"I'LL BE THERE FOR YOU.." – פרק 2

פרק שני :

{נקודת מבט ליהי}
התעוררתי לאור קרני השמש שחדרו אל החדר מהחלון, עצמתי את עיניי בחוזקה ומשכתי את השמיכה למעל ראשי, כדי לעמעם את האור מעט. אך האור היה חזק מדי, הורדתי את השמיכה מראשי וקמתי למצב ישיבה. שערי המתולתל היה אסוף בקוקו מרושל על ראשי ועיני היו אדומות מחוסר שינה. שפשפתי את עיניי, התמתחתי מעט והבלעתי פיהוק גדול.
צמצמתי עיניים כדי לקרוא את השעון הגדול שהיה מונח על הקיר ופלטתי צעקה.
"פאק! תקשיבו כבר עשר בבוקר, פספסנו את ארוחת הבוקר ואת הפעילויות שאחרי ועוד על היום הראשון, לגמרי יהרגו אותנו!!!" צרחתי בבהלה והבנות החלו להתעורר בהדרגה.
"מה יש לך, למה את צועקת על הבוקר?"
"תני לישון, בהמה!"
"אלוקים, מה יש לך?!"
גיחכתי מעט וקפצתי מהמיטה במהירות, רצה לעבר השירותים כדי להספיק לצחצח שיניים לפני שכל שאר הבנות יספיקו להתעורר.
צחצחתי את שיני במהירות ויצאתי מהשירותים, כדי לפנות ליובל את המקום. עברתי על המזוודה שלי והדחקתי לשולי המזוודה את הבגדים שאמא הכריחה אותי לקחת, כגון, שמלה מפוארת ופרחונית, חולצה ורודה מדי שעושה חשק להקיא ועוד חצאית עם נצנצים. הוצאתי מהמזוודה חולצה שחורה פשוטה, ושורטס קרועים, והתלבשתי מתחת לשמיכה הנעימה. סירקתי את שערי המתולתל ומרחתי עליו קצת קרם, שטפתי את פניי והתיישבתי על המיטה, מוכנה.
"אז מה עכשיו?" ליאן שאלה, כשכולן כבר היו מוכנות.
"אין לי מושג, פספסנו את כל ההודעות של הבוקר אז אנחנו לא יודעות לאן ללכת.." אמרתי ונעלתי את נעלי הספורט הישנות שאמא שלי שונאת, האמת? אמא שלי שונאת את כל מה שאני אוהבת, היא אוהבת מפואר ומתוקתק, אני אוהבת זרוק ופשוט, אני אוהבת לצחוק, לעשן ולשתות, אמא שלי בחיים לא הייתה חולמת על לעשן ולשתות, אם היא הייתה מגלה שאני מעדנת..,והכי קרוב לצחוק שתצליחו להוציא ממנה, זה חיוך קר ומקפיא.
יובל דפקה כמה פעמים על השולחן וכולנו הבטנו לעברה. היא לקחה דף ועט והחלה לשרבט משהו. "ידיד שלי, גל, בטח היה בארוחת בוקר, אני אשלח לו הודעה והוא יגיד לנו מה לעשות." היא הרימה את השלט וכולנו הנהנו בשמחה. היא התעסקה בטלפון שלה לכמה שניות, ובחדר שררה דממה.
"אתן לא חושבות שאנחנו צריכות להעיר את אביב?" ליאן קראה פתאום וכולנו נעצנו מבטים במיטה של אביב, שישנה שנת ישרים.
"אביב," קמתי ממקומי בחוסר רצון,
"תתעוררי כבר, נו" נערתי אותה בגסות,
"מה יש לך, בהמה??" היא נבחה עליי, התרחקתי מעט וחזרתי לשבת על מיטתי בחוסר עניין מוחלט.
בינתיים, אביב החלה להתארגן בחוסר חשק.
"הוא ושתי חברים שלו באים עכשיו, לעזור לנו." יובל הרימה עוד דף וכולנו נאנחנו בהקלה.
לאחר כמה רגעים, נשמעו כמה דפיקות בדלת ויובל הלכה לפתוח.
"היי, ג'ינג'ית!" ילד בעל עיניים כחולות גדולות ושיער שטני המסופר בסגנון מארינס, נכנס בדלת. יובל צחקה וסימנה לו להיכנס.
אחריו נכנס, ילד ג'ינג'י נמוך עם עיניים חומות, יובל חייכה אליו, והוא נכנס. אחריהם הופיע הילד הכי חתיך שראיתי בכל ימי חיי, היה לו שיער חום-בלונדיני, עיניים שאני לא בטוחה אם היו ירוקות או חומות, והוא לבש גופייה שחורה שממש הבליטה לו את השרירים. מהבעתו, היה נדמה שהוא ממש לא רוצה להיות פה.
"אוקיי, אז אני אורי, החתיך!" הראשון אמר והצביע על עצמו, "זה הראל, בנות, לא להזיל ריר.." הוא צחק וטפח על גבו של החתיך שגלגל עיניים.
"וזה, בנות, זה גל!" הוא הצביע על הג'ינג'י שדיבר עם יובל,
"אני ליהי," לקחתי על עצמי לעשות את ההיכרות,
"זאת ליאן," הצבעתי על ליאן שחייכה בחולמניות לאורי, "את יובל אתם כבר מכירים," הערתי לעצמי "זאת שיר," הצבעתי לעבר שיר שישבה על מיטתה בשעמום, "וזאת אביב." הצבעתי על אביב שישבה על מיטתה, ופעם ראשונה מאז שהיא הגיעה, היא חייכה.
"בקיצור, יובל אמרה לנו שאתם יודעים לאן ללכת," ליאן תפסה פיקוד ולא הפסיקה להביט באורי,
"מה? גל אמר לנו שאתן יודעות לאן ללכת," אורי מחה והביט בבלבול בגל ויובל ש "דיברו" אחד עם השני.
"טוב, ג'ינג'ים, מה אתם מצפים?" הערתי בגיחוך וכולם צחקו,
"אז, מה עושים עכשיו?" שיר שאלה בקול משועמם, והחניקה פיהוק.
"הולכים להסתובב פה, כמו חברות מסוממים עד שנמצא משהו?" אורי הציע בגיחוך,
"יאללה!" הסכמתי, כולנו קמנו, ויצאנו מהדלת.
"ג'ינג'ים!" אורי צעק "הלכנו!!" הוא קרא,
ויובל וגל מיהרו אלינו בצעדים מהירים.
הלכנו ברחבי המבנה, בתקווה למצוא מישהו שיעזור לנו ואורי הלך לידי,
"אז, מאיפה את?" הוא שאל והעביר את ידו בשערו הקצר.
"ירושלים" עניתי והעפתי כמה שערות מתולתלות מכתפי,
"ירושלים? זה עיר של כל הטחונים ילדי שמנת!" הוא קרא בהלם, ואני הסמקתי ממבוכה.
"לא, נראה לך? אני בחלק השני של העיר." הכחשתי בגמגום את הערתו והשפלתי את מבטי אל הרצפה הנקייה,
"מזל, אני לא סובל ילדי שמנת!" הוא קבע ואני ניסיתח לחייך אליו.

{נקודת מבט אורי}
"אני? אני מחולון." עניתי לליהי שנראתה קצת מובכת.
"למה את באת לפה?" שאלתי והצבעתי על המבנה הגדול שבדיוק יצאנו ממנו.
"סתם..בעיות בבית." היא גמגמה ואני הנהנתי.
"גם אני."
עצמתי את עיניי בחוזקה, בתקווה שזה יעצור את המחשבות הטורדניות לפלוש לראשי, אך זה לא עזר.
מוחי הוצף בשאלות, איך שחר ויעל מרגישות? האם הן מתגעגעות אליי? האם אמי תספיק לשלם שכר דירה? האם עשיתי טעות כשעברתי לכאן? ניערתי את ראשי וטמנתי את פניי בכפות ידי בייאוש, איך אני אעזור להן עכשיו, כשאני כל-כך רחוק מהן?
"בוא נשאל אותה," קולה של ליהי הוציא אותי ממחשבותי המיואשות והבטתי לכיוון שהיא הצביעה עליו.
"היי!" שיניתי את הבעת פניי לחיוך אוטומטי וניגשתי לילדה בעלת שיער החום כהה ועיניים ירוקות בוהקות.
"היי." היא ענתה, וצימצמה את עיניה בחשדנות, בוחנת אותנו.
"אני אורי וזאת ליהי!" הצבעתי עליי ועל ליהי שחייכה לילדה בנחמדות.
"אני אמבר." היא חייכה חזרה,
"תגידי, יש לך מושג איפה כולם?" ליהי שאלה בחיוך חמוד שהפנט אותי,
"כן, הספקתם להגיע לארוחת-צהריים, תפנו שמאלה בדלת הראשונה מימין." היא ענתה ונשמנו בהקלה,
"מה, את לא באה?" שאלתי, מוטרד מעט.
"לא..אני..אני לא יכולה.." היא גמגמה וברחה משם.
הרמתי את גבותיי בתימהון וליהי משכה בכתפיה.
"בואו! יש ארוחת צהריים!" היא צרחה לכל מי שהשתרך מאחור.
הלכתי לכיוון החדר אוכל ושקעתי שוב במחשבות, אך הפעם הן לא הפריעו לי כ"כ.
נזכרתי בציור הכמעט גמור של שחר ויעל שציירתי והבטחתי לשלוח להם בדואר וחיוך עלה על שפתיי הדקות. הלוואי והייתי יכול לצייר עכשיו, לשכב על המיטה, לשכוח מהכל ופשוט לצייר.
הציור לוקח אותי לעולמות חדשים, מלאים בשמחה ואושר ורק לפעמים קצת עצב. רק בציור, אני יכול באמת לבטא את מי שאני, את מה שאני, בלי כל המסכות של הליצן שמעטרות את פניי במציאות.

-"שלום מתוק! רק רציתי לדעת מה שלומך, יעל ושחר מוסרות ד"ש, הן ממש מתגעגעות וגם אני, מקוות שתהנה!" קיבלתי הודעה מאמי וחיוך מאושר נסוך על פניי.
-"שלום אמא, אני בסדר גמור, יש כאן אחלה חברה ואני ממש נהנה, מתגעגע אליכן המון! תמסרי נשיקות ליעל ושחר ותגידי להם שאני עוד יומיים שולח להם את הציור שהבטחתי. אוהב אותך!"
-"אני אמסור, ביי מתוק שלי תהנה!"
"ביי אמא" שלחתי והחזרתי את הטלפון לכיסי בחיוך.
"למה אתה כ"כ מאושר?" ליהי שאלה בסקרנות,
"מה, אסור להיות מאושר?" שאלתי.
"יש משפט כזה, לא? של שייקספיר משהו, נכון?" הייתי גאה בידע הנרחב שלי.
"לא." היא אמרה באדישות ושתינו פרצנו בצחוק מתגלגל.

"וואו, כמה אוכל?" גל הביט בי ואז בצלחתי בהלם.
"מה אתה רוצה? אני רעב." חייכתי בסיפוק אל עבר צלחתי הגדושה בכל טוב.
"דווקא האוכל לא רע." ליהי שישבה לידי העירה, והמשיכה למלות את פיה בפסטה.
"וואו וואו, לאט מתוקה," גיחכתי לעבר ליהי "עוד שנייה, היא עוברת לאכול אותנו!" לחשתי לאביב בקול רם. מנסה לשמור על חזות מצחיקה בלי דאגות.
ליהי העיפה בי מבט רצחני ואביב צחקה. בינתיים, גם ליאן, שיר, הראל, ויובל הגיעו לשולחן עם צלחות מלאות באוכל והתיישבו על הכיסאות שנותרו.

{נקודת מבט אביב}
"תסתכלו, שולחן מאחורינו." ליאן סיננה בין שיניה וכולנו העברנו את מבטינו לכיוונם.
"לא כולם ביחד!" ליאן קראה, אך אף אחד לא הקשיב לה.
בשולחן מאחורינו ישבו כמה ילדים, אחד בעל שיער חום ועיניים כחולות, הוא היה חתיך מאוד, השני היה ילד בעל שיער שחור ועיניים חומות גדולות, והשלישית הייתה ילדה בעלת שיער שחור גלי וארוך, ועיניים ירוקות גדולות.
"קוראים לי דניאל," צעק החתיך לעבר ליהי, "אין צורך לבהות!" הוא חייך, חושף שתי שורות של שיניים לבנות וישרות והילדה שלידו גיחכה ברוע.
"נכון, אין צורך, אנחנו לא רוצים להתעוור, נכון?" ליהי החזירה בחיוך מזויף,
"מהיופי שלנו, את מתכוונת?" הילדה התערבה ואמרה בשחצנות,
"לא," ליהי נשארה אדישה ואורי צחק ונתן לה כיף מתחת לשולחן. ממבטיה של ליאן בשניים, היה ברור שהיא מקנאה.
"איך קוראים לך, מתוקה?" דניאל קרא מהשולחן השני.
"בחיים אל תקרא לי מתוקה, וקוראים לי.." ליהי התחילה לדבר אך דניאל קטע אותה,
"מי דיבר אלייך, מכוערת??" הוא צחק עליה וליהי הסמיקה קשות, "אני מדבר על היפה, הזאת שם." הוא קרא והצביע עליי,
בבת אחת כל העיניים ננעצו בי, כמו סכינים הם חדרו לגופי, לא הייתי רגילה לכל התשומת לב הזאת.
"אביב." מלמלתי בשקט,
"אז אביב, אפשר את המספר טלפון שלך?" הוא שאל בחיוך מעט שחצני,
"כן." הנהנתי, וסומק התחיל לעטר את לחיי.
בזמן שהחלפנו מספרי טלפון, בשתי השולחנות שררה דממה כמעט מביכה.
"אז נדבר" הוא חייך וקרץ לי,
"נדבר." חייכתי אליו בחזרה, חיוך ביישן.
ליהי התכווצה בכיסאה במבוכה ואני חייכתי, חיוך גדול. גדול ואמיתי.

נכנסתי לחדר לאחר הפעילות הארוכה והמשעממת שמנהל הפנימיה העביר, וטיפסתי ישר למיטה שלי, עוקפת את הבנות שישבו ודיברו על מיטותיהן. לעולם לא התחברתי לבנות, הן נראו לי כ"כ מפונקות, בכייניות, וקנאיות. לרוב, הסתובבתי עם בנים, הייתי משחקת אתם כדורגל וכדורסל אך אף אחד מהם לא שם לב אליי כאל בת, הם התנהגו אליי כאילו אני החבר הכי טוב שלהם, אף פעם לא התאהבו בי ואף פעם לא היה לי חבר, אך אני? הייתי מתאהבת בכל בן שהייתי רואה, יוצרת לעצמי אשליות קטנות ומתוקות שהיו מתפוצצות ברעש גדול בפניי.
-"היי!" דניאל שלח לי הודעה, ולחיי נהיו מעט אדמדמות.
-"היי." שלחתי בחזרה, אצבעותיי רעדו מרוב התרגשות.
-"מה קורה, בובה?" הוא ענה כעבור רגע,
-"סתם, משעמם, אתה יודע.." שלחתי בחזרה, וחיוך גדול נסוך על פניי.
-"בא לך להיפגש?" הוא שלח, אצבעותיי קפאו, פלטתי צווחה קטנה של התרגשות ומיד כיסיתי את פי בידיי, נזכרת שיש עוד בנות בחדר.
"מה קרה?" ליהי שאלה ומעיניה נשקף שלא באמת אכפת לה.
"כלום" צחקקתי מעט וחזרתי לטלפון,
-"נשמע טוב." שלחתי לו והתעלמתי ממבטי החשדנות שיובל וליהי נעצו בי.
-"אז עוד חמש דקות, ליד האגם? נצא לטיול קטן.." הוא שלח והוסיף סמיי-לי חמוד בסוף.
-"סבבה" שלחתי לו והוספתי לו סמיי-לי מחייך.
קמתי מהמיטה במהירות וקפצתי לרצפה, לא טורחת להשתמש בסולם.
ניגשתי למראה בשירותים והתחלתי לסרק את שערי הגלי, סידרתי את כל השערות הטורדניות שקפצו משערי והוספתי סיכה קטנה של פרח, פרח אדום ויפהפה.
מרחתי מעט ליפגלוס ויצאתי מהחדר.
"לאן את הולכת??" ליהי קראה אחריי, אך אני התעלמתי ממנה והמשכתי לכיוון האגם הגדול.
"שלום!" דניאל קרא לי כשהתקרבתי לאגם.
"היי." עניתי והכנסתי את ידיי הרועדות לכיסים שנתפרו במכנס הג'ינס הכחול שלבשתי.
"את נראית ממש יפה!" הוא החמיא לי "כמו תמיד" הוסיף כעבור רגע,
"תודה." הסמקתי בביישנות והוא חייך אליי חיוך מלא בביטחון.
"שנלך?" הוא שאל כשהגעתי אליו, ושילב את זרועו בזרועי באצילות, הנהנתי וסומק החל לעטר את לחיי הלבנות.

{נקודת מבט גל}
"לא!" מחיתי בעצבים כשאורי ניסה למרוח לי ג'ל בשיער.
"נו, מה אכפת לך?" אורי התעקש והחל לרדוף אחריי בכל רחבי החדר.
"שקט כבר!" הראל התלונן וזרק לעברינו כרית שפגעה במנורה הקטנה והמסכנה.
"נו, הולכים לבנות, ואתה צריך להיראות קצת טוב!" אורי קרא "למרות שאתה ג'ינג'י!" הוא הוסיף בחיוך ואני שלחתי לו מבט זועם.
"למה בכלל אנחנו הולכים לבנות??" צעקתי והתחבאתי מתחת לשולחן כשאורי זרק עליי כרית, "כבר אחת-עשרה בלילה! שעה אחרי כיבוי אורות, יהרגו אותנו!" אמרתי בניסיון כושל לשנות את דעתו של אורי העקשן.
"אנחנו הולכים! ובוא כבר, אני צריך למרוח לך ג'ל!" אורי אמר בעקשנות, והתקרב אליי. חיוך מוזר נסך על פניו.
"אתה מפחיד אותי." קבעתי ונצמדתי אל הקיר.
"יאללה נו, תעזוב אותו כבר ובוא! ממילא אין לי כוח ללכת, אז בוא נגמור עם זה כבר.." הראל התחיל להתעצבן.
"טוב טוב, ילד עצבן." רועי נכנע ופתח את הדלת.
"אתם באים?" הוא קרא ויצאנו מהדלת.
"אני עדיין חושב שזה לא רעיון טוב." הערתי,
"שתוק כבר, ילד כאפות." אורי צחק בחיבה ונתן לי מכה קטנה בעורף.
אורי דפק כמה דפיקות על הדלת של הבנות וחיכינו.
"שיט! זה בטח המנהל!" שמענו את ליהי קוראת מבפנים.
צחקנו בדממה ונכנסנו כשגילינו שהדלת הייתה פתוחה.
בחדר שררה דממת מוות כשנכנסנו, הבנות היו לבושות בפיג'מות ושערם היה מבולגן.
יובל הפרה את הדממה, כשהיא דפקה כמה דפיקות על השולחן. "מה לעזאזל את עושים פה?!" היה כתוב בכתב עדין ויפה על הדף הלבן.
הסתכלנו אחד על השני ופרצנו בצחוק מתגלגל.
"אתם לא מבינים -" ליהי התחילה לדבר אך קול הצעדים קטע אותה, היא השתתקה מיד והחווירה כסיד.
"ידעתי שלא היינו צריכים לבוא.." מלמלתי בייאוש.
"טוב, בנים, תתחבאו מתחת למיטות! עכשיו!" שיר שעד עכשיו הייתה מרוחקת, דיברה.
עשינו כדבריה וכחצי שנייה אחר-כך דפיקות רמות נשמעו בחוזקה על הדלת.
"ככן?" ליהי גמגמה וניסתה לדמות לקולה עייפות.
"אתן ישנות?" קולו הסמכותי של המנהל נשמע מעבר לדלת.
"כן כן, הכל בסדר." ליהי קראה, קיוויתי שהוא יעזוב אותנו בשקט.
"אוקיי, אם כך, לילה טוב!" הוא אמר ונשמע סיבוב של מפתח במנעול וקול צעדיו התרחק.
"הוא עשה את מה שחשבתי שהוא עשה?" הראל אמר בחשש והזדחל החוצה,
"אתה מדבר??" ליהי גיחכה והוא נעץ בה מבט רצחני.
"הוא נעל אותנו!" הוא מלמל, "הוא נעל אותנו!!!"
"מה???" קראתי בהלם וקמתי במהירות, ראשי נתקע במיטה בחוזקה, והשאיר שם סימן מכוער.
הזדחלתי ויצאתי, עדיין מחזיק בידי את ראשי הדואב.
"איזה מניאק.." אורי קרא וטלטל את הדלת בחוזקה.
"אתה רציני?" אביב השקטה, קפצה ממיטתה והתקרבה גם היא לדלת.
"חבורת מטומטמים!" יובל הרימה דף ואני והראל צחקנו.
"זה לא קורה! זה לא קורה!" ליאן מחתה ודפקה על הדלת בכוח "מישהו? מישהו?" היא צעקה,
"ששש מטומטמת! את רוצה שמנהל יתפוס אותנו??" אורי היסה אותה.
"אני לא מאמינה! אני לא מאמינה!" ליהי קפצה בחרדה ברחבי החדר.
"זה שאת לא מאמינה, לא בדיוק יעזור לנו, נכון?" אורי השתיק אותה וניסה לפרוץ את המנעול בעזרת הסיכה של אביב.
"תן לי, נו." שיר נדחפה וחטפה לאורי את הסיכה מהיד, היא סובבה את הסיכה בחור המנעול אך הוא לא נפתח.
"אמרתי לכם שזה לא היה רעיון טוב!" מלמלתי לעצמי בשקט.
"תפסיק לומר את זה כבר!" אורי נלחץ וטלטל את הדלת שוב, אך ללא הצלחה.
"נו, תנו לי!"
"לא, אני יודעת איך עושים את זה!"
"תסתמו כבר, המנהל ישמע אותנו!"
"זה לא קורה! זה לא קורה!"
"פאק, חבורה של מפגרים, הסיכה נשברה!"
אורי, ליאן, אביב, ליהי ושיר עטו על הדלת, בניסיונות לא מוצלחים במיוחד לפתוח אותה.
אני, הראל ויובל הבטנו אחד בשני והתפוצצנו מצחוק למראה הסיטואציה המוזרה.
"אולי תפסיקו כבר לצחוק ותתחילו לעזור??" שיר התעצבנה עלינו וגיחוך קל עלה על שפתיי.
"כנראה שנצטרך לישון פה," אמרתי בלחץ אחרי שעה של צרחות, וויכוחים וניסיונות לפתיחת הדלת.
"אני יושן עם ליהי במיטה!" אורי קרא וחיוך חצוף עלה על פניו, ליהי התרחקה ממנו בגועל.
"איככ תתרחק ממני!" היא צעקה וקפצה על מיטתה, משתרעת על כל שטחה כדי שלאורי לא יהיה מקום.
"אני אבוא בלילה." הוא קרץ לה והיא קברה את פניה בשמיכתה השחורה.
"יש לי כמה שק"שים.." ליאן אמרה והוציאה ממתחת למיטתה שתי שק"שים בצבע ירוק זית.
"אנחנו באמת הולכים לישון פה?" הראל פער את עיניו בהלם וגיחך מעט.
"אלוהים אדירים, זה הלילה הכי מוזר של החיים שלי.." מלמלתי ויובל קרצה לי בחיוך מעודד.
"יש רק שתי שק"שים.." אורי העיר ופרש שק"ש אחד על הרצפה.
"אז שאחד ייקח שמיכה וכרית, נו." אביב התעצבנה והחניקה פיהוק.
"אני עם שק"ש!" אורי נשכב על השק"ש שלו במהירות והראל תפס את השני.
"אני אהיה עם השמיכה.." מלמלתי בחוסר ברירה, ותפסתי את השמיכה והכרית שליהי זרקה עליי.
"כולם מוכנים?" ליהי שאלה וכיבתה את האור.
"לילה טוב!"
לילה טוב."
"לילה טוב.."
"לילה טוב!!!"
"לילה טוב?"
"לילה מעולה!"
"לילה טוב…"
"לילה טוב."
שמונת הקולות נשמעו, כל אחד בסגנון מיוחד משלו.