי קפץ ממקומו, לקח לה קצת ומרח על שערו כשחיוך מטומטם מתפרש על פניו.

{נקודת מבט יובל}
הלכתי עם כולם לעבר חדר האוכל בזמן שאורי חפר לי במשך שעה ארוכה, למה הפועל ירושלים זו קבוצה טובה ואיכותית ומכבי תל אביב זה חרא קבוצה שהיא טובה רק בגלל שיש לה הרבה כסף. עוד חיסרון בלהיות אילמת, אי אפשר להשתיק אנשים. הנהנתי לאורי בעניין, ונעצתי מבט בגבו של גל שהלך לפניי. איך זה יכול להיות שאנחנו כל כך דומים? אותו שיער, אותן עיניים, ואותן נמשים קטנים באף, שאלתי את עצמי בבלבול. אנחנו מדברים הרבה ומבלים המון ביחד, אך אני לא מאוהבת בו, אני מרגישה שהוא..יותר מזה, הוא כמו אח בשבילי. כאילו הוא מחליף את אחי התאום האמיתי הנמצא אי שם ברחבי אנגליה, כנראה.
"את מבינה? יש להם הכי הרבה כסף, אז הם הולכים וקונים את השחקנים הכי טובים מחוץ לארץ, וככה הם מנצחים ובגלל חוק הרוסים הם צריכים גם ישראלים, נכון? אז הם לוקחים איזה ישראלי או שניים ומושיבים אותם על הספסל כל המשחק, כדי שייחשב שהם בקבוצה אבל
לא באמת ישחקו, את מבינה??" אורי מסביר לי במפורט, ובהתלהבות ילדותית למה מכבי הם חרא קבוצה, וצריך להעיף אותם מהכדוסל הישראלי.
אני מהנהנת, כאילו אני מבינה הכול ואורי פותח את הפה כדי להתחיל עוד נאום ארוך ומייגע.
"אז יאללה הפועל?" הקלדתי בטלפון כדי להשתיק אותו.
"בדיוק!" אורי טופח על גבי בחוזקה ואני הועפתי קדימה מעוצמת המכה, "ככה חינכתי אותך!"
אני מהנהנת בחיוך משועשע וצופה בו צועק לליהי "רוצה לשמוע קצת על הכדורסל הישראלי?" הוא קורא לעברה, לא ממתין לתשובה, ונואם בפניה עוד נאום ארוך וחסר משמעות.
-"בהצלחה!" אני שולחת הודעה לליהי והיא מביטה בי בייאוש, 'תעזרי לי!' היא מבטאת בשפתיה ללא קול, אני צוחקת ונכנסת אחרי גל לחדר האוכל הגדול.
זה היה חדר גדול, מין אולם קטן והמון שולחנות עגולים קישטו את מרכזו, קרוב לכניסה עמד שולחן מלבני ארוך, גדוש באוכל, צלחות וסכו"ם.
בדרך כלל, טובה, הטבחית התימניה של הפנימיה עמדה ליד השולחן ודחקה בתלמידים לקחת עוד ועוד אוכל, 'תקח עוד, תקח עוד, תראה איזה מקל אתה!" היא הייתה אומרת לתלמידים בהבעה זעופה וחיוך קטן שניסתה להסתיר היה עולה על פניה תמיד, ומגישה לילד עוד כף ענקית של בשר.
התנפלנו על שולחן האוכל שהיה מלא בסלטים, ביצים ובורקסים לכבוד ארוחת הבוקר.
לקחתי כף מלאה של סלט עגבניות, שתי בורקסים גדולים של תפוחי אדמה, וחביתה.
הסתובבתי במטרה ללכת אל השולחן העגול שעמד לא רחוק ממני, ליאן ואביב כבר ישבו בו והחלו לאכול, בלי לחכות לכולם.
"תראי איזה רזה את!" טובה הטבחית, עצרה והביטה בי, גלגלתי עיניים ולקחתי עוד כף מלאה של סלט. טובה חייכה ועברה לתלמיד הבא,לקורבן הבא. חייכתי לעצמי והתקדמתי לעבר השולחן שלנו.
"אני לא מאמין שאנחנו כבר מתחילים ללמוד.." אורי אמר בייאוש וניקה קצת קוטג' מזווית פיו.
"כן, זה הולך להיות סיוט." ליאן הסכימה עם כל מילה שלו וחייכה אליו בחולמניות מעוררת בחילה.
"אני בעד שכולנו נתאבד." ליהי אמרה בציניות ודחסה לתוך פיה כף מלא בסלט ישראלי.
"לגמרי!" גל הסכים, "איך אני אשרוד עם כל השיעורי בית והמבחנים?" הוא זעק בעצב ודקר את הבורקס המסכן שלו עם מזלג בכוח.
"אתה?!" אורי פער את עיניו בתימהון, "אתה לא אמור להיות גאון??" הוא קרא בהלם, והיה נדמה שהוא כרגע ראה רוח רפאים מהבעת החרדה שעלתה על פרצופו ברגע.
"אני גרוע בכל השיעורים..במיוחד במתמטיקה!" גל נענע את ראשו בייאוש ותקע את המזלג שוב ושוב בבורקס שכבר היה מלא חורים, וגבינה נטפה ממנו כמו דם מבן אדם.
"אני לא מאמין, אני סמכתי עליך!" אורי חבט בשולחן בזעם ומעיניו נשקף פחד, "ממי אני אעתיק עכשיו??" הוא זעק והראל שישב לידו גלגל עיניים.
"אביב?" דניאל החתיך מאתמול, התקרב לשולחן שלנו וחיוכו היפה נכח בפניו החלקות.
"כן?" אביב צייצה בהתרגשות והסמיקה קשות.
"בואי, תאכלי איתנו!" הוא קרא לה בחיוך מפתה, "תעזבי את הלוזרים האלה!" הוא הוסיף ונעץ את מבטו בליהי ששלחה אליו מבט זועף.
אביב קמה במהירות, הרימה את צלחתה והלכה בעקבות דניאל לשולחן שלהם.
"בוגדת.." אורי סינן מבין שיניו הישרות כמו קיר ואז העלה שוב על פניו את חיוכו הנצחי.
"הוא חושב שכל העולם סובב סביבו, הדניאל הזה.." ליהי רטנה בטינה ונעצה מבט בשולחן שלהם.
"שונאת אנשים מהסוג הזה.." שיר הנהנה בהסכמה וכרסמה באיטיות מלפפון שנח לה על הצלחת.
"בקיצור, אתם מקנאים." הקלדתי בטלפון שלי והראיתי להם.
"לא!"
"ממש לא!"
"נראה לך?!"
"איככ במכוער הזה??"
חייכתי בסיפוק, נשענתי אחורה ושילבתי ידיים בשלווה. 'I rest my case' הקלדתי בטלפון הישן שלי והראיתי לגל שגיחך קלות.
"היי, אמבר!" אורי צעק לאמבר שבדיוק עברה עם צלחתה ליד השולחן שלנו.
"היי!" היא עצרה בחיוך וסקרה אותנו במבטה.
"בואי שבי איתנו." ליהי חייכה אליה, "במקום אביב הבוגדת.." היא הוסיפה בכעס גדול.
אמבר חייכה, והתיישבה ליד הראל במקום של אביב. הראל חייך אליה, והסתכל עמוק לתוך עיניה הירוקות, היא חייכה אליו בחזרה, חיוך ביישן.
השניים ללא ספק מאוהבים, גיחכתי לעצמי.

{נקודת מבט שיר}
נכנסתי לשיעור ביחד עם כולם, והבטתי על הכיתה שהחלה לאט לאט, להתמלות בתלמידים.
הכיתה הייתה די גדולה, היו המון שולחנות שעמדו צפוף אחד ליד השני בשורות, הקירות הלבנים היו ריקים חוץ מכמה כרזות כגון 'לעשן זה לא מגניב – זה הורג' , 'אל תשתו אלכוהול- זה הורס את שיקול הדעת ואתם עלולים לעשות דברים שתתחרטו עליהם!' ועוד כל מיני שטויות כאלה, על הלוח הלבן היה כתוב בגדול ברוכים הבאים בשלל צבעים, "בטוחים שאנחנו ילדים בכיתה א'.." מלמלתי לעצמי והתיישבתי בשולחן הכי צדדי בירכתיי הכיתה.
זרקתי את תיקי על הכסא שלידי והנחתי את ראשי על השולחן בשעמום גובר.
"היי? אפשר לשבת פה?" גל עמד ליד השולחן שלי ושאל בחשש,
"בטח.." מלמלתי, והעפתי את תיקי לרצפה. הוא התיישב וחייך אלי. הרמתי את גבותיי בתימהון, למה לעזאזל הוא החליט לשבת פה? תהיתי לעצמי וחייכתי אליו בחזרה.
"שלום כיתה ט'3 היקרים," המורה נכנסה לכיתה, היה לה שיער מתולתל שחור ונפוח, עיניים בצבע חום משעמם, ומשקפיים עגולים עם מסגרת מזהב נחו על אפה.
"נתחיל בהיכרות קצרה, בסדר?" היא שאלה ולא חיכתה לתשובה, "אורי, אתה הראשון." היא הצביעה על אורי "אממ..היי כולם!" הוא חייך בביטחון ובחן את כל התלמידים בסקרנות האופיינית לו, "אני אורי, בנות, חתימות אחר כך." הוא קרץ לי ואני גלגלתי עיניים בחיוך. "אני מחולון, אני אוהב לשחק כדורגל, ואני אוהד את הפועל ירושלים בכדוסל!" הוא סיכם את כל חייו בקצרה והתיישב שוב במקומו.
המורה, סימנה להראל לקום והוא הנהן בלחץ. הוא קם בהיסוס מכסאו ונעמד כפוף מעט, "אממ…אני הראל," הוא גמגם מעט, "אני מחיפה, וזהו." הוא אמר במהירות, מיהר להתיישב בכסאו והשפיל את ראשו לנעלי הספורט השחורות שלבש.
"ומה אתה אוהב לעשות?" המורה לא שיחררה אותו ונעצה בו מבט מסוקרן,
הוא קם שוב ממקומו, "אממ..אני אוהב לכתוב." הוא פלט וקולות של הפתעה נשמעו בכל רחבי הכיתה.
"אממ..לא בעצם לא..כאילו.." הוא גמגם וסומק התחיל לצוץ בפניו. הוא התיישב במהירות וקבר את פניו בתוך ידיו. המורה חייכה אליו חיוך מעודד
ואורי טפח על כתפו "יצאת אפס" הוא גיחך.
עוד כמה ילדים קמו וסיפרו על עצמם, חלקם בהיסוס וחלקם בביטחון, חלקם בחיוך וחלקם בלי הבעה, חלקם באריכות וחלקם בקצרה, נעצתי את עיני במחוגי השעון שהתקדמו באיטיות רבה יותר מזו של חילזון.
"שיר? תורך." המורה הביטה בי וסימנה לי לקום בחיוך שלא הייתי בטוחה אם הוא אמיתי או מזויף.
"אממ..אני שיר, מעפולה, ואני אוהבת לרוץ" אמרתי במהירות והתיישבתי בכיסאי הקטן והאדום.
"מה זאת אומרת לרוץ?" המורה לא שיחררה אותי וסימנה לי להמשיך לדבר.
"אני אוהבת לצאת לריצות ארוכות, זה משחרר ממני את הלחץ." משכתי בכתפיי ולא טרחתי לקום שוב.
המורה הנהנה והביטה בי במבט של 'אני מבינה.' של פסיכולוגיות מעצבנות.
"גל." היא אמרה וסימנה לו לעמוד.
"היי, אני גל, מתל-אביב, ואני אוהב..לא יודע, הרבה דברים." הוא משך בכתפיו בחוסר חשק מוחלט.
"כגון..?" המורה דחקה בו להמשיך, הוא שלח לעברי מבט של 'בבקשה תעזרי לי, אין לי מושג מה לעשות.'
"תגיד שאתה אוהב לראות סרטים או משהו כזה, ככה אתה לא יוצא חננה וגם לא מטומטם, סתם בן אדם רגיל." לחשתי לו והוא הנהן בהקלה.
"אני אוהב לראות סרטים." הוא אמר בהחלטיות והתיישב חזרה. "תודה!" הוא לחש לי והקלה נשקפה מעיניו. הנהנתי וחיוך מוזר עלה לי על הפנים כשהבטתי בו.
"וואו, זה היה השיעור הכי נמרח בחיים שלי." גל פסק והניח את תיקו על כתפו.
"כן, היא באמת יודעת לחפור, המורה הזאת." הסכמתי איתו בגיחוך וקמתי ממקומי.
"אז, מה הסיפור שלך?" גל שאל בעניין, כשיצאנו ביחד מהכיתה החנוקה.
"מה זאת אומרת?" לא הבנתי ומבט תמוה עלה על פניי.
"סיפור, לכל אחד יש סיפור." הוא משך בכתפיו והמשיך ללכת באיטיות לאורך המסדרון הארוך.
"ספר לי קודם את שלך." אמרתי באדישות והבטתי בפניו המנומשות והחמודות.
"אז ככה, שלחו אותי בגיל שנה לאימוץ באנגליה, ואף אחד לא יודע מי שלח אותי, סביר להניח שהוריי הביולוגיים, וזוג צעיר מישראל ששהה באנגליה חודשיים אחרי, אימץ אותי." הוא סיפר בפשטות וכנות מלאה.
"וואו, חתיכת סיפור.." מלמלתי והבטתי עליו, פניו לא הסגירו שום רגש.
"כן, תורך." הוא הנהן וחייך אליי בעידוד.
"אז ככה," התחלתי כמוהו והחלטתי לספר לו את הסיפור האמיתי, משום מה. אולי בגלל שהוא היה כל כך כנה אתי. "אמי נפטרה מסמים כשהייתי בת עשר, ומאז נשארנו רק אני, אבא שלי, אחי הגדול ואחותי הקטנה, ללא הרבה כסף. אבא שלי נאלץ לקרוע את התחת כל יום כדי לפרנס אותנו." סיכמתי את סיפור חיי באדישות גמורה ומשכתי בכתפיי כשהוא הביט בי, המום.
"לא סיפרתי את זה לאף אחד.." מלמלתי.
"כן, גם אני לא." הוא חייך אליי בנחמדות.
"אפילו לא ליובל?" פערתי את פי בהלם.
"אפילו לא ליובל.." הוא אמר בעצב, "אני לא יודע, אני פשוט לא מצליח לספר לה.."
"אז איך הצלחת לספר לי?" שאלתי בחשדנות,
"לא יודע, כנראה את מיוחדת." הוא חייך אלי ופניי הפכו דומות לצבע הסלט עגבניות שאכלתי בבוקר.